יוקרתי בלי עמבה: הדונר קבב הזה שווה את המחיר. השאר פחות

לאפה דקיקה = דונר קליל שאפשר לנשום אחריו. המנה של ראליה (צילום: ניב טובול)
לאפה דקיקה = דונר קליל שאפשר לנשום אחריו. המנה של ראליה (צילום: ניב טובול)

התוספות טריות, השירות מדהים והעיצוב הוא של בית קפה מפונפן, אבל מעבר למנת הדונר קבב העסיסית והמוצלחת, ראליה לא מצליחה לייצר פיתה עם ביס ייחודי מספיק כדי להצדיק את התמחור שלו // ביקורת אוכל רחוב

28 באוקטובר 2021

מאז ומתמיד וכנראה לעד, זירת האוכל היא מקום אידיאלי לצפות בו בפערי מעמדות. גם אם השפים היוקרתיים כבר מזמן ירדו לרחוב, וגם אם תוכלו למצוא שווארמה טלה במסעדות יוקרה (על מצע פירה כנראה), עדיין יש הפרדה מסוימת בין מגדלי השן למאכלי השוק. זה לא שאין נקודות השקה – הרי יש דוכני אוכל רחוב שמתהדרים בפאסון יוקרתי ויש מסעדות יוקרה במעטה עממי – אבל לכולם ברור איך צריך להתלבש לביקור בשווארמיה שעשוי להכתים אותך בעמבה ואיך לביקור במסעדה נעלה בעיני עצמה, שם עשויים להתהדר בכתם דמי גלאס על הבגדים היפים. הגדר, גם אם נפערו בה כמה חורים, עדיין קיימת.

ואז מגיע מקום כמו מסעדת ראליה החדשה ליד כיכר דיזנגוף ובוחר לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם. בצהריים הם שווארמיה/שיפודיה עם סירים של אוכל ביתי, בערב הם בר קוקטיילים עם טון מזרח תיכוני ומנות כמו "סוכריות עראייס". כל המעמדות מוזמנים כל עוד הם מוכנים לשלם 42 ש"ח לקבב בפיתה ו-46 ש"ח לשווארמה בלאפה. באופן טבעי, אני חושד תמידית במקום שמציע מחירים כאלה על פיתה, אבל גם למי שמציע פיתה יקרה ושווארמה יוקרתית לתושבי מרכז העיר מגיע יחס הוגן.

שווה את משקלה בזהב. הדונר של ראליה (צילום: מתן שרון)
שווה את משקלה בזהב. הדונר של ראליה (צילום: מתן שרון)

האמת, לפחות בכל הנוגע לנראות, מעולם לא הייתם בשווארמיה כמו ראליה. הדואליות של המקום הובילה לעיצוב פתוח, מואר ונעים שמרגיש הרבה יותר כמו בית קפה מפונפן מאשר מקום שבו מבקשים למזוג עוד חריף. גם השירות המצוין הוא לא משהו שאני רגיל אליו בחוויית השווארמה שלי, כולל מוכרת ששמחה להסביר פנים ומגישה לכל באי המקום צלוחית קטנה עם רצועות פיסות דונר (כי ככה קוראים לשווארמה של הביוקר בטורקיה) יפות לטעימה. 

זו פרקטיקה חכמה, כי לראליה בהחלט יש מה להתגאות בגליל השווארמה הנאה שלהם, שבנוי מנתחים של עגל וכבש עם פיסטוקים ומידה מתבקשת של שומן. מרגע שאכלתי (עם היד, כי בכל זאת) חתיכה מהשווארמה לא היה ספק: המחיר אולי קצת יקר, אבל הבשר מחזיר השקעה. החתיכות אמנם דקות, אבל בשרניות, עסיסיות ומלאות בטעם מצוין שלא נובע רק מהתבלינים שמוסיפים לטעם מבלי להשתלט עליו. את הבשר הנהדר הזה עוטפים ב"לאפה יוונית", שזה תכלס טורטיה ממש מוצלחת ודקיקה שמצליחה להחזיק את כמות הבשר הבאמת מכובדת מבלי להכביד יתר על המידה. 

גם את התוספות ראוי לציין לטובה, בעיקר כי בניגוד להרבה שווארמיות הן טריות באופן כמעט מכעיס. במקום בכלי הנירוסטה העייפים, פה הן מפוזרות בקערות ענק שהזכירו לי עמדות בראנץ' במלון איכותי, ועושות חשק לאכול את החריף ישר מהמקור. כשכל זה נארז באותה טורטיה יוונית יחד עם חציל מטוגן בפירורי לחם ונגיעות הפיסטוק שצצות מדי כמה לעיסות, מדובר בחוויית שווארמה שונה לגמרי. כלומר, עדיין הצלחתי להחתים את החולצה בטחינה, אבל לפחות הפעם הרגשתי מפואר תוך כדי.

ללא ייחוד כלשהו. מנת הפרגית של ראליה (צילום: מתן שרון)
ללא ייחוד כלשהו. מנת הפרגית של ראליה (צילום: מתן שרון)

עם זאת, הבעיה של ראליה מרימה את ראשה היקר דווקא כשמזמינים אחת מהמנות האחרות שלרוב מיועדות לנשנוש זריז במהלך היום. אם השווארמה עושה מאמץ רב כדי להצדיק את המחיר שלה, הפיתות-בשר האחרות מעדיפות לנוח על זרי המנגל. מנת הקבב הטורקי (מבשר טלה) אמנם מציגה כמה חתיכות קבב טובות למדי מבשר איכותי, אבל אופן הטיפול הקלאסי בו משאיר את זה כמנת קבב טובה ולא מעבר. אפילו לא מצויינת. ובמחיר כזה לפיתה אני מצפה למצוינת. 

מנת הפרגיות (39 ש"ח לפיתה) היתה אפילו רגילה יותר, עם בשר רך ומתובל היטב שלא עושה הרבה יותר ממה שעושים בשיפודיה של תחנת דלק. הכל באמת היה מוצלח, אבל קשה לראות את זה כמנה משתלמת (בטח ובטח לא במשלוח או טייקאווי). בשורה התחתונה: הדונר מציג משהו חדש וייחודי שעוד מצדיק באופן חלקי את המחיר, והשירות האדיב מכסה את שאר העלות. למעשה, אפילו השארתי טיפ. בשווארמיה. מוזר מאוד פערי המעמדות האלו. אני לא בטוח אם זה באמת משהו שאני מוכן להתרגל אליו, אבל נחמד לדעת שיש אותו אי שם במרכז העיר, בליווי דונר מוצלח ויקר. 

ראליה, דיזנגוף 88, א'-ה' 11:30-00:00, ו' 12:00-16:00, 03-7556666