התבגרות: ראיון עם הבמאי נואה באומבך על סרטו החדש "כשנהיה צעירים"

אני פוגש את במאי הקולנוע נואה באומבך ב"בר פיטי" בווסט וילג' בניו יורק – המסעדה הטובה בעיר לדבריו – וניכר בו שהוא מרגיש בבית. "אני כנראה אדם של הרגלים", הוא אומר לצלילי חליצת פקק של בקבוק יין בשולחן הסמוך. בשערו המשוך לאחור, בז'קט ובתחושת הביתיות שהוא מפגין, באומבך משתלב היטב בקהל האופנתי שממלא את הטריטוריה הזעירה בבראנץ' של יום ראשון.

אבל עבור באומבך זו לא רק מסעדה, זה גם חדר עבודה. כאן הוא עמל עם חברו הטוב ווס אנדרסון על התסריט של "עמוק במים", וניכר שעבורו זהו מקום של נחמות קטנות בניחוח ריגטוני. סיפוריו של הבמאי בן ה־45 כוללים לעתים קרובות אזכורים קולנועיים: "ראיתי לאחרונה בטיסה את 'In a Lonely Place' (סרט משנת 1950 בבימויו של ניקולס ריי). להמפרי בוגרט יש שם מקום קבוע שנקרא פול'ס או משהו כזה, שהוא אוהב ללכת אליו. אז כנראה עשיתי רומנטיזציה של החוויות שלי מהמקום הזה".

הקומדיה החדשה של באומבך, "כשנהיה צעירים" (While We're Young), מתאפיינת בתחושה דומה – מעין ביטחון עצמי של אדם מבוגר עם מסעדה קבועה, אך אין כאן בהכרח נסיגה מהנשכנות של סרטיו האחרונים, "גרינברג" ו"פרנסס הא". בשניהם כיכבה השחקנית האימפולסיבית והמקסימה גרטה גרוויג, שותפתו של הבמאי לחיים ולעבודה. בסרט החדש גרוויג אינה משתתפת וככלל – עם או בלי לקשר – הטון שלו מאופק מעט יותר.

מתרגש מריח דלק

עלילת "כשנהיה צעירים" מתרחשת באפר ווסט סייד של מנהטן ובשכונת בושוויק בברוקלין (בסרט מודגש המראה המוזנח מעט שלה), והיא עוסקת בשני זוגות: ג'וש וקורניליה (בן סטילר ונעמי ווטס המעולים) הם זוג מיושב, נטול ילדים ומכור לאייפד, שמקבל זריקת אנרגיה מידידותם הפתאומית והלא צפויה עם בני הזוג בני ה־20 ומשהו דארבי וג'יימי (אמנדה סייפריד ואדם דרייבר). לא ברור בסרט מי מאמץ את מי, והמתח המובנה הזה הוא מצע לכמה תובנות חריפות על קנאה בין דורית. באומבך שמח להרחיב.

האם יש שלב מסוים שבו אדם צריך להתנהג על פי גילו?

"כן. אולי זה מה שהסרט שלי מתעד, למרות שאני לא יודע אם הנקודה הזאת תמיד ברורה לנו. זה דבר יותר יומיומי. היה קל יותר אם זה היה רגע דרמטי, כמו מה שרואים כשמציגים בסרטים טיפול פסיכולוגי. דמויות בסרטים שעוברות טיפול מגיעות בדרך כלל לרגעי תובנה משמעותיים, ואני מקבל את זה, כי זה מייצג גם את כל השאר הרגעים – הם הרי לא יכולים להראות לך כל פגישה ופגישה עם הפסיכולוג. אבל מה שאני מנסה לעשות הוא להראות שהחיים לא מספקים רגעים כאלה, וזו האחריות שלנו להבין מתי הם מתרחשים. זה לא רק הגיל, זו גם התמודדות עם השאלה 'מי אני'".

 אתה מחשיב את עצמך ליוצר ניו יורקי?

 "לא הייתי מדביק לעצמי את התווית הזאת. את 'גרינברג' צילמתי בכלל בלוס אנג'לס ורק אז חזרתי לעיר לצלם את 'פרננס הא'. אולי זה קשור למה שאמרת על התנהגות בהתאם לגיל, הרגשתי שיכולתי סוף סוף ליצור סרט ניו יורקי. אולי בשלב מוקדם יותר זה היה מפחיד אותי, אבל צילמתי אותו בניו יורק, בשחור־לבן, וזה גרם לי לראות דברים אחרת. שִחזרתי בסרט הרבה פרטים מניו יורק של ילדותי".

אתה עוסק הרבה בעבר?

"יש משהו מזה בכל הסרטים האחרונים שלי. לא בהכרח בעלילה, אבל הם כולם מעוצבים על סמך הסרטים שראיתי כשהייתי מתבגר, כשרק התחלתי להתעניין בקולנוע. 'פרנסס הא' מעוצב בהשראת התקופה שבה גיליתי את הגל החדש הצרפתי וגם את ג'ים ג'רמוש וספייק לי – יוצרים שצילמו סרטים בניו יורק, חלקם בשחור־לבן. 'כשנהיה צעירים' מתבסס על סרטי האולפנים הבוגרים של שנות ה־80 – 'טוטסי', 'נערה עובדת', 'משדרים חדשות'. אלה היו סרטי אולפן שפנו לקהל הרחב אבל גם התעמקו בדמויות ונוצרו עבור מבוגרים. הם היו גם נורא מצחיקים. וגם וודי אלן, כמובן. אני מסוגל לצפות בכל סרט ניו יורקי שמתרחש בשנות ה־80 או לפני כן, כי אני אוהב לראות את העיר הזאת. אני מתרגש מפרטים כמו פינת רחוב כפי שנראתה אז".

