זו הופעת השנה. ותודה להיפ הופ הישראלי שבזכותו יש משמעות לחיים
פתח תקווה כבשה את ראשון לציון: הופעתם של רביד פלוטניק וטונה בלייב פארק היתה חגיגה של החברות ארוכת השנים, מסוג החברויות שאפשר לחשל רק באש של תרבות ההיפ הופ המקומית. מתן שרון בביקורת הופעה דומעת? מה זה, חשבנו שראפרים זה קשוח
הרבה מילים נכתבו על אתוס הניצחון של רביד וטונה. רבים מהן נכתבו על ידי. אותה אגדה שנרקמת לנגד עינינו, על שני גיבורי הראפ שהתחילו מצנרת הביוב של פתח תקווה ועכשיו הם למעלה כמו בס"ד. סיפור קלאסי על שנים של עבודה קשה, על אלף "לא" לפני ה"כן", על התחלנו מלמטה עכשיו אנחנו פה – אבני הבניין של ז'אנר ההיפ הופ, ביגי, ג'יי זי, קניה, קנדריק – כל הגדולים עברו את הסיפור הזה. וההאסל, כפי שיודע מי שמכיר את הז'אנר, אף פעם לא נפסק. אבל לפעמים יש רגעים שאפשר לעצור, להביט מפסגת ההר על השביל שהוביל לשם, ולהעריך את הנוף.
בכנות (ולשם שינוי), אני לא כל כך רוצה לכתוב על הרגע הזה. כמעט כאילו בא לי להשאיר אותו שלי. אבל הוא לא אישי. הוא לא יכול להיות אישי כש-15 אלף איש צועקים איתך את המילים, ועוד 75 אלף צפוים להגיע בהמשך סדרת ההופעות המשותפות שלהם, שש בסך הכל. אז בכל זאת לא אשאיר את מה שקרה ביום חמישי (18.5) בלייב פארק ראשון אצלי, אבל גם לא אחלוק אותו איתכם. אתם מוזמנים לקרוא בכיף, אבל שתדעו: את הטקסט הזה אני כותב בשביל מעט מאוד אנשים, ואולי בכלל בשביל אדם אחד. כי המופע המשותף הזה היה יותר מסתם שילוב כוחות. הוא היה חגיגה מוחלטת של חברות היפ הופ. זר לא יבין זאת.
אני מבין היטב את סוג החברות הזו. איך אומרים? כמה מחברי הטובים ביותר וזה. את רובם, כמו את רביד וטונה, הכרתי בפורומים מתחילת המילניום. כולנו היינו נערים עם אהבה לא מוסברת לז'אנר שלא באמת היה בישראל, מחפשים נואשות נווה מדבר של היפ הופ, ומוצאים אותו אחד בשני. האנשים שהכרתי באותם השנים הפכו לחברים ותיקים, חלקם חברים קרובים, מעטים גם שותפים לדרך, ואחד גם שותף מקצועי, חבר קרוב ואדם שאני גאה לומר שחיתנתי. זו חברות שנוצרה מתוך אהבה משותפת להיפ הופ וחושלה בשנים של דרך משותפת. אנחנו עדיין חופרים אחד לשני על ראפים, פשוט עשרים שנה אחרי זה קורה באולפון עם מיקרופון בפודקאסט שבדיוק היום חוגג 100 פרקים. על רביד וטונה יש את הבדיחה השחוקה שהם אותו בן אדם, עלי ועל גרשנמן יש את הבדיחה השחוקה שאנחנו נשואים. ארבעתנו צוחקים מזה.
"הבדיחה על זה שאנחנו אותו בן אדם? אז לא עזרנו לזה הערב", אמר טונה באמצע ההופעה. כתבתי על ועסקתי בטונה ורביד כל כך הרבה פעמים עד שזה קצת מביך אותי לפעמים. אני כותב על היפ הופ באופן מקצועי כבר 15 שנים, כחובבן 20 ומשהו, וקשה לי לספור כמה פעמים היללתי את השניים האלה, ביחד או לחוד, בתור הנביאים של עידן ההיפ הופ הנוכחי. יש רגעים שאולי זה מרגיש לי חסר פרופורציות, אבל אז אני רואה עוד תקרת זכוכית שהם מנפצים, מתרגש ומתרשם מחדש, וחוזר לכתוב. הם כבר לא צריכים שאפיץ את הבשורה או אשמיע את טונה לחבר'ה שיגידו "אהה". עכשיו אני פשוט אחד מ-15 אלף, שהם רק שישית מ-90 אלף, שהם פורמיל מהקהל האמיתי של המוזיקה הזו, אלו מהם שהספיקו לקנות כרטיסים לבליץ הזה, שצועק יחד איתם את הגשר של "הכל זה בצוות" – ומרגיש חלק מדבר גדול יותר.
