רבין ואני ככה

בבוקר למחרת אבא שלי אמר שיהיה בסדר. אולי נקוו לו מעט דמעות בעיניים, ואולי אני ממציאה את זה עכשיו, אבל בכל מקרה, לא האמנתי. עדיין לא היה קר, אבל שלחו אותי עם חולצה ארוכה החוצה וסחבתי על הגב ילקוט עם ציור דיסני גנרי כל כך, שאני אפילו לא זוכרת אם זו הייתה אריאל או בל.

שיעור ראשון. השעה שמונה. לתוך כתה ד'3 בבית הספר היסודי בראשון לציון נכנסה מורה ושאלה אם אנחנו יודעים מי זה יצחק רבין. ילד אחד צעק "כן, הוא מת", והיא אמרה "נכון", והרכינה ראש אל העיתונים על השולחן, כאילו היו ראיות. הם באמת היו ראיות. היא שמרה על איפוק מסויג והורתה לנו לצייר או לכתוב משהו, תוך כדי הסבר ממולמל שזה לא יום רגיל, רצח רבין הזה, ואנחנו כבר הרגשנו מהנימה שלה שזה לא יום רגיל, אבל שום דבר עוד לא התחיל לפעפע או לבעור בגוף הקטן הא-פוליטי שלנו. היא גם אמרה שאם יש שאלות זה בסדר, אבל בבקשה לשאול בצורה מסודרת, כי אנחנו גדולים כבר. כתה ד' זה גדולים כבר. אף אחד לא שאל כלום. ישבתי בצד שמאל ליד החלון, ואם היה לי את אוצר המילים של היום, הייתי כותבת שהאווירה הייתה סגרירית וכמעט אפוקליפקטית ושאני, זה בטוח, הייתי שרויה בדיסוציאציה חלקית. אבל לא ידעתי מה זה דיסוציאציה בגיל עשר, אז כתבתי שיר על השלום. לא על השלום שנגנז, כי לא היה לי מושג שנגנז. זה היה שיר תקווה לשלום. נו, ילדה שמאלנית מניאקית. אני כבר לא זוכרת איך הוא הלך, אבל הוא היה הדבר הראשון שכתבתי שלא היה מבחן או ברכת יום הולדת.

הייתי ילדה רזה עם קוקיות ומשקפיים עגולים, רצינית אבל לא יותר מדי, מקובלת אבל לא מלכת הכתה, משהו באמצע, בין לבין, כמו עכשיו, בין פרוזה לשירה, בין תואר ראשון לשני, בין לאכול בריא ללתקוע חצי מגש פיצה. באמצע, עם שאיפה חדה למעלה. כולם מאד אהבו את השיר  ואמרו "איזה יופי" ו"כמה את מוכשרת", ופתאום זומנתי מייד למשרד המנהלת. הייתי ילדה קטנה ומבוהלת שמעולם לא זומנה למשרד המנהלת. היא ישבה בשפתיים צבועות בורדו ושיער קצוץ, ושאלה אם אני כתבתי את השיר . אמרתי לה שכן. "את בטוחה שלא העתקת?", היא הרימה גבה צבועה אחת, ועניתי "לא, מה פתאום. זה שלי." היא חייכה ואישרה את הטקסט ואותי בכפיפה אחת. אחר כך נערך טקס והקראתי את השיר המחורבן הזה, השטיק שלי, שנה אחר שנה, עד שעזבתי לחטיבת הביניים. ומאז רבין ואני ככה (מצמידה אצבע מורה לאגודל, מצמצמת את הרווח, מכווצת את העיניים, מדייקת עוד קצת, משחררת). ככה.

לפני שבוע קראתי סיפור קצר של עוזי וייל, 'ביום בו ירו בראש הממשלה'. זה סיפור מ-1991. הוא לא רע. הוא נבואי והשרירים שלי היו קפוצים באי-נחת במהלך הקריאה. אולי זה אפילו סיפור טוב. לפני שלושה שבועות הייתי בעצרת, כמו בכל שנה, אבל הפעם רק עם חברה אחת שהסכימה לבוא. הרגשנו שם כמו הנציגות היחידות של דור הנרות בלי חולצות תנועה. מסביב התרוצצו ילדים שנולדו אחרי הרצח וצילמו אחד את השני לאינסטגרם. זה היה משונה. אמרתי לה שנחכה רק ל'הו, רב-חובל קברניט שלי', כדי שאוכל לבכות כמו שצריך ואז נתחפף משם, והיא אמרה, "פושקי, אני לא בטוחה שיהיה." "איך לא יהיה", תמהתי, והיא שתקה. ואז, כשהתיישבנו על רצפת הככר כדי לגלגל סיגריות, נפל לי על הראש שלט של שלום ח"י. קללתי בלב וצחקתי בקול ובסוף גם קצת בכיתי, אבל לא כמו שצריך ולא כמו שרציתי, ואמרתי, החיים מדוייקים, מדוייקים להחריד. רבין ואני עדיין ככה. הבוקר נישקתי קרטון חלב שפג תוקפו רק כי התאריך המודפס עליו היה ה-4/11. זרקתי אותו לפח המחזור והתבוננתי בו לפחות דקה. הרגשתי שזרקתי שם עוד משהו, אבל אני לא בטוחה עדיין מה. ליום האומלל ההוא בשנת '95 אני חבה את קריירת הכתיבה שלי. אולי חבל שאני לא עושה מזה מספיק כסף. ואולי לא חבל, זה הרי הרבה יותר פואטי ככה.