 היית אומר שאתה אדם נוסטלגי?

"אני לא חושב. אני מקבל זריקת התרגשות כשאני רואה את העונות מתחלפות או כשאני מריח דלק. אלה הטריגרים של הזיכרונות שלי, כנראה. אני מרגיש שחלק גדול מהיצירתיות שלי נובע מזה. כל הסרטים שביימתי מדברים על החוויה שהייתה לי כילד, בין שהם עוסקים בכך ישירות או בין שלא".

מהגר דיגיטלי

סרטך החדש צוחק קצת על ילדי שנות האלפיים, אבל זה גם סרט מתוק וסימפטי, לא בהכרח ביקורתי. בכל זאת נזכרתי בשורה מ"גרינברג": "ילדים כמותכם מפחידים אותי". מה יש בדור הזה שמרתק אותך כל כך?

(צוחק) "אני לא באמת חושב שהסרט עוסק בילדי שנות האלפיים. אני חושב על זה כעל ייצוג דרמטי לצורך להביט לאחור ולהביט קדימה בו בזמן, לקחת השראה מהאנשים שצעירים ממך וגם להשלים עם גילך הנוכחי".

אתה מגיע מדי פעם לבושוויק, או שסתם בחרת בה כמטרה לבדיחות?

(צוחק) "הייתי שם. יש לי חברים שגרים בברוקלין, והיא שונה מאוד מברוקלין שגדלתי בה. יש לי יחסים מורכבים איתה, כפי שיש לכל אחד עם המקום שהוא גדל בו. אהבתי אותה אבל גם רציתי לצאת משם".

 האם הזיקנה מעסיקה אותך?

"היא בהחלט מעסיקה אותי, אבל אני אוהב להיות בגיל הנוכחי שלי (45). עדיין יש דברים שהייתי רוצה להשתפר בהם, אבל עם זאת אני חושב שהרבה דברים טובים באים בגיל העמידה. מבחינה יצירתית אני מרגיש טוב. אני נרגש ומלא מוטיבציה. יש לי תחושה של פוקוס, של אני־אטרוף־את־כולם. הגעתי לשלב הזה באיחור. לאחרים זה יכול לקרות בגיל 20 ומשהו".

מבקרים טוענים שסרטך החדש הוא ה"סרט וודי אלן" שלך. האם אתה מודע לכך?

"האמת היא שאני לא קורא כלום אז אני לא יודע. אולי אגיע לזה. אם אומרים לי לקרוא משהו, זה קורה שנתיים אחר כך בערך. אני לא יודע למה הם התכוונו. זו מחמאה? אנשים חשבו שגם 'פרנסס הא' היה דומה לסרט של וודי אלן. במידה כזו או אחרת שמעתי את זה לאורך כל הקריירה שלי. אני תמיד לוקח את זה כמחמאה".

רגע, רגע. אמך הייתה מבקרת סרטים ידועה (ג'ורג'ה בראון מה"ווילג וויס"), ואתה לא קורא ביקורות על סרטיך?

"באינטרנט קשה לקרוא רק דבר אחד. אתה תמיד מגיע בסופו של דבר ל'דיילי מייל', ואז אתה יודע שהגיע הזמן להתנתק".

אתה גם לא מצייץ בטוויטר.

"לא. הייתי יושב שעות על כל ציוץ. קשה לי לקחת חלק במדיום חד פעמי כל כך. זה היה יכול להיות כמו קראק עבורי, אבל היה לוקח לי שש שעות למלא את המקטרת כמו שצריך, וזה מפספס לגמרי את המטרה. בסערת ההוריקן האחרונה, כשכבו כל האורות אצלנו, גרטה נכנסה לטוויטר כדי לגלות מה קורה. אני מניח שזה טוב לדברים כאלה".

איך אתה מאזן את הקשר שלך עם גרטה? האם אתה מרגיש צורך לשמר תחושה שלך כבמאי, בנפרד מהזוגיות?

"אני לא חושב על זה ככה. אני אוהב ליצור סרטים איתה וניצור בעתיד עוד סרטים. אני מרגיש שהם הסרטים שלי, אף שהם גם מאוד שלה. אני לא חושב עליהם אחרת".

אתה כבר מתעייף מלשמוע שהיא החזירה לך את האנרגיה לסרטים?

"לא, כי אני לא קורא ביקורות! (צוחק) אלה ספקולציות של אנשים. הם יכולים לייחס את זה למה שהם רוצים. זה נובע ממיליון דברים".

אתה חושב שזו בעיה שיש לך בראש המון אזכורים קולנועיים, או שמגזימים בעניין הזה?

"זאת לא בעיה. אולי כשהייתי צעיר זו הייתה בעיה גדולה יותר. עכשיו זה הכל בתוכי, אז זו לא בעיה. כשרק התחלתי – כשיצרתי את Kicking and Screaming ('בועטים וצורחים') – היו לי יותר מדי רעיונות, יותר מדי דברים שרציתי לעשות ולהיות, וזה לפעמים היה מציף אותי. אבל עכשיו נוח לי. יצרתי כמה סרטים, אז נוח לי – עד כמה שיכול להיות למישהו נוח".

 

"כשנהיה צעירים", החל מ־4.6 בקולנוע