יוצא מהפלונטר: רמי פורטיס ראה את העולם שמעבר וחזר עם מתנות

רמי פורטיס של 2017 אינו רמי פורטיס של "פלונטר" וכדי להבין את זה באמת ולקבל את זה תצטרכו גם אתם להשתנות. ריאיון

לבן על לבן. רמי פורטיס (צילום: איליה מלניקוב)
לבן על לבן. רמי פורטיס (צילום: איליה מלניקוב)
5 בדצמבר 2017

בשנות ה־70 חשב הממציא האמריקאי ותלמידו של גאון החשמל ניקולא טסלה, ראלף ברגסטרסר, על פטנט: לוח אלומיניום סגול, שעל המבנה האטומי שלו נעשו מניפולציות שהפכו אותו לתחנת ממסר לאנרגיה הבסיסית של היקום, באופן שיוצר סביבו שדה אנרגיה שחודר כל חומר שהוא ומיטיב עמו. המשתמשים בלוחות הללו, שלהם קרא ברגסטרסר "Tesla Purple Plates", מדווחים על שיפור בבריאות, במצב הנפשי ובאיכות החיים בכלל, והם נושאים אותם עמם בכיס ובתיק, מציבים אותם על שולחן העבודה או מתחת למזרן או משתמשים בהם ככלי לטיהור אנרגטי של מזון.

זהו המרחב הלימינלי, העולם שבין מדע, רוחניות וניו אייג', שבו מתקיים האדם שנקרא עד 2011 רמי פורטיס, והיום נקרא רמי פורטיס. אם זה נראה לכם אותו שם, זה רק כי אתם נאחזים בידע שלכם לגבי העולם שאנו חיים בו, שבו המדע המקובל הוא המלך ולמסתורין אין מקום. כדי להבין מי הוא רמי פורטיס מודל 2017 יש להיכנס אל מדור פיות, קומה 3, חדר 6, כדברי שיר הנושא באלבום החדש שלו.

"מדור פיות הוא משהו שלא נתפס בעיניים שלנו ובשכל, אין כזה דבר, אבל בעצם יש כל דבר שאתה רוצה שיהיה", מסביר פורטיס. הוא לובש סווטשירט עם דוגמה מטושטשת, סניקרס, מאחורי הפדחת הנצחית בלורית אחורית שחזרה, רמז לזריקת הנעורים שקיבל. הוא מדבר באנרגיה ילדית, החיוך תמיד בקצה הפה ומדי שלושה משפטים הוא מפטיר: "אתה מבין?". בידיים הוא משחק בלוח אלומיניום סגול. "יש עכשיו סרט על ג'ים קארי. אני עוקב אחריו כבר שלוש שנים, אני מה זה מבין מה עובר עליו. הוא אומר לכולם: 'אני לא ג'ים קארי יותר' והם לא מבינים. גם אני כבר לא פורטיס. קרה לי תעלול. קרתה לי תקלה, וזה הפך את הדברים למעניינים".

התקלה שעליה מדבר פורטיס, שבהחלט הפכה את הדברים למעניינים, התרחשה בספטמבר 2011, ומאז, בכל ריאיון, כתבה או ביקורת שמתייחסת אליו בשנים האחרונות היא מוזכרת: הצנתור שעבר במפתיע ושינה את חייו, גרם לו לפרוץ בבכי מול ערוגת סלרי, להפוך לאדם שרואה את הרוח והאנרגיה במקום את החומר ובסופו של דבר גם להיפרד מאשתו זה 30 שנה, נעמי, לעזוב את המושב ולחזור לתל אביב. באמצע היה "אקס פקטור", פריצה מחודשת לקהל הרחב ובעיקר שלושה אלבומים, טרילוגיה שמספרת את סיפורו של פורטיס החדש – "החבר אני", "תולדות הכותרת" ו"מדור פיות" – שזכו לפחות תשומת לב בפני עצמם מאשר סיפור המסגרת, אף שהם מספרים את הסיפור טוב יותר מכל רכילות או ריאיון על חייו הפרטיים.

