זמן קליע: "בארי" מורידה את הקצב, רגע לפני שתעלה את הדופק

רגע לפני העונה הרביעית, ביל היידר סיפר בריאיונות שהעונה הם עשו החלטה נראטיבית מאתגרת, ולמרות שקיבלנו רמז בסיום הפרק הקודם, רק עם פתיחת הפרק החמישי זה מתבהר באופן מוחלט – הסדרה קפצה קדימה בזמן, 8 שנים קדימה אם נדייק. האמת היא שבהתחשב בגישה של היידר עד כה להאצת העלילות שכבר ראינו, זה די הגיוני שהוא ידלג על הבריחה, על הקמת החיים החדשים ואפילו על רוב שלבי גידול הילד, וינחת הישר ביום בו החלום המסויט של בארי וסאלי – לגדל ילד באמצע שומקום – עומד בפני סכנה. 8 שנים זה לקח, אבל היום הזה הגיע. הוא תמיד נועד להגיע.

כבר מהעונה הראשונה למדנו שהחלום הגדול של בארי הוא לחיות את החיים הכי פשוטים והכי קטנים שיוכל לדמיין, את החיים שהוא כנראה מעולם לא קיבל. ראינו טיפה הבזקים לילדות שלו בתחילת העונה הזאת, והנוף הריק והמשעמם של הבית בו גרים בארי וסאלי – סליחה, קלארק ואמלי – מזכיר מאוד את השטחים הריקים שראינו בפלאשבקים. האירוניה היא שהחלום הזה דורש ממנו לעשות יותר טוב בדיוק את מה שעשה בלוס אנג'לס – להסתיר את זהותו. אבל כיאה לבארי, הוא  גרר את סאלי יחד איתו לבור.

>> ויש לנו גם ריקאפ ל"יורשים", כי אנחנו אוהבים טלוויזיה טובה

והיא בהחלט בבור. לאורך כל הפרק ניכר שסאלי אומללה. היא שותה כדי להדחיק את חייה, יושבת בבית ורואה פרקים של "רק קינוחים" (הסיטקום של נטלי, העוזרת שלה לשעבר, עליה צרחה סאלי בסוף העונה הקודמת. זה אכן גרוע כמו שזה נשמע דאז), בוכה את "הבכי של אמא", שהוא רועש ומפחיד ויורקת בזמן שהיא צועקת – הערה אגבית שבארי אומר לבנו, אבל גם קריצה קורעת לבחירות המשחק המוגזמות במכוון של שרה גולדברג בעונות האחרונות. מצד שני, היא גם מקבלת את מה שהיא רצתה, ומשחקת דמות למחייתה. לדמות הזו יש פיאה שחורה ומבטא דרומי קלישאתי ואת אותו הדיכאון והזעם הפוסט-טראומטי שיש לשחקנית שמגלמת אותו, אבל דמות. פשוט במקום להיות כוכבת זוהרת ואהובה, הדמות הזו עושה פוט-ג'וב לאיזה פאקבוי בדיינר באמצע שום מקום.

זה קו עלילה מוזר, לראות את סאלי פעורת העיניים, שעד כה פגעה באנשים רק אם הם היוו איום על האגו שלו, הופכת לסוג של אלמנה שחורה קרה שמפתה את הקלוגה הסליזי שלה, רק כדי לחנוק אותו בשירותים ואז להביא לפיטוריו. אבל זה רק הגיוני – סאלי בילתה את 8 השנים האחרונות בזהות בדויה, גרה עם רוצח סדרתי, כאשר רוחו המטאפורית של האדם שהיא הרגה במו ידייה עדיין מרחפת מעלייה. היא ויתרה על עולם המשחק, אבל עבור מה? לכן מעשה האלימות שלה לא סתמי, אלא אקט של לקיחת שליטה על חייה המשעממים – ולא סתם הוא מערב חניקה, המוטיב החוזר באלימות של גברים כלפיה. כיום היא תקועה בסיטואציה עלובה בחיים, ונראה שהיא לכל הפחות מתאמצת להשלים איתה, אבל סאלי עדיין יכולה לנקום בגברים עלובים,  מה שתמיד היה נקודת החולשה הקבועה בחייה. הפעם מי שיהיה בסכנה הם כל המיני באד-בויז בעיני עצמם, כי היא הבאד-בוי האמיתית עכשיו. מעניין אם זה רמז לקראת התעמתות עתידית שלה עם הבאד-בוי האמיתי בחייה.

מהצד השני של המשוואה הזוגית המעותת הזו, נמצא בארי, ומערכת היחסים הפרובלמטית שלו עם בנו, ג'ון, שגדל במנותק מהעולם, בחינוך ביתי, ועם שליטה מוחלטת של הוריו (ובעיקר בארי) על המידע שמגיע אליו – שמתמצה בעיקר בתכניות עם עובדות זוטרות על מנהיגים אמריקאים דגולים. האופן האירוני שבו בארי מלמד את ג'ון על שליטה בכעסים, על סליחה, על להיות אדם טוב – הכל מתפרק אל מול האכזריות שאנחנו יודעים שבארי מסתיר. למעשה, הבן של בארי וסאלי הוא פשוט קהל שבוי של שני שחקנים אגוצנטריים שמשחקים באופן יומיומי גם מולו. לא שהם הפכו לטובים יותר בזה, כי הילד יודע שמשהו לא בסדר בבית שהוא גדל.

