בומרנג: 15 שנים אחרי, באז לורמן מפספס שוב את אותו הסרט בדיוק

"אין בינינו כלום. רק אוויר". החיווי הזה של ג'ין קלי מ"שיר אשיר בגשם" עולה בזיכרוני כל פעם שאני רואה סצנה רומנטית שסובלת מהעדר כימיה בין הכוכבים. כשזה מגיע לניקול קידמן ויו ג'קמן, יש ביניהם מדבר שלם. המדבר היבש הזה היה שם בסרט "אוסטרליה" מ-2008, והוא עדיין שם בששת פרקי הסדרה המשמימה שמבוססת עליו.

מדוע החליט באז לורמן לחזור אל סרטו הקלוקל, להוסיף לו חומר מצולם שקוצץ ממנו בזמנו, ולהוציא למסך הקטן את מה שהוא בעקרון גרסת הבמאי שלו? אולי משום שבעקבות הקרנות המבחן הוא נאלץ לצלם לסרט סוף שמח יותר, והוא רצה להראות לעולם את הסוף המקורי. בראיונות לתקשורת לורמן דווקא מתגאה בתשומת הלב המוגברת שהקדיש לילידים, לא רק בסצנות שנוספו, אלא גם בכך שהסדרה כולה מסופרת – לכאורה – מנקודת מבטו של ילד אבוריג'יני, כמו היתה סיפור עם. לאווירת הפולקלור האבוריג'יני אמור להוסיף גם סיקוונס כותרות הפתיחה (המאוד ארוך והלא מאוד מוצלח) שאויר לסדרה על ידי אמנים ילידים.

אבל אין לו במה להתגאות, כי ייצוג המיעוטים ב"רחוק למטה" (עכשיו בדיסני+) נופל לכל הקלישאות הכי בסיסיות, שרק נעשו ברורות יותר ב-15 השנים שחלפו. יש לנו ילד חמוד (שמתאושש תוך דקות אחרי מות אמו), זקן שתקן שמופיע ונעלם כמו פאטה מורגנה, וגבר שצץ משום מקום בפרק האחרון כדי להגיד לג'קמן כמה משפטי מפתח מתפייטים ("יש לך גדר תיל סביב הגינה של ליבך"), ולמות מוות הרואי במסורת הקולנועית הישנה והלא טובה של הקרבת דמות המשנה השחורה לשם הצלת הגיבור הלבן. שלא לדבר על כך שהגיבור הוא ההתגלמות הכי מביכה של תסביך המושיע הלבן, כולל ערב רב של דימויים פסאודו-מיתולוגיים מנופחים.

"רחוק למטה", שעלילתה מתחילה ב-1939, נורא רוצה להיות "חלף עם הרוח" של אוסטרליה, והיא נפתחת בחיקוי ברור של שוט הסיום המפורסם של האפוס ההיסטורי ההוליוודי מאותה שנה. כמו ב"מולאן רוז'", שקיבץ חלקיקי שירים וסיפורים מכל הבא ליד ורקח אותם מחדש בתוך קלחת סגנונית סוערת, גם כאן לורמן מייבא ליבשת הקנגורו מודלים מעידן הזהב של הוליווד. הסדרה מתחילה כמו אפוס קולוניאליסטי, ממשיכה כמו מערבון ומסתיימת כמו מלודרמת מלחמה. אבל הפעם הקולנוען האוסטרלי זונח את התפאורות המלאכותיות, ושותל את סיפור הטלאים בנופיה האמיתיים של היבשת (עם תוספת צורמת של קנגורואים ממוחשבים).