"לפעמים צריך פשוט לשחרר. לא למדתי בחיים קבלה אבל אני מבין את הרעיון נורא טוב, כי אני כותב אותיות בעברית. כל ילד שכותב א', ב', ג' הוא קבליסט"

כמעט בלי לשים לב, רמי פורטיס יצר משהו שכמעט ולא קיים בתרבות הישראלית החילונית: מיתולוגיה מורכבת שעוסקת בנפש האדם, בהיסטוריה של הרוח ובמיתוס עצמו. "החבר אני" (2011) היה הראשון בשרשרת: אלבום שהוקדש לניקולא טסלה והגיע לתובנות רוחניות־מוסריות דרך עיסוק בפסיכולוגיה ששיאו אודה לנפש: "אנחנו מדע כי הלב הוא המוח והרגש הוא תבונה עילאית. כל אחד ואחת מאיתנו הם מתמטיקה משוכללת של נשמה מסנוורת באורם של אטומים זוהרים משמחה, ולכן אנחנו אוהבים שאוהבים אותנו, כי אז אנחנו אוהבים יותר". שם האלבום הוא תמה שבדיעבד משייך פורטיס לכל הקריירה שלו עד אז. "לאלבום קראתי 'החבר אני' עוד לפני התקלה, ובבית החולים הבנתי מי זה החבר אני. זה היה לא מודע", הוא אומר, ומי שחושב על שורות הפתיחה של "ניצוצות", 27 שנים אחורה ("כן אנחנו שניים / האויב שהוא חבר / אני זה התחפושת / ובפנים אדם אחר"), לא טועה.

אחר כך הגיע "תולדות הכותרת" (2015), שהמשיך את הקו המוזיקלי של קודמו אבל הציג זינוק קוונטי בתעוזה המילולית. ה"תקלה" תוארה כ"פריחה מאוחרת תעלול נהדר / כל חלקיק מהטבע והצליל במיתר / חש חופשי ומשוחרר". זה האלבום שבו פורטיס העז להיראות משוגע באמת ולדבר על כך ש"מעבר לשכל האדם הקדמון / הילד של אימא המלאך אלקטרון", לשיר ש"בכל אחד יש אלוהים" ובעיקר לתאר את "תולדות הכותרת" – ניסיון לצייר בצורה מז'ורית, שלא לומר יומרנית, את תולדות האדם, הגוף והנפש, על הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה שבכל העניין הזה.

כל ילד הוא קבליסט

ואחרי כל זה, כשהיה נדמה שגבוה יותר אין, הגיע "מדור פיות", שבו הצ'ק נפרע. כל האורות, המלאכים, הפיות והצבעים שהסתתרו באסתטיקה האפלה משהו של "החבר" ו"תולדות" התפוצצו לכל עבר. פורטיס הגיע לקומה 3, חדר 6, פתח את הדלת ואפשר לכל הצבעים הפסיכדליים שהיו אצורים שם להישפך החוצה. השירים עוסקים במיסטיקה עם אזכורים ברורים לדתיות אזוטרית ("סופיה") והם מלאים באלוזיות סמי־קבליות.

מאיפה כל התכנים האלה באים? אתה יושב ולומד קבלה?
"יש לי מחברת ועיפרון. אני מתעורר בארבע־חמש בבוקר, יושב לשולחן, לוקח את העיפרון ולא רואה בכלל מה אני כותב, אני מתחיל לכתוב באוטומט. אחרי זה אני מתחיל לשיר את זה, הלחן והמילים מגיעים תמיד יחד. זה יותר מדי טוב כדי שזה יהיה אני שכותב את זה, אתה מבין? אז בכל בוקר אני עושה טקס ואומר 'תודה על המתנות הנהדרות, תודה'. אומרים שזה לתקשר, שזה אינפורמציה. לפעמים צריך פשוט לשחרר. לא למדתי בחיים קבלה אבל אני מבין את הרעיון נורא טוב, כי אני כותב אותיות בעברית. כל ילד שכותב א', ב', ג' הוא קבליסט. כל מי שיודע את הרעיון של אותיות עבריות מבין שהן תכונה אנרגטית; שלח־קבל".

