רומאו חייב למות: ליאונרדו דיקפריו יזכה סוף סוף באוסקר? שאלנו אותו

"היי, אני ליאו". בחדר במלון קלארידג' ליאונרדו דיקפריו מתרחק מהחלון שלידו. הוא מעשן סיגריה אלקטרונית וניגש לעברי. הוא מחייך. סימן טוב. השחקן ידוע כקנאי לפרטיות שלו ופעם אחת נטש ריאיון כשהרגיש שהעיתונאי היה גס רוח כלפיו. הוא בן 41, כבר לא הנער היפה להפליא שהיה ב"רומיאו וג'ולייט" וב"טיטניק". אני נפעמת בעיקר מהבגדים שלו – הוא לובש סוודר קשמיר כחול כהה שנראה רך ויקר כל כך, עד שאני נאלצת להיאבק בפיתוי ללטף אותו.

לדיקפריו לא חסרות סיבות לחייך – 2016 שייכת לו. לאחר ארבע מועמדויות לאוסקר יש סיכוי טוב מאוד שבפברואר הוא יעלה במדרגות לבמה כדי לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר עבור "האיש שנולד מחדש". הסרט בבימויו של אלחנדרו גונזלס אינריטו ("בירדמן") מתרחש ב־1823, ודיקפריו מגלם בו את דמותו האמיתית של הצייד יו גלאס, שחבריו למסע ציד נטשו אותו בהרי הרוקי לאחר שנפצע קשות. זוהי דרמת נקמה אלימה ואכזרית שבמהלכה גלאס עובר שלל עינויים: הוא מותקף על ידי דוב ועל ידי טום הארדי (בואו נודה בזה, הוא הרבה יותר מפחיד מדוב גריזלי), נקבר בעודו בחיים, וכדי לא לקפוא למוות נאלץ לישון בתוך גופת סוס חמה. כן, זהו משחק, אבל דיקפריו חי אותו. 

הצילומים, שנמשכו תשעה חודשים בקנדה ובארגנטינה, היו כל כך קשים שחלק מאנשי הצוות תיארו אותם כ"גיהינום עלי אדמות.

עברת הרבה על הסט של "האיש שנולד מחדש". בסצנה אחת הגיבור שלך אוכל כבד נא. עשית את זה?
"כן, לאחר שהכבד המזויף שהם נתנו לי נראה לא אמיתי. ארתור, השחקן האינדיאני שעבדתי איתו, אכל כבד כל היום ואני ישבתי שם ולעסתי חתיכת פלסטלינה גדולה, אז הייתי חייב לנסות. אבל עשיתי את זה רק פעמיים, והתגובה שלי נמצאת על המסך. זה אינסטינקט".

מדריך: כך תשרדו את מה שכמעט הרג את ליאונרדו דיקפריו

זהו סרט קשה לצפייה. מ־1 עד 10, כמה קשה היה לעשות אותו?
"10, אבל ידענו למה אנחנו נכנסים. ידענו שאי אפשר לעשות פה אפקטים ממוחשבים. כולנו ידענו שאנחנו נכנסים לחוויה מהסוג של 'פיצקרלדו' (סרט של וורנר הרצוג מ־1982, שנודע לשמצה על תהליך ההפקה המסויט שלו) ו'אפוקליפסה עכשיו'".

צילמתם את הסרט חשופים לאיתני הטבע. היו מפגשים קרובים עם אסונות?
"כל הסרט! אבל האויב האמיתי היה הקור, שהכה כל יום ויום. הייתה לי מכונה מיוחדת שכיניתי 'התמנון', מעין מייבש שיער ענקי עם שמונה זרועות שבו חיממתי את כל הגוף בין טייק לטייק".

אתה איש של טבע? מהסוג שקם בחמש בבוקר ויוצא לטיול?
"לאו דווקא בחמש בבוקר, אבל אני בהחלט אוהב להיות בטבע. אני אוהב שהטבע מקיף אותי מכל עבר, לצאת למקומות בעולם שהם עדיין נקיים, שיד אדם עדיין לא נגעה בהם. זו חוויה כמעט דתית – להגיע למקום כמו אגן האמזונס ואין כל ציביליזציה במרחק אלפי קילומטרים".

במסגרת המסעות שלך היו לך כמה פגישות קצרות עם המוות. הותקפת על ידי כריש בדרום אפריקה ולפני כן הייתה תקרית עם מצנח שלא נפתח. מה עובר לך בראש במצב כזה?
"זה מוזר, כי המחשבות נעשות בסיסיות מאוד, זה לא יותר דרמטי מלקבל דוח חניה. אתה פשוט חושב: שיט, למה זה היה חייב לקרות היום? אני כל כך צעיר, יש לי חיים מעולים לפניי, זה ממש מסריח. אין בזה שום דבר עמוק במיוחד, רק רצון לשרוד".

אז חייך לא חלפו לנגד עיניך.
"האמת היא שכן. היו לי כמה חוויות כאלו, עם תמונות מטושטשות של כל החיים שלך חולפים בשנייה – הדברים האלו באמת קורים. זה בהחלט קרה בסיפור עם הצניחה".

ההישרדות חיסנה אותך מהפחד ממוות?
"לא, אני עדיין מפחד ממוות באותה מידה".

מה תהיה המשמעות של זכייה באוסקר עבורך?
"בכנות? אני אף פעם לא חושב על זה כשאני עושה סרטים. אין שום דבר שעשיתי ספציפית בשביל לקבל פרס. כל פעם אתה פשוט הולך לשם ומנסה לעשות את זה הכי טוב שאפשר, מנסה לתת את כולך". 

