רוחות רפאים

לפני כמה חודשים קראתי מאמר שלא יוצא לי מהראש, על כומר זן יפני בעיר קטנה, שלקח על עצמו משימה משפחתית שעוברת מדור לדור לתחזק את מנזר הזן המקומי. ואז, קרה הצונאמי. ובלי שום הכנה, הוא מצא את עצמו עוסק בפעילות שמעולם לא חלם לעסוק בה – משדל רוחות רפאים שטבעו באסון הגדול לעזוב את העולם הזה, ולעבור הלאה. נשמע מוזר, נכון? בכל זאת, יפן, 2015. גם הוא חשב ככה,

עד שהתברר שמדובר ממש במגפה. אלפי אנשים מדווחים על רוחות רפאים שלא עוזבות אותם, לפעמים אפילו משתלטות עליהם, בעיקר רוחות של ילדים, שמצאו את מותם ברגע אחד פתאומי והם מחפשים את משפחתם, את חבריהם, לא מבינים מה קרה להם ואיפה הם. ואותו כומר בודהיסטי צעיר, שמעולם לא הוכשר לטפל בכזה שטף של מטופלים, התחיל לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע: לדקלם את "סוטרת הלב" יחד עם האדם רדוף הרוחות, ויחד עם הרוח עצמה,

("אין עיניים, אין אזניים; אין אף, אין לשון,
אין גוף, או נפש; אין צבע, צליל, או ריח;
אין טעם, אין מגע, אין כלום; אין עולם של ראיה,
אין עולם של מחשבות; אין בורות, אין קץ
לבורות; אין זיקנה ואין מוות; אין קץ
לזיקנה ולמוות; אין סבל, אין שום סיבה לסבל, וגם אין קץ לסבל. אין דרך נכונה, אין חכמה,
ואין הארה.")

וכך הם מדקלמים את הסוטרה הזו שוב ושוב, עד שהרוח תבין שהיא מתה, ותעבור הלאה, לאן שזה לא יהיה שאנשים ורוחות מאמינים שהם הולכים –

ומה שמוזר הוא שהנזיר עצמו מעולם לא ראה רוח רפאים, ובהחלט פתוח להנחה שזו תופעה נפשית־תרבותית –

אנשים נתקלים באסון כה פתאומי שהנפש איננה מסוגלת לעכל, וחוזרים לתפיסת עולם שכוללת אפשרות להתמודד עם זה – והאמת שגם רבים ממטופליו לא האמינו ברוחות קודם לכן, אבל מה לעשות שהם רואים אותן ברחובות, בבתים, באמצע הכביש, אצלם במטבח, רובן אפילו לא מוכרות להם – אנשים זרים לחלוטין שבמחי גל אחד עצום וטיפה רדיואקטיבי נמחו מהעולם, ואינם יודעים למה הם נמצאים שם, באמצע הכביש או במטבחו של אדם זר, ואינם מבינים שהם מתים,

אבל עזבו את היפנים; מה איתנו? מה עם מתינו שלנו שאינם מרפים – שאלה שאולי אפשר לשאול עכשיו, כשסוף סוף נגמרו ימי הזיכרון לשואה, ולגבורה, ולחללי צה"ל, ולפעולות האיבה – מה קורה לחברה שאינה מאפשרת לרוחות שלה לעבור הלאה, שזקוקה לזכרונם המדמם כדי להצדיק את קיומה? כמה מהר מוות במלחמה או בפיגוע הופך לחלק מהמיתוס, מעניק בבת אחת משמעות למותם, אולי אפילו לחייהם, משמעות שאיננה אפשרית למי שסתם מת, כמו רוב האנושות.

ונראה לי – ומה אני יודע, הכל ניחושים – אבל בכל זאת, נראה לי שעדיף לראות רוחות רפאים ולתת להן ללכת, מאשר לגייס אותן מיד לאיזשהו מיתוס. כי כמה שהסיפור ההירואי שאתה מספר לעצמך יהיה מנחם בטווח הקרוב, כך הרוח תישאר חסרת מנוחה יותר, בטווח הרחוק. זיכרון שקרי הוא זיכרון שלא מפסיק לנג'ס. אז לקחת נומבון ציוני. אז סיפרת לעצמך סיפור לפני השינה, ונרדמת, והפסקת לראות את הרוח – זה לא אומר שהיא הלכה. זה רק אומר שהיא תילחם יותר חזק, ויותר מוזר, כדי לחזור לתודעה שלך בלי שתרגיש.

ואני נזכר בסבתא שלי, שנפטרה כשהייתי בן 13, וששבוע אחר כך ראיתי אותה ליד מגרש הכדורסל של בית הספר לחירשים, ראיתי אותה כמו שאני רואה את המסך הזה שעליו אני כותב את הפיקסלים חסרי הממשות האלה, ורצתי הביתה לחכות לה אבל היא כמובן לא באה, ואתם כמובן תגידו שהזיתי, אבל אני חשבתי – אז – שבטח המשיכה והלכה אל חברתה שגרה במורד הרחוב, ושלא פעם היתה מבקרת אותה לפני שבאה אלינו, ובכל מקרה אחרי רבע שעה הבנתי שהיא לא מתכוונת להגיע,

וירדתי חזרה לשחק כדורסל עם עצמי, וחשבתי שכנראה יותר התחשק לה להישאר אצל החברה שלה; היא גם דיברה כמוה פולנית, וגם שיחקה כמוה ג'ין־רמי, וגם ידעה כמוה שהחיים אכזריים, מה שאני לא ידעתי, או לפחות לא ידעתי אז.