יריית פתיחה: "בארי" מצאה סיבה טובה לא למות, לפחות לעכשיו

יותר מדי סדרות עשו את הטעות החמורה של לא למות בזמן. סדרה טובה, סדרה באמת טובה, יודעת גם מתי היא מגיעה לסיום הגיוני, מתי הסיפור שלה מיצה את עצמו. יותר מדי סדרות – בין אם לא ידעו, בין אם ידעו והמשיכו מסיבות כלכליות – לא עצרו בזמן. "בארי", סדרת המופת של ביל היידר, דווקא יודעת מצוין להתמודד עם רצח. העונה הרביעית, אשר שני פרקיה הראשונים עלו אתמול (ב') ב-yes וסלקום טיוי, תהיה גם העונה האחרונה שלה. קשה לומר שארבע עונות זה יותר מדי (בטח עוד עם סדרה כל כך מדוקדקת ומהנה), אבל עם סיום העונה הקודמת אי אפשר היה שלא לתהות האם בכל זאת נעשתה טעות, ומשהו נמשך מעבר לסיפור הרצוי.

למי שלא זוכר (די נו, אין סיכוי), העונה ההיא הסתיימה מנקודת סוף הגיונית מאוד בסיפור – בארי נתפס ונכלא, כך גם פיוקס המפעיל שלו, סאלי חוזרת הביתה, המורה למשחק ג'יין קוסנו מקבל את הנקמה ששאף לה בעזרתו של האב האבל ג'ים מוס, וכל הנזקים הרעל שבארי ירה לעולם חוזר לפגוע בו. אבל לא, ביל היידר ואלק ברג החליטו להמשיך לעוד עונה אחת אחרונה, וזהו. וצפייה בשני הפרקים הראשונים של העונה הזו מבהירה שהם לא מתכננים לבזבז רגע על עונה של שאריות – כי הם מצאו את מה שהם רוצים להרחיב (החל משורה זו יהיו ספויילרים לשני הפרקים הראשנים בעונה).

לא בכדי שני הפרקים הראשונים שודרו באותו הערב. כלומר, הסיבה האמתית היתה כדי להספיק לשדר את הפינאלי לפני הדדליין האחרון לאמי, אבל זה גם תורם מבחינה תמטית, כי העלילה לא באמת מתחילה עד הפרק השני. הסיבה לכך היא שהיה חשוב ליוצרים להציג לנו (ובצדק) את גלי ההדף הראשונים של המעצר של בארי. איך האירוע הקולוסאלי הזה שסגר את העונה הקודמת הכה בכל הדמויות החשובות בסדרה, וגם איך למרות הכל, זה לא מרפא אותם מ"מחלת בארי" – הניסיון להבין מי הם, והאם הם אנשים טובים או רעים. כלום עוברים איזה קשת עלילתית מהירה בשני הפרקים שמציגה את מצבם הקיים, וגם מטילה אותם לעבר המשך העונה.

הכניסה של בארי לכלא, וככל הנראה הרצון להימנע מויז'ואל משעמם של בית כלא, דוחפת אותו להמשיך את ההזיות שהחלו בעונה הקודמת: אז הוא דמיין את "המקום שאליו הוא הולך אחרי כל זה", חוף ים אפלולי שמלא בכל האנשים שרצח; כיום הוא הוזה את הרגע בו פגש את סאלי, קוסנו ושאר כיתת המשחק, כאילו הם עומדים איתו בחצר בית הכלא, ואז את עצמו כילד שמשחק בחיילי צעצוע, ברגע בו פגש את פיוקס. שני האנשים היחידים שגרמו לו להרגיש אנושי הפנו לו סופית את הגב (לשניהם הוא אומר "אני אוהב אותך", ומקבל בתגובה רק "תפסתי אותך" מקוסנו), ובכלא הוא מוצא שוב את דמות האב של פיוקס, בערך כמו שאסירים מגלים שם את ישו. דווקא השנאה העצמית שלו דופת אותו חזרה לזרועותיו, כי כשהוא אבוד, הוא חוזר הביתה.

גם סאלי חוזרת לבית הוריה כשהיא עצובה, רק כדי לגלות שבארי נעצר, להבין שהוא בכלל לא נעצר על הרצח שהיא היתה מעורבת בו, לעכל את העובדה שהיא יצאה עם רוצח סדרתי (בסצינת התקף חרדה מהממת באוטו), ולגלות במו עיניה שההורים שלה לא מסוגלים להכיל (או אפילו, להאמין) לכל הדרמה שהיא מביאה איתה לג'ופלין מיזורי. עם הבזקים רודפים של האדם אותו רצחה במו ידיה – זה פחות משנה אם היא עשתה זאת כהגנה עצמית, בין היתר בגלל האכזריות של הרצח הזה – היא הרבה יותר דומה לבארי מאשר לזוג המיד-ווסטרן הקטן הזה, מה שדוחף אותה חזרה לאדם היחיד שהיא הרגישה בטוחה איתו, שבמקרה בכלא כרגע.

