רדפורד הגדול: נער הזהב של הוליווד הצליח להציב לה אלטרנטיבה

אחד הסיפורים שאני הכי אוהבת על רוברט רדפורד – שנפטר אתמול בביתו שבסאנדנס, יוטה, בגיל 89 – קשור דווקא לתפקיד שהוא לא עשה. באמצע שנות השישים, כשמייק ניקולס ליהק את סרטו "הבוגר", הוא בחן לתפקיד הראשי את רדפורד הצעיר, שנראה בדיוק כמו הדמות שתוארה בספרו של צ'ארלס ווב.

ניקולס התיידד עם רדפורד ב-1963, כשביים אותו בברודוויי בקומדיה "יחפים בפארק" מאת ניל סיימון. בשלב הזה העלם זהוב השיער מקליפורניה כבר הופיע בשלל פרקים בסדרות טלוויזיה וגילם תפקידי משנה בארבעה סרטים. הופעתו בתפקיד כוכב הוליוודי חלקלק עם חיים סודיים ב"דייזי" (1965) העניקה לו את פרס גלובוס הזהב בקטגוריית "השחקן החדש הכי מבטיח".

על פי ניקולס, רדפורד מאוד חשק בתפקיד של בוגר הקולג' שמתקשה למצוא את עצמו, אך הוא אמר לו: "אתה לא יכול לגלם את זה. אתה אף פעם לא יכול לגלם לוזר". רדפורד התעקש: "מה זה אומרת? ודאי שאני יכול לגלם לוזר". "אוקיי, האם אי פעם התחלת עם בחורה ולא הצליח לך?". "למה אתה מתכוון?", ענה רדפורד. "והוא לא התבדח", הוסיף ניקולס. כזכור, דסטין הופמן זכה בתפקיד בנג'מין בראדוק הלוזר ב"הבוגר", ואילו רדפורד הופיע במקום זאת בעיבוד הקולנועי של "יחפים בפארק" לצד ג'יין פונדה. הוא הפך לסופר-סטאר שנתיים אחרי כן, כשגילם פורע חוק במערבון ההומוריסטי "קיד וקסידי" (1969) לצד פול ניומן. 

בין 1972 ל-1976 רוברט רדפורד היה לכוכב הכי גדול בהוליווד, עם רצף של להיטים קופתיים שגם גרפו פרסים וביקורות טובות, בהם "ג'רמיה ג'ונסון", "העוקץ", "כך היינו", "גטסבי הגדול", "וולדו פפר הגדול", "שלושת ימי הקונדור" ו"כל אנשי הנשיא". כמה מהסרטים התרחשו בעבר מדומיין, וכמו עיצבו את רדפורד ככוכב מתקופה מוקדמת יותר. בניגוד לכוכבים אחרים של שנות השבעים, בהם הופמן, דה נירו, פאצ'ינו וניקולסון, רדפורד היה בלונדיני צח פנים, בעל חזות כל אמריקאית. הוא נראה כמי שנולד להיות כוכב, והוא לא נאבק בדימוי נער הזהב שלו (בניגוד לבראד פיט, למשל, שניסה להשיג נקודות כשחקן על ידי ריסוק התדמית הבלונדינית ב"12 קופים"). לפחות לא על המסך. 

>> זמן להיכנס לסרטים: 5 המלצות מעולות ליום הקולנוע הישראלי
>> "הים" ומוחמד גזאווי בן ה-13 הם הזוכים הגדולים בפרסי אופיר

זה בולט במיוחד בסרטים שבהם הופיע לצד שחקנים יהודים. בדרמה הרומנטית על רקע עידן המקרתיזם "כך היינו" של סידני פולאק מ-1973, רדפורד גילם את האבל החתיך שהכל בא לו בקלות, בעוד ברברה סטרייסנד הופיעה כקייטי היהודייה הלחוצה שנאבקת על כל דבר. הניגוד העז ביניהם הצית את אחד מסיפורי האהבה השבורים והזכורים ביותר בקולנוע. כך גם ב"כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פאקולה מ-1976, בו גילם את העיתונאי הכוכב בוב וודוורד לצד דסטין הקופצני בתפקיד קרל ברנסטין – צמד כתבי הוושינגטון פוסט שחשפו את פרשת ווטרגייט. רק פול ניומן היה יותר חתיך ממנו ב"קיד וקסידי" ובעיקר ב"העוקץ" זוכה האוסקר, שבו רדפורד גילם נוכל מתלמד, וזכה על כך במועמדות היחידה שלו לאוסקר כשחקן. 