זה באמת דבר עצום, מה שקרה פה. צמד אמנים עצמאיים שעושים בית ספר לתעשייה ושוברים שיא אחר שיא. שמשגרים את תרבות ההיפ הופ לגבהים שלא ידענו שאפשר להגיע אליהם. והגרעין לזה, כפי שההופעה דאגה להדגיש, הוא אותה חברות בין שני האמנים שעל הבמה. זה התבטא עוד לפני שההופעה החלה, בסרטון החמוד להפליא שהוקרן לפני ההופעה, והציג חברות אמתית – מהסוג שמצלמת אותך ישן בזמן שכל החבר'ה שרים מעליך. זה גם נכח בין השירים, כשהשניים חלקו סיפורים קטנים מהיכרותם ארוכת השנים – הרגע שקנדריק נזף בהם, הפעם הראשונה שרביד שמע את "גם זה יעבור", הפעם שטונה עלה עם תפוח על הבמה בתמונע. איזה שטויות. בדיוק מסוג הרגעים הקטנים והזניחים שמרכיבים חברות, כאן על הבמה מול אלפי אנשים.
וממולה, שני חברי היפ הופ צופים במתרחש על במה, פעורי פה. יש לנו אינספור זיכרונות היפ הופ משותפים, לגרש ולי. השתכרויות ראשונות ברחבה המגעילה שליד הקיוסק בכיכר אתרים, השאכטה הסגולה בניו יורק, הפריסטייל של סופרנאצ'רל עם הדרכון בהופעה של KRS-One. יש לנו גם אינספור שעות בהופעות של רביד וטונה. על במה בוצעו כמה שירים שהכרנו כנראה כבר בעשרות, אם לא מאות גרסאות. בחמישי כל השירים הרגישו גדולים יותר. זה לא בהכרח היו הביצועים הכי טובים שראינו מהשניים, אבל זה הרגיש הכי גדול, הכי מיוחד, הכי טעון. האנרגיה הדינמית ביניהם – טונה בתפקיד הקול מדי כהרגלו, רביד ילד תזיזיתי ומפוקס – הבעירה את הבמה, וההפקה המושלמת שמסביב (החל מהסאונד והתאורה המצוינים ועד למסכי הענק המדהימים באיכותם) רק העצימה את המאורע.
החיבור הסימביוזי בין השניים התבטא גם במוזיקה עצמה. הלהקות המלוות של השניים מכירות אחד את השני היטב, כך שלחבר אותן על במה אחת היה טבעי כמו לגנוב לאח שלך חולצה. המתופפים (זהר ברזילי מצד החתן טונה, אלעד נדב מצד רביד הכלה) מסונכרנים היטב, הקלידנים (יקיר בן טוב וישי סוויסה, בהתאמה) שרים בהרמוניה והגיטריסטים שניהם ניר דנן המבריק. הם נשמעו והרגישו כמכונה משומנת אחת, וזה התבטא גם בהפיכת שירי הסולו של צמד האמנים לדואטים – בכל שיר של טונה היה זה רביד שנתן את הוורס הראשון, ולהיפך. רביד מזמר את "סחרחורת" לשלמות, טונה הופך את "גברת טיקטוק" לשיר מלא סול. כמעט שעתיים וחצי, שני האמנים לא יורדים לרגע מהבמה, והקהל מקבל יותר משתי הופעות מחוברות – הוא מקבל יצירה חדשה לגמרי.