קוסנו, לעומת זאת, יצא גיבור. זה לא בהכרח דבר טוב. הוא זוכה לתשואות ומחיאות כפיים שמעולם לא זכה להן, וכל מי שהכיר שחקנים יודע שזה כמו לנופף במחט בפני מכור להרואין. והוא פועל בדיוק כמו הג'אנקי שהוא, מחפש את הקרדיט (המוגזם, יש לומר) בלכידתו של בארי, יוצר קשר באנונימיות (גרועה) עם העיתונאי שמנסה לחשוף את הסיפור, ומעלה הצגת יחיד מול יחיד כדי לספר את סיפורו, כאילו כבר עובד לקראת לגלם את עצמו בסרט שיעשו על הפרשייה (הלוואי וגם יגלם את בארי, עם הקול הטיפש שהוא עושה לו). מולו, להזכירכם, עומד ג'ים מוס, אדם שפעם נכנס לתוך ראשו של השובה שלו בויאטנם, וגרם לו להתאבד. וקוסנו לא טוב בלהסתיר סודות.

לוקח לא מעט זמן עד שאנחנו בכלל מגיעים לזו הכי מתוק בין כל הפסיכופטים האלה – נוהו האנק וכריסטובל. אחרי הטראומה שספגו השניים בבוליביה, היתה לנו ספקולציה שכריסטובל יהיה זה שיתקשה לחזור למציאות אחרי טיפול ההמרה במכות חשמל שעבר, אבל מסתבר שדווקא להאנק קשה עם חיי השקט הזוגיים שמצאו לעצמם בסנטה פה. או בפרפראזה על המשפט המפורסם מ"הסנדק", בכל פעם שהם יוצאים, הם גם מושכים את עצמם בחזרה פנימה. בפרק השני, כשאנחנו מקבלים עוד סצינה בלתי נשכחת של משא ומתן מאפיונרי במסעדה/מגרש משחקים למבוגרים דייב & באסטר'ס (שבנויה בתזמון קומי פשוט מופתי), האנק מפתיע את כריסטובל כשהוא מכריז שהקלף הסודי זה בארי, רוצח שכיר שאיכשהו אמור לעזור לעסק ייבוא החול הלגיטימי שהם רוצים לפתוח.

אבל כל זה משתנה באחת ברגע שסאלי חוזרת ללוס אנג'לס בפרק השני. המפגש שלה עם בארי, כביכול בשביל לוודא שהוא "טיפל במאפין" – הדרך של שחקנית לדבר בקודים קרימינלים ממש נלקחה מתוך סרט – הוא בעצם גלגל ההצלה שהיא זורקת לכיוונו של הרוצח. ובארי מזהה את זה יותר טוב מסאלי עצמה. כשהיא פולטת את האמת הפשוטה שהיא מרגישה בטוחה איתו (ולמעשה, רק איתו), הוא משנה כיוון.

הוא כבר היה מוכן להיות חייל הכלא של פיוקס, ואפילו הסכים לזרום עם הכינויים הדביליים שנתן לאסירים, אבל מרגע שהבין שסאלי לא מחקה אותו חרף כל מה שהתגלה (כמובן, מינוס כל הדברים שלא גילה לה), הוא פתאום מצליח לראות עתיד פוטנציאלי איתה. ההזיות על הילד האבוד שמשחק בחיילים עם פיוקס משתנות לריקוד קטן בחתונה, אולי בחתונה של הילד שלהם (פרט נחמד: את החתן הכלא מגלמים הניצבים שמחליפים את ביל היידר ושרה גולדברג בסצינות בהם הם לא נוכחים). רגע לפני הוא עוד התגרה סוהרים כדי שיתנו לו מכות ויהרגו אותו כבר, רגע אחרי הוא רץ לסגור עסקה עם ה-FBI, למכור את פיוקס, ובעיקר את נוהו האנק המתוק שרצה להציל אותו גם בסיכון של לפגוע בכריסטובל.

וכך אנחנו מגיעים לרגע שיגדיר את העונה, ויגלגל אותה לעבר סופה. "חייבים להרוג את בארי", אומר האנק לכריסטובל אחרי שיחה עם פיוקס שבור הלב. בארי עזב ל"דיור מיוחד", כלומר עזר ל-FBI כדי לקבל את החופש שלו, הכל בתקווה שיוכל לקחת איתו את סאלי, ולהתחיל חיים חדשים בזהות בדויה "מ-עכ-שיו". זה ברור שזה לא יקרה, ולא רק בגלל שהעבר שלו רודף אותו, אלא בעיקר כי הוא רודף את עצמו. בארי כבר ניסה להשתנות, וכבר למד שהוא לא יכול. עכשיו הוא צריך ללמוד לשאת בהשלכות, ונראה שגם את זה הוא לא יכול. ההתנגשות בלתי נמנעת, וזה הולך להיגמר בפיצוץ שישאיר את כולם פצועים. כי הרעל שבארי מפיץ משפיע על כולם, נדבק כמו זפת לעור, ולא משחרר גם כשהוא נכנס לכלא. עד סוף העונה הוא יכלה את הכל, למעט אלו שיצליחו להבין את הקללה הזו.

"בארי", עונה 4, פרק 1 ו-2 זמינים ב-yes, סלקום טיוי וסטינג טיוי. הריקאפ יתפרסם מדי יום שלישי