אפשר לראות את הסדקים כשג'ון מגלה את משחק הבייסבול, יוצר קשר עם ילד אחר, ושואל אותו "אם גם אמא שלו לובשת שיער על השיער שלה". אבל בארי, שיודע שכל חשיפה של הילד לעולם החיצוני מסכנת אותם, מחסל את זה מיד עם מיטב סרטוני ילדים מתים במגרש בייסבול (אחד הרגעים המצחיקים הבודדים בפרק אפלולי למדי), ובאותו האופן גם שולט במידע שיגיע לילד על גיבורים ואנשים מוערכים. הוא דואג להרוס לילד את כל גיבוריו (רגע, מה עשה גנדי?), לרסק בפניו כל תקווה למשהו אחר, ולהשאיר רק גיבור אחד – הוא עצמו, החייל לשעבר, זה שהציל את חברו בקרב בתפקיד הבלתי מזיק של חובש, זה שבהחלט לא ירה באנשים שפגעו בחברו, וממש לא ירה בעובר אורח אומלל, ובטח שלא רצח שורה של גנגסטרים ואנשים אקראיים לאורך הסדרה. לא, עבור בנו, הוא יהיה הגיבור הכי גדול שהוא ידע. יותר גדול מלינקולן, יותר חשוב מגנדי, יותר קדוש מאוגוסטינוס הקדוש. לעזאזל, הוא מתחבא מהעולם עם משקפיים, והשם הבדוי "קלארק". הוא כמעט מאמין שהוא סופרמן.

אגב, מעניין לראות שבגרסה הזו, העתידנית, זו שבהם בארי מקבל את מה שהוא רוצה – הוא מנהל בית נוצרי מאמין. או לפחות, גרסה של בארי הילדותי לבית מאמין. את כל המידע שלו הוא משיג מיוטיוב (גם על הדברים הרעים שעשה לינקולן), ומספרים שהזמין באמזון (ובטח קרא רק פרק אחד), אבל למשפחה המגה גרעינית הזו יש טקס דרשה אינטרנטי קבוע. למה? כנראה כי הדרך היחידה של בארי לקבל את ההתחלה החדשה שהוא כל כך רוצה זה דת וילד. לא שהוא באמת מבין במשהו מהם, כי הוא עדיין לפני הכל, אנוכי מאוד. אנוכי ברמת מזמין לעצמו ספר עם עובדות על לינקולן, אבל כשזה נוגע לשמיכה שתחמם את הילד שלו בלילה, צריך להסתפק במועט. נו, לפחות הוא סוף סוף קיבל את ה"אני אוהב אותך" שהוא תמיד חלם עליו, אהבה ללא תנאי.

אבל העבר של בארי נועד לרדוף אותו, וזה אכן מה שקורה כשקוסנו מזוקן ופרוע חוזר משום מקום אחרי היעלמות. כשראינו אותו בפעם האחרונה הוא בדיוק ירה בבן שלו, ופתאם הוא צץ מחדש באולפני האחים וורנר, איפה שבדיוק מפיקים את הסרט הרביעי בסדרת "מגה גירלס" (מקווה ששאן הדר עדיין מביימת), וגם את הסרט "לארי צ'אודר, הילד הקסום" (פרט טריוויה מצחיק: ביל היידר סיפר שהשם מגיע מאחד מאנשי הצוות שעבד בעבר בספריית וידאו, שאליה נכנסה אישה וביקשה את "לארי צ'אודר, הילד הקסום". היא התכוונה להארי פוטר). האולפנים נרעשים משובו, ולא בגלל שקוסנו הוא כזה שחקן אהוב, אלא כי הם בדיוק בתהליכי הפקת סרט ביוגרפי על בארי, וקוסנו הוא דמות חשובה בסיפור. או במילים אחרות, הוא רוצה נתח מהעוגה הזו.

והנה המסמר בגלגלים שחיכינו לו. בארי חייב להרוג את קוסנו, אחרת החיים העלובים שלהם יתפרקו. וגם אם הכל עלוב, בארי תמיד יעשה הכל כדי להגן על האנשים שהוא טועה לחשוב שהוא אוהב. הוא עדיין האיש שיצא עם אקדח ללב השממה החשוכה, ויעמוד על המשמר כל הלילה. זו ההבטחה שנתן לסאלי, וכנראה ההבטחה היחידה שהוא מתכוון לקיים. בפרק הבא נגלה איפה היה קוסנו, ואני מניח שגם נגלה לאן הלך קצה החוט של ג'ים מוס (שכזכור, ראה את סאלי בורחת עם בארי), איך פיוקס שרד את שארית שנותיו בכלא, ובעיקר איך השפיעו שמונה שנים בלי כריסטובל על נוהו האנק. אבל נראה שהפרק מרמז בשמו, וכמו שהגעתו של הילד מבהירה, שארית העונה תעסוק כנראה במורשת שבארי ישאיר – האם קוסנו יהיה זה שיספר את סיפורו, או שמא זה יהיה בארי עצמו.