הנוכחות הקולנועית שלו היתה גברית, נינוחה וכובשת, וכשהוא צמצם את מבטו והתמקד באישה שמולו, כל הצופות החסירו פעימה. בין 1966 ל-1990 רדפורד עשה שבעה סרטים עם סידני פולאק, בהם "זכרונות מאפריקה" זוכה האוסקר (1985), שבו גילם הרפתקן הסוחף את מריל סטריפ לרומן סוער (ובסצנה זכורה חופף את שיערה). השותפות ארוכת השנים לא זכתה לתהילה דומה לזו שבין סקורסזה ודה נירו, לדוגמה, משום שרדפורד מעולם לא נחשב לשחקן גדול (ופולאק לא זכה במוניטין של גאון קולנועי). אבל בתבונתו ובאצילותו הוא ידע בדיוק מה מתאים לו, לפחות אחרי אותה שיחה עם מייק ניקולס.

לצד הסרטים שכבר הוזכרו, הוא עיצב עוד כמה גיבורים אמריקאים קלאסיים, כמו אלוף רודיאו ב"הפרש החשמלי", שחקן בייסבול אגדי ב"הגדול מכולם", וגם מנהל כלא שמנסה להיטיב ב"ברובייקר". ב-2018 הבמאי דיוויד לאורי הרים לרדפורד מחווה מלבבת ב"הג'נטלמן והאקדח", שנראה כמו סיפורו של הסאנדנס קיד אילו שרד את בוליביה ודילג למאה העשרים. זה היה תפקידו הראשי האחרון. אחריו הוא סיפק הופעת אורח ב"הנוקמים: סוף משחק" ולא יסף.

רדפורד הלך נגד הכוכבות שלו רק כשהחל לביים סרטים. בניגוד לסטארים אחרים שפנו בכיוון, כמו קווין קוסטנר, מל גיבסון וברברה סטרייסנד, רדפורד לא ביים את עצמו בסרטיו הראשונים. הדבר הכי דומה שעשה לזה היה כשליהק את בראד פיט, נער הזהב של שנות התשעים, לסרטו השלישי "נהר זורם ביניהם". סרטו הראשון כבמאי – הדרמה המשפחתית המרה "אנשים פשוטים" מ-1980 – העניק לו את האוסקר היחידי שלו, דווקא בקטגוריית הבימוי.

אבל סרטו המעניין ביותר, ואחד הטובים ביותר של שנות התשעים, הוא "חידון האשליות" מ-1994. הסיפור האמיתי על הטיית התוצאות בחידון טלוויזיוני פופולארי של שנות החמישים, משמש בסיס לסרט מבריק עם צמד הופעות דגולות של רייף פיינס וג'ון טורטורו. לצד העיסוק המרתק במדיה, בקפיטליזם וביחסי אבות ובנים, זה מבט חד וחכם ועמוק על אנטישמיות, ומפתיע לראות איך נער הזהב מקליפורניה הצליח להזדהות באופן כל כך שלם עם התסכולים והחרדות של יהודים נוירוטיים מניו יורק.

 

עוד בטרם החל לביים, רכש בשנות השבעים רדפורד שטח סקי ביוטה, שינה את שמו ל"סאנדנס" – על שם הדמות שגילם ב"קיד וקסידי" – וייסד שם פסטיבל לקולנוע עצמאי. עם השנים היו דיווחים שהוא התעקש להיות מעורב בכל החלטה, אך לא הרבה להגיע לישיבות, ולכן לפסטיבל סאנדנס לקח זמן להתרומם. אבל ב-2014 מגזין טיים בחר את רדפורד כאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם והכתיר אותו כ"סנדק של הקולנוע העצמאי". וכך נער הזהב של הוליווד הפך את עצמו לג'נטלמן שהציב אלטרנטיבה להוליווד. בבריטניה כבר מזמן היו מעניקים לו תואר אצולה.