"התפקיד שלי במחאות הוא פחות או יותר להצטלם סלפי עם חצי מהאנשים"

רועי גולדשטיין, 47, רווק, משתתף פעיל במחאת בלפור. גר כעשרים שנה בתל אביב ועבר לפני כשלוש שנים לגבעתיים. במשך שנים עבד בעולמות השיווק, הפרסום וההייטק ובימים אלה עובד במשרד הנהלת חשבונות בעסק המשפחתי. אתם בוודאי תזהו אותו כמי שמסתתר מאחורי התחפושת של ביבי במדי האסיר. הצלחנו לשוחח איתו רגע לפני מפגן הצוללות הגדול שהתקיים השבוע.

איפה הקורונה תפסה אותך בחיים?
"בנקודה שבה תכננתי לחזור לעולמות ההייטק, זאת הייתה תכנית שלי לשנה הזאת, והקורונה קברה אותה כי העולם השתנה. מעבר לזה, הקורונה תפסה אותי בנקודה פוליטית של כעס גדול על כל המצב ולכן מאוד שמחתי שהתחילה המחאה. מיד כשהשתחררתי מבידוד שהייתי בו באותה תקופה, התייצבתי בבלפור. הייתי גם יכול להשתתף גם במחאות אחרות של השולמנים והעצמאים אבל הלקח שלמדתי ממחאת 2011 זה שלא צריך להיות נחמדים ויפים ולדבר מסביב אלא צריך להגיד תכלס. והתכלס מבחינתי זה ביבי, זאת הסיבה שהתייצבתי בבלפור".

אתה פועל עם קבוצה ספציפית במחאה?
"בגלל שבניתי לעצמי דמות במחאה שכולם התחברו אליה, אני בקשר עם כל הקבוצות. הנוכחות שלי בדרך כלל מלווה את ההפגנה, אני לא פעיל ברמות החשיבה ובפעילויות, אלא פשוט תמיד נמצא בשטח. בגלל שאני עדיין עובד אני מוגבל בזמן, ואת מעט הזמן שיש לי אני משקיע בהגעה להפגנות. הדמות הזאת הפכה להיות כלי. עכשיו אני בצפון למשל, כי ביקשו ממני להצטרף בתחפושת. מחר אנחנו נצא לשיירה ענקית של 70 צוללות, שיירה שמתחילה בחמש בבוקר ושתסתיים בשש בערב בירושלים. אני לא מהמארגנים, אני חבר שלהם אבל התפקיד שלי הוא להיות שחקן עם אמירה".

איך נולד הרעיון של להתחפש בהפגנות וליצור את הדמות של ביבי במדי אסיר?
"אני מאלו שלא אוהבים את ביבי כבר שנים. זאת הייתה התחפושת שלי בפורים שנה שעברה, הרבה לפני המחאה והקורונה. התחפשתי לביבי האסיר, עם שלט קטן ועליו כיתוב 'מדי ראש הממשלה הבאים'. כשנגמר פורים, שמתי את זה בארון וידעתי שיום יבוא ואשתמש בזה גם במחאות. הייתה איזו הפגנה גדולה בתל אביב לפני שנה אבל הרגשתי שזה עוד לא בשל. האג'נדה שלי זה רק לא ביבי, ואני אומר את זה בלב שלם. לפני שנה לא היו הרבה שהצטרפו לרעיון הזה. היום הרגשתי שזה הרבה יותר חזק. זה היה כמו בלון ניסוי: הגעתי עם זה פעם אחת, התלבשתי בצד בלי שראו אותי, יצאתי לקהל ואמרתי בוא נראה מה תהיה התגובה".

