"לפני כ־50 שנה הייתי הראשונה שהלכה עם קרחת בירושלים"
רותי גלזר, 74, אימא של דנור גלזר. בעברה עבדה בריפוי באמנות, עיצוב אופנה, סטיילינג ויחסי ציבור. כבר 30 שנה שהיא אייקון אופנה תל אביב, אבל עדיין מתגעגעת לירושלים של פעם עם הפרלמנט של שישי.
כמה זמן את גרה בתל אביב?
"30 שנים. כשהבן שלי גדל והלך לצבא החלטתי שזה הרגע לעבור מירושלים לתל אביב. פתחתי בעיר משרד יחסי ציבור כשותפה למשרד פרסום. כחלק מהפרויקטים הקמתי את מלון מצפה הימים. בזמנו היה לי בן זוג שבעקבותיו עברתי לעיר. הוא שכר בית משגע בבבלי והיה נהדר. יום אחד הוא נעלם, ברח מהארץ והשאיר אותי עם חובות מפה עד הודעה חדשה. עד היום אני משלמת את החובות שלו, דברים שחשבתי שהוא שילם".
איך התחלת לעסוק ביחסי ציבור ובאופנה?
"עדה בן נחום שעבדה בתיאטרון החאן בירושלים רצתה שאטפל ביחסי הציבור של ההצגה 'גימפל תם' והסכמתי. אחרי שבועיים היא אמרה שהיא מפטרת את אשת יחסי הציבור של התיאטרון ומינתה אותי. לא ידעתי אז מה זה יחסי ציבור בכלל. המשכתי עם עוד הצגות ופנו אליי גם מעיריית ירושלים ליחסי הציבור של פסטיבל ישראל.
"לגבי האופנה – תמיד התעסקתי בה. פנו אליי ממשכית לעשות להם קולקציה שתשלב את הבדים שלהם וסריגה שלי. לא היה אפשר למכור את זה בארץ כי זה היה יקר מדי. המשכתי גם באופן פרטי עם מישהו שרצה שאעשה לו קולקציה, ולימים מי שמימן את אחד הפרויקטים ברח לחו"ל עם כל הקולקציה שלי, זה קרה לפני 40 שנה. זה היה נורא עצוב, עשיתי 30 דגמים סרוגים ביד בתוך שלושה שבועות".
ב"עדות מקומית"יצא לך להחשף בסדרת צילומים של אחיך. איך היה לעבוד יחד?
"נתן אחי ראה שאני לא עושה שום דבר, ואמר שהוא רוצה לצלם אותי. חשבתי שזה כבוד גדול שאח שלי רוצה לצלם אותי, והוא מצלם טוב. בהתחלה היה מוזר, אני מודה שלא תמיד הייתה לי סבלנות כי הצילומים ארכו זמן. הייתי רגילה שמצלמים אותי לרכילות ויחסי ציבור ואלו צילומים זריזים. לאחרונה גם הצטלמתי לקליפ של נועה קירל, אני מככבת שם בתור שופטת".
>> "עדות מקומית" 2019
איך הגיעה אלייך ההצעה לקליפ?
"דרך חברי הטוב רועי רז. הוא הראשון שגילה אותי לצילומים מהסגנון. כל השאר היו צילומי רכילות".
הסטיילינג שלך ייחודי מאוד. מאיפה את שואבת השראה?
"לפני כ־50 שנה הייתי הראשונה שהלכה עם קרחת בירושלים. בבית הספר הייתי קושרת את חולצות בית הספר. המורה הייתה מעירה לי אבל סירבתי לסדר אותה חזרה והיא קראה להורים שלי. בתיכון הייתה לנו תלבושת אחידה שהייתה סגורה מדי לטעמי, גזרתי אותה ורקמתי עליה רקמה מהממת מסביב. למדתי בבית הספר הראשון בארץ שהיה שייך להדסה והייתה בו מגמת אמנות. סיימתי בהצטיינות את המגמה, בעיקר באריגה. הפרויקט שלי היה לארוג בד לחליפת גבר. אגב, גם ליוני נתניהו, שהיה איתי בקליקה בירושלים, רקמתי".
למה בחרת בסגנון האיפור שלך?
"לא התאפרתי בעבר בשום צורה. אולי קצת מסקרה, עד גיל 40, אבל הייתי יושבת בשמש ומשתזפת עד כדי שלא היה אפשר לאפר אותי. יום אחד קנתה לי חברה אודם בצבע אדום והתבייתי על זה . כשנסעתי בפעם הראשונה עם בן הזוג שלי לבלגיה, ראיתי המון בחורות עם פנים לבנות. לא התביישתי אלא עצרתי אישה ושאלתי אותה מאיפה המייק אפ. היא סיפרה לי שלמותג שאנל יש מייק אפ לבן, ואני הלכתי וקניתי לי. מאז ועד היום אני עם מייק אפ לבן. בארץ אני קונה את של המותג Mac".
אנשים מגיבים על זה?
"כל הזמן. צועקים לי 'היום לא פורים', אבל אני לא מגיבה. מעירים פה על כל דבר ובייחוד על המייק אפ הלבן. זה לא מפריע לי. כשאני נוסעת עם מישהו באוטובוס או ששואלים אותי אם זה נגד השמש, לפעמים אני אומרת כן כי אין לי חשק להיכנס להסברים, ולפעמים אני אומרת שזה רק מייק אפ לבן. זו אני, ניסיתי ניואנס אחד מעל הלבן ואני לא יכולה".
אנשים עובדים קשה בשביל סמל אופנתי.
"זה הסמל המסחרי שלי, זה וכמובן הבגדים שלי".
מה המקום האהוב עלייך בתל אביב?
"אני אוהבת מאוד את שדרות רוטשילד, הרבה מכירים אותי שם, אבל נורא קר שם בחורף והחבורה שם התפרקה".
מה הכי תל אביבי בעינייך?
"היום היא עיר פתוחה מאוד, כל אחד עושה מה שהוא רוצה ופחות מעירים, אבל זה לא אומר שאני לא מתגעגעת לירושלים של פעם. לפרלמנט של יום שישי שלנו – היינו יושבים בקפה עטרה עם משוררים, סופרים, צלמים, ציירים ואמנים".