בגיל 19 היית מועמד לאוסקר על "מה עובר על גילברט גרייפ". היה לך נאום מוכן?
"לא, לא היה לי שום דבר מוכן! חשבתי שאין לי סיכוי לזכות בפרס, זה היה אסון מוחלט לו הייתי זוכה".

גדלת בשכונה קשה בלוס אנג'לס ואמרת שבתור ילד הרגשת שאתה אאוטסיידר. זו תחושה שנשארה איתך בהוליווד?
"אני חושב שתמיד ארגיש אאוטסיידר. מרטי (סקורסזה) גם היה ככה. הוא בא מרחובות ניו יורק ולא הרגיש שייך בהוליווד. אני זוכר שבתור ילד מלהקים היו דוחים אותי על בסיס קבוע. הרגשתי כמו האאוטסיידר הכי גדול וחששתי אף פעם לא אשתייך למועדון הזה. הייתה לי מין משאלה כזאת, שיום אחד הם יפנו אליי, יברכו אותי ויגידו: 'עכשיו אתה חלק מהאליטה הזאת. אתה הנבחר'".

ועכשיו אתה מרגיש מבורך?
"ועוד איך!".

כשאתה מסתכל אחורה על הסרטים המוקדמים שלך, איזה מהם אתה הכי אוהב?
"'כך הייתי'. זה היה לפני 25 שנה, אני הייתי בן 15 ואני זוכר כל פרט ופרט. הכל היה כל כך חדש עבורי. לראות את רוברט דה נירו על הסט, לראות את המסירות שלו – זו הייתה אחת החוויות שהכי השפיעו על החיים שלי".

אנשים כל הזמן מדברים על ההבדל בין שחקן לכוכב קולנוע. נראה שבילית את שנות ה־30 שלך בניסיון להשיל מעצמך את עורו של כוכב קולנוע עם סוג הסרטים שבחרת לעשות. זה נכון?
"האמת היא שהגישה שלי לגבי הסרטים שרציתי לעשות מעולם לא השתנתה. עשיתי את אותן הבחירות עכשיו ובגיל 15".

ומה עם "טיטניק"?
"אני חושב ש'טיטניק' היה צעד שלי הרחק מהקולנוע העצמאי שעשיתי אז. ניסיתי משהו שונה. אמרתי לעצמי: אוקיי, איך אני משתמש בהזדמנות הזאת כדי לממן סרט שאני ממש רוצה לעשות? אני חושב שהיכולת שלי לזהות במאים גדולים או חומר גדול השתפרה. אני מקווה שהשתפרתי כשחקן בשנים שחלפו, אבל סוג העבודה שרציתי לעשות לא השתנה מעולם".

מה אתה חושב עכשיו על שנות ה"ליאו־מניה?"
"מה?"

שנות הליאו־מניה, בערך בתקופה של "טיטניק", בסוף שנות ה־90. ככה קוראים לזה באינטרנט.
"באמת? זו הייתה תקופה ממש סוריאליסטית. זה היה מוזר. לקחתי הפסקה לאיזה שנתיים כי זה היה ממש אינטנסיבי. הייתי צריך להטעין מצברים, להתרכז מחדש".

אתה בן 41. מה עוד נשאר לך ברשימת המטלות?
"כרגע רשימת המטלות שלי אומרת לי לקחת קצת חופש".

תמכת בנשיא אובמה. אתה תומך מסור בשימור הסביבה. אתה שוקל קריירה פוליטית?
"אני לא יודע. אני כבר שנתיים עושה סרט תיעודי על התחממות גלובלית. אם הייתה עמדה שבה יכולתי לתרום יותר לנושא שאני חושב שהוא החשוב ביותר בתולדות האנושות – שינוי האקלים – הייתי שמח לתפוס עמדה כזאת. אבל זה לא בהכרח אומר קריירה פוליטית. אני חושב שחלק גדול מהשינוי צריך לבוא ממאמצים משותפים, מקבוצות ומאנשים שמנסים לטלטל את המערכת. אני חושב שהשינוי יבוא מבחוץ. אי אפשר לסמוך על פוליטיקאים שיקבלו את ההחלטות הנכונות".

השקפת העולם של "האיש שנולד מחדש" היא פסימית למדי: אנשים עושים דברים איומים זה לזה והטבע נותר שאנן. אתה פסימיסט?
"זו שאלה מעניינת עבורי, כפעיל איכות הסביבה. אתה חושב על התקופה של 'האיש שנולד מחדש' (סוף המאה ה־19) ועל כיבוש המערב בארצות הברית. תקופה זו והתקופות שאחריה מאופיינות בהוצאת משאבים מהטבע, רצח השבטים האינדיאנים, כריתת העצים, חפירות הנפט. ואתה חושב לעצמך, אלוהים, היינו כל כך אכזריים. אבל אנחנו הורסים את הטבע והורגים זני חיות בקצב חסר תקדים גם היום. הרגע חזרתי מפריז, שם היו עכשיו שיחות בין מעצמות על התחממות גלובלית. אם לא תצא החלטה משותפת מפריז מצפה לנו עתיד קודר מאוד, אפל מאוד".

אז אתה פסימי?
"לא. אני מקווה שהאנושות תתפתח, אבל יש משהו הרסני מאוד בטבע האדם".