הסיפור מדביק ברוק מאבקים בין מגדלי בקר, רומן בין ליידי אנגלייה וגבר-גבר אוסטרלי, חטאים היסטוריים כלפי האבוריג'ינים, והתקפה של מטוסי קרב יפניים. הכל מבויים במשיכות מכחול גדולות – תנועות מצלמה אפיות מעל נופים רחבי ידיים, שקיעות רומנטיות, נשיקות בגשם, אנשים מגיחים בהילוך איטי מתוך ענני עשן, ואפילו נבל שצוחק צחוק שטני. מה שאין כאן זה ניואנסים שיעניקו למארג הקלישאות הזה לחלוחיות אנושית. בפרק הראשון קידמן בלתי נסבלת בתפקיד הליידי המפונקת שמגיעה לערבה האוסטרלית. בהמשך דמותה כאילו מתעגלת, כשהיא מגלה רגשות אימהיים כלפי ילד אבוריג'יני חצוי-דם (ברנדון וולטרס החמוד נדרש להיות חמוד כל הזמן, עד שזה נעשה מעיק) אבל היא נשארת בובת חרסינה.

גם ג'קמן לא מצליח להפוך את דמות הקאובוי המחוספס – בסיקוונס הפתיחה הוא הולך מכות – לבן אדם אמיתי. המלאכותיות של דמותו מגיעה לשיא של גיחוך בנשף מפואר, שבו הוא מופיע כמו סינדרלה במקטורן לבן ובפנים מגולחות, ונראה כאילו יצא משבועון אופנה. הגיחוך של הרגע הוא לא לגמרי לא מכוון – פה ושם לורמן מנסה לזרות הומור, אבל הוא לגמרי לא שולט במנעד הטונאלי של הסדרה.

לצד הכוכבים ההוליוודיים שהוחזרו למילואים בארצם, לוהקו לתפקידי המשנה לא מפותחים שחקנים מדורות קודמים שהגדירו את הקולנוע האוסטרלי – ג'ק תומפסון כמנהל חשבונות שתיין (שעוצב בדמותו של הרופא השתיין מ"מרכבת הדואר" של ג'ון פורד), בריאן בראון כאיל בקר, ובתפקיד הרופא-אליל דיוויד גלפיליל האבוריג'יני, שהחל את דרכו כנער בסרט הקאלט "לשוטט" של ניקולס רוג (1971). בן מנדלסון, שבשנים שחלפו מאז הופעתו בסרט ביסס את מעמדו כאחד משחקני האופי הכי טובים בהוליווד, מתבזבז בתפקיד הקצין הטוב.

לפני שהתיישבתי לצפות בסדרה זכרתי שאחד הליקויים שבלטו לי בסרט היה החלק שבו מתואר מסע ארוך של עדר של 1,500 ראשי בקר. עקב הצרות שבדרך, קידמן, ג'קמן והפרות נאלצים לשים נפשם בכפם ומנסים לחצות את מדבר המוות שאף אחד לא יצא ממנו בחיים. זה היה אמור להיות שיאו של החלק המערבוני של הסרט, אבל לורמן סיכם אותו במונטאז' קצרצר ופספס את העיקר. בסדרה המסע ההרואי והמייאש הזה אכן מפורט יותר, אבל לורמן נוטש את הגיבורים באמצע סופת חול שנדמית קטלנית, ולא מראה לנו כיצד שרדו אותה כדי להגיע לנמל מאוששים וצחי פנים – ולא צמאים.

ברשימת המערבונים המשובחים שהרכבתי בשבוע שעבר כללתי את "הנהר האדום" מ-1948. אחרי שסצנות העדר בסדרה, כולל חציית נהר ומנוסת בהלה, הותירו אותי אדישה, שבתי וצפיתי בסצנות המקבילות בסרטו של האוורד הוקס, והתרשמתי שוב מעוצמתן הרבה. זה לא רק עניין של העמדות מצלמה ועריכה, אלא גם של תשומת לב לפרטים שמייצרת תחושה של אמת. אצל לורמן האמת נעדרת לאורך הסדרה כולה, גם מהסצנות האינטימיות וגם מאלה הגרנדיוזיות. ולכן "רחוק למטה" כל כך מפוספסת ומיותרת.
"רחוק למטה" (Faraway Downs), שישה פרקים, זמין עכשיו בדיסני+