רועי גולדשטיין (צילום: איליה מילניקוב)

ומה הייתה התגובה?
"תוך חמש דקות היה תור של אנשים שרצה להצטלם לסלפי, אז הבנתי שהתגובה היא טובה. מאז קיבלתי המון אהבה ותמיכה. התפקיד שלי במחאות הוא פחות או יותר להצטלם סלפי עם חצי מהאנשים. אפילו קיבלתי על זה קנס לפני שבוע, חמש מאות שקלים כי התקרבתי להצטלם עם מישהי. בהתחלה המטרה של התחפושת הייתה להתריס אבלהיא הפכה להיות דמות שכולם אוהבים ומשבחים. הניסוי הצליח והמשכתי עם זה".

זאת לא ההפגנה הראשונה שאתה לוקח בה חלק. מהן החוויות האחרות שלך ממחאות העבר?
"אני מפגין מגיל 16, בתור חניך בנוער העובד והלומד לפני כשלושים שנים. ההפגנה הראשונה שלי הייתה מול קהל של חמישים אלף איש בכיכר מלכי ישראל. מאז תמיד הייתי מפגין, עד ההפגנה של 2011, בה התאכזבתי ממה שקורה שם. עכשיו אני מרגיש שאנחנו בתקופה שהשינוי יכול לקרות ולכן מאוד חשובה לי המחאה הזאת, כי היא עובדת אחרת מהמחאות האחרות שהייתי בהן".

מה עובד בה אחרת לדעתך?
"הביזור והקבוצות וזה שאין מארגנים רשמיים. אין מפקדים, מנהלים ומחליטים. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. מי שמצליח לסחוף אחריו סוחף, מי שלא – ממשיך לבד. כשהולכים להפגנה ויש נאומים אז רוב האנשים עומדים ומקשיבים אבל כשאין נאומים ואין מוזיקה מרכזית אז לכל אחד יש מקום לעשות את הרעש שלו ולכן כולם מאוד פעילים. כולם באים עם שלטים, תופים, ממש מפגינים. זאת אנרגיה אחרת לגמרי. וגם לא מפחדים להגיד את האמת שלהם. אחת הסיסמאות הכי יפות היא 'כן, כן, כן, אתם עשיתם רע ואנחנו נתקן', זאת אומרת, אנחנו לא מטיחים האשמות ואומרים תתקנו ותעשו אלא אנחנו אומרים: 'תזוזו, תנו לנו לעשות, אנחנו רוצים לעשות'. יש פה ממש לקיחת אחריות וזה יפה. במחאות אחרות, הרבה פעמים זה היה לצעוק 'אתם לא בסדר' אבל לא באמת ניסיון להיות חלק מהפתרון. יש פה אנרגיה שונה, עשייה ויצירה. יש הרבה אמנים, לא אמני מיינסטרים אלא ציירים, זמרים ושחקנים – וזה הכניס נופך אחר למחאה".

מה מחזק אותך בתקופה הזאת?
"לא הרבה, אבל המחאות כן הפיחו בי תקווה חדשה. סוף סוף פגשתי אנשים שחושבים כמוני. כבר לפני שנתיים לא יצאתי לחגוג יום עצמאות כי לא הרגשתי רצוי במדינה, עד כדי כך, בגלל שאני שמאלני. פתאום אני כן מרגיש שייכות ואני מרגיש שזאת כן המדינה שלי. אני הייתי הכי פטריוט וציוני. כששאלו אותי למה אני לא נוסע לחו"ל לעבוד שם אמרתי שחו"ל זה חופש והנאה ופה החיים. בשנתיים-שלוש שנים האחרונות זה לא היה ככה. עכשיו זה חזר וחיזק את תחושת הציונות שקצת נפגמה לצערי הרב. בתחילת המחאה קראו לנו אנרכיסטים ואני הסתובבתי עם שלט שהיה כתוב בו 'שלוש שנים צבא. מצטיין נשיא המדינה. עשרים שנה מילואים. לא אנרכיסט'. אני באמת לא אנרכיסט".

רועי גולדשטיין (צילום: איליה מילניקוב)

מה מדאיג אותך בתקופה הזאת?
"המצב הנפשי של רוב האנשים במדינה. לפי דעתי הנזק הכי הכי גדול של הקורונה זה החרדות שאנשים נכנסו אליהן והפחדים. אנחנו מגדלים פה דור חדש של פוסט טראומתיים. אנחנו חווים את זה ביום יום, מרגישים איך אנשים חסרי סבלנות ויותר עצבניים. אני רואה את זה אצל הלקוחות שלי, אין להם כוח לקום בבוקר לעבודה. זה הכי מדאיג אותי, כי כסף וכלכלה והדברים האלה, תמיד ידענו ותמיד נדע איך להתגבר עליהם. גם אם יהיה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה, עדיין, נחיה. מצב נפשי רעוע זה יהיה משהו שמאוד קשה לטפל בו ולהתגבר. וגם אובדן הדמוקרטיה. זה נשמע מאוד גבוה ומאוד מופרך אבל אני חייב לציין בתחילת המחאה הסתובבו חבר'ה עם שלטים על דיקטטורה ואמרתי שזה לא לעניין, כי אנחנו עדיין חברה דמוקרטית. לאט לאט זה כורסם. בהפגנה האחרונה בבלפור כתבתי פוסט סיכום על זה שהדיקטטורה כבר כאן. חווינו איך משטר מחליט שאין לך יותר זכויות ואתה לא יכול להפגין איך שאתה רוצה ולומר מה שאתה רוצה. כיבו לנו את זכות ההפגנה, בכוח באלימות, בקנסות לא חוקיים וזה רק התגבר מאז. הבעיה היא שרק מי שחווה את זה בשטח מבין את זה. השאר יושבים בבית ורואים טלוויזיה ונראה להם די רגיל ודי סביר".

איך אתה חווה את חיי הרווקות בקורונה?
"בספטמבר של השנה שעברה, אחרי שהרבה זמן לא מצאתי זוגיות, פרסמתי פוסט שאני מחפש פרטנרית להורות משותפת. קבעתי יעד: בשנת 2026 אני מלווה את הילד שלי לכיתה א'. הפוסט קיבל הרבה שיתופים ותגובות והתחלתי תהליך עם מישהי שנגדע שבועיים לפני שהתחילה הקורונה. הקורונה שמה את הכל בפרספקטיבה אחרת. גם מבחינת אם אתה רוצה להביא ילדים לעולם הזה עכשיו וגם המצב הכלכלי ש יותר בעייתי. אחת השמחות הכי יפות במחאה היא שסוף סוף יצא לי להכיר הרבה שמאלניות. מאוד חשוב לי לחיות עם מישהי עם השקפת עולם וערכים דומים. התקופה של הסגר הביאה לי יותר רצון לזוגיות. פתאום כשאתה לא פוגש אף אחד אתה מבין כמה חום אנושי חשוב לכל יצור חי".

מהו הספוט התל אביבי שאתה הכי אוהב?
"יש לי נקודה אחת שאני לא נמצא בה הרבה אבל זכורה לי התמונה: אני יושב בקיוסק ברוטשילד ליד קנטינה, בשעת אחר הצהריים, קצת חשוך, ערפל וזה נראה לי כמו אירופה. אני זוכר איך התאהבתי עוד פעם בתל אביב. אספתי קפה, התיישבתי שם ואמרתי 'וואי, מה אנחנו הולכים רחוק, יש לנו את תל אביב'. רוטשילד היא מרכז להרבה בילויים וטיולים".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"החיים ב-24 שעות. אתה בכל רגע נתון יכול ללכת לסופר, ואין לך את הדאגה של לקנות דבריםלשבת או אם הגעת מאוחר מהעבודה ואין לך אוכל. אתה יכול לחיות ולמצוא את מקומך  מסביב לשעון. לצערי הרב, עכשיו בסגר אנחנו רואים כמה זה קשה בלי כל הדברים האלה. בלי העובדה הזאת שאפילו ללכת לאכול משהו אין לי. אני לרוב לא קונה לעצמי מצרכים הביתה אלא מזמין טייק אווי ועצם זה שאני לא יכול לצאת מהמשרד לקנות שווארמה זו בעיה".