את הקליימקס הרגשי של ההופעה אולי כבר הספקתם לראות בעצמכם – טונה יושב עם רביד ונירו על כיסאות בקדמת הבמה, מתפרק בבכי תוך כדי ביצוע גרסה אקוסטית של "יום חדש", שיר שכולו מבט נוסטלגי רך על התבגרות בצל ההיפ הופ הישראלי. "את השיר הזה בחזרות לא הצלחתי לעשות בלי להתפרק מבכי", הוא אמר רגע לפני. "הצלחתי לראות את כל המסע שלנו, ואת כל הדרך, את כל האולמות, עד השכונה זה הגיע. ואת השיר הזה אני רוצה להקדיש לכל החברים שלנו, שהם לא מעט. חברים מהילדות שהם פה איתנו הלילה". הוא הצליח לסיים חצי מהבית הראשון לפני שהרגשות הציפו את הגרון, ועלו עד לעיניים.
קל להתמקד במשפט הסוגר של שהבית השני, "אולי נכבוש את העולם ביום מן הימים", ולמסגר את זה כעוד סיפור התחלנו מהאנדרגראונד ועלינו למעלה. זה גם באמת מה שזה. אבל יותר ולפני הכל, זה סיפור על חברות ששרדה. על הזכות להכיר וללכת עם מישהו עשרים שנה, גם כשלא רואים לאן. הזכות לאסוף סביבך אנשים שהיו והפכו לחברים, ולבנות איתם ביחד משהו שיכבוש את המדינה. להרים את המופע הכי מדובר במדינה זה דבר אחד, אבל לעשות את זה עם חברי הנעורים שלך זה כבר דבר אחר. כשטונה דמע הנחתי יד מחבקת על גרשנמן. הצלחתי לראות את כל המסע שלנו, של ההיפ הופ הישראלי ואנשים ששרדו בו, של אלו שהסתובבו שנים בסהרה, והיום שוחים באוקיינוס המפואר הזה. נשבע בקבר של אמא שלי שדמעתי גם.
את שארית המופע אני זוכר כעיסה. היו שם כל הלהיטים הגדולים יותר (למרות שכל המופע היה באנגרים אחד אחד), היה שם ביצוע מעלף לסמוראי יחד עם הוורס המופתי של טונה ב"הכל זה בצוות", היה י"א2, היה "כלב מי שלא אוהב אותך". היה גם את הטקס הקטן ששרד את השנים, במסגרתו עולם כמה מאנשי הצוות לבמה בשורת חיילים מסודרת, מצדיעים ומקבלים כבוד מהמפקדים. היה אפשר לראות שם את שגיא דהן, שהכרתי כראפר בהרכב A2R ב-2003, והפך למנהל ההצגה של רביד וטונה ואמנים נוספים. לרבות הימים הוא נהיה מנהל אמנים מוערך. גם ארתור לנדה, אוהד ריאל אדוק שהכרתי דרך דורק'ה לפני כ-15 שנה, וכיום צבר כבר עשרות אלפי שעות צילום הופעות של הצמד – התמונות המהממות שמלוות את הכתבה הזו הם פרי עינו החדה. אני כבר לא זוכר מתי הכרתי את משה לוי, הבאקליינר עם הלב הכי גדול בתעשייה (וחתיכת דרבוקיסט), אבל הוא לא פחות אח מהאחים, ואפילו אחיו הקטן של שגיא – הראל, שלא היה לי יותר מדי אחד על אחד איתו – מרגש לי כמו משפחה. ככה זה בהיפ הופ. הוא אח של אח שלי.
"לחיי החברות", ענה רביד לאזהרת הבכי של טונה. המון אנשים ניסו לפענח את ההצלחה הבאמת מרשימה של רביד וטונה. רבים מהם היו אני. התשובה האמיתי מורכבת מהמון רכיבים, כמובן – כישרון, התמדה, חזון, אמונה. אבל אין לי ספק שלי החברות הזו, אחוות האחים של ההיפ הופ, זה לא היה קורה. העובדה שבזמן הנסיקה היה לכל אחד מהם מישהו איתו – אדם שיכל באמת להזדהות עם הדרך החלוצית שבנו לעצמם, כנראה היחיד בכל העולם – היתה קריטת להצלחה הזו. אני יודע שאני לא הייתי שורד בתחום בלי כאלה. בלי גרשנמן. בלי רביד וטונה כהשראה וכחברים. בלי כל האנשים שהכרתי בזכות ההיפ הופ הישראלי לאורך השנים. את הטקסט הזה אני כותב בשביל מעט מאוד אנשים, ואולי בכלל בשביל אדם אחד. "ותודה להיפ הופ הישראלי שבזכותו יש לי משמעות לחיים", אמר רביד בסיום התודות. זר לא יבין.