"תודה על המתנות הנהדרות". רמי פורטיס והלוח הסגול (צילום: איליה מלניקוב. סטיילינג: לירון שמעוני. חליפה: הכל דבש)
"תודה על המתנות הנהדרות". רמי פורטיס והלוח הסגול (צילום: איליה מלניקוב. סטיילינג: לירון שמעוני. חליפה: הכל דבש)

עיקר התפנית באלבום החדש, עם כל הצדפות המהבהבות והאורות והשלח־קבל, היא המוזיקה שהשתנתה. הרוק הפורטיסי המוכר קיבל תפנית הצדה, אל הרך, אל הנשי. אל רוק הגיטרות הצטרפו אלקטרוניקה מינימל־קומפקטית, פסיכדליה סיקסטיזית וסאונד אקוסטי יותר, שפורטיס משייך אותו לדיוויד בואי וללהקת טי רקס.

"אנשים בני גילי, לצערי, יושבים בבית ורואים חדשות, מגדלים כרס ומגרבצים. אם אתה אומר 'בואו ננגן' הם אומרים לך 'אההה, מחר, לא כדאי'. הם כבר בונים אנדרטה"

הפעם חברו אל פורטיס שלושה מוזיקאים צעירים שהחליפו את הלהקה הקודמת: דני עבר הדני (קלידים ושירה), נעה אילי (צ'לו ושירה) ועומר ג'ו נווה (גיטרה, קלידים, בס, אלקטרוניקה ושירה), שגם הפיק את האלבום. בניגוד לעבר, הפעם פורטיס גם זז בעצמו הצדה והפך לחבר בלהקה, ממש כמו בימים העליזים של מינימל קומפקט. "הלהקה הקודמת לא פשעה ולא חטאה. היא הייתה נהדרת, אבל אחרי 'תולדות הכותרת' נכנסתי לווייב שאני עדיין נמצא בו ומנסה להבין אותו. נפרדתי מפורטיס ההוא, עכשיו יש שתי בחורות מוכשרות ששרות במקומו וזה נהדר. אתה יודע, מוזיקה זה עניין שיתופי. ראית פעם בשבט באפריקה מישהו אחד קופץ במקום עם חנית?".

הלהקה שלך מאוד צעירה. זה ניסיון לדחות את ההזדקנות?
"תשמע, זה ממש קטע. זמן הוא עניין יחסי, מרחב הוא עניין יחסי, וגם גיל הוא עניין יחסי. כל אחד שיבחר מתי הוא נולד ומתי הוא רוצה למות או לחיות. אחרי התקלה החלטתי שהחיים הם לא ליניאריים אלא מעגליים, ואם זה מעגל אז בריצה הזו מתישהו אתה פוגש את עצמך כילד. ובנקודה הזו כשפגשתי את האינפנטיל אמרתי 'הופס, אני רוצה להישאר פה'. אז אני לא המבוגר האחראי בלהקה. אני צריך רוח צעירה סביבי. אנשים בני גילי, לצערי, יושבים בבית ורואים חדשות, מגדלים כרס ומגרבצים. אם אתה אומר 'בואו ננגן' הם אומרים לך 'אההה, מחר, לא כדאי'. הם כבר בונים אנדרטה. אז אני מהמעגל הזה מבין איך אני רוצה לחיות את החיים שלי".

ההבנה הזו קשורה לאובדן האגו בעקבות חוויית הכמעט מוות שלו. הכל קשור בסוגיה הזו: המוזיקה, הלהקה, החיים האישיים. העובדה שהטרילוגיה מלאת המיתוס נולדה לאחר החוויה הזו רק מקבעת את פורטיס יותר בתוך הקונטקסט הפסיכולוגי־ספרותי הזה; חוויית מות האגו, או אובדן האגו, היא חלק מהותי בפילוסופיה של הפסיכדליה ובפסיכולוגיה היונגיאנית והיא תמה חוזרת במיתולוגיות שונות בעולם, כחלק קריטי בארכיטיפ "מסע הגיבור": הגיבור, נקרא לו רמי פורטיס, עוזב את עולם היומיום לטובת מציאות פלאית ועל טבעית, שם הוא נתקל בפיתויים ואתגרים קשים, עומד על סף מוות רק כדי לנצח, להגיע להארה ולקבל את מתנת האלים, ואיתה הוא חוזר לעולמנו שלנו, משוחרר מפחד המוות וממחשבות על העבר או העתיד ונכון לשתף את חבריו בני האדם בחוכמה שלמד בעולם שמעבר.

גיל הוא עניין יחסי. רמי פורטיס (צילום: איליה מלניקוב)
גיל הוא עניין יחסי. רמי פורטיס (צילום: איליה מלניקוב)

"אנחנו חושבים שהחיים ליניאריים – אתה נולד, חי, ובום נכחד, אבל כל הרעיון הזה שיש קו ישר איבד עבורי משמעות, וגם כל רעיון המוות שאנחנו מפחדים לדבר עליו", הוא אומר. כשהוא מדבר על הנושאים האלה הוא נסחף למערבולת של רעיונות והפה מקדים את המוח. לעתים הוא עוצר, מדגיש עד כמה קשה לו בכלל להסביר על מה הוא מדבר, ואז ממשיך בחדווה. "אני לא רוצה להגיד שאני יודע, כי אני לא יודע כלום, אבל אני מבין מצוין. כל יום אני במסע. אתה עומד מול עצמך, מגולח מהאגו שלך ומכל מה שהאמנת בו בחיים האלה. כל החיים שאתה חי אותם באותו רגע נראים לא הגיוניים בכלל. כמה זמן אחרי התקלה נפרדנו אני ואשתי. לאט לאט צריך להיפרד. אני עוסק בפרידה מדברים שאולי לא היו נכונים לחיים שלי, ואף אחד לא אשם בזה. על זה הטרילוגיה – ויתרתי על האגו. זה לא האגו כתב את השירים האלה, זה לא מי שכתב את הלהיטים של פעם. באלבומים האלה שחררתי, נכנעתי לרעיון שאני כותב גדול יותר ממה שחשבתי, במידות אחרות מהנתפס. זאת מתנה… מה שהורג אותנו זה ביקורתיות, מחשבות על מוות וכישלון וכל זה".

אין לך פחד מכישלון?
"אין לי פחד למות. כשאין לך כסף – זה פחד למות. כשאתה לא אהוב, כשאתה רעב – הכל זה פחד למות. אין דבר שהוא לא זה. אבל אני הפסקתי להילחם בזה. אני מאושר, ולא דמיינתי שאהיה מאושר ככה ממשהו בחיים. לרגע עלה על דעתי שאולי לא אמשיך לעשות מוזיקה בכל התהפוכות וזה לא הפחיד אותי".

40 שנה במדבר

בעוד חודש בדיוק תציין ישראל את יום ההולדת ה־40 לאלבום הפאנק העברי הראשון. את "פלונטר" הוציא רמי פורטיס שונה מאוד. בחור צעיר, בן 23, חייל משוחרר ששירת בנ"מ במלחמת יום הכיפורים וחיפש את דרכו המוזיקלית. הוא היה פועל במה של להקת תמוז, הקים את להקת זבוב ששינתה את שמה למים חמים ואסף סביבו קהל קטן אך מסור, שהיה לבסוף לקהל של "פלונטר". ישראל של אותם ימים – זו של הממלכתיות כמו גם זו של הפופ – לא כל כך ידעה מה לעשות עם הדבר הזה. ביום שישי, 20 באפריל 1979, יכלו קוראי עיתון "דבר" לקרוא ריאיון עם רמי פורטיס "ההוא" שהתפרס על כפולה תחת הכותרת "הבשורה של פורטיס".

הרבה זעם היה בריאיון ההוא. זעם על הטלוויזיה, על התקשורת, על הפוליטיקאים, על אנשים בכלל. "אנשים יודעים רק על הצד הטוב, טופחים לעצמם על השכם, אומרים עלא כיפאק. אבל הרי אנחנו לא רק טובים. יש לנו גם צדדים רעים. מתי בן אדם מרגיש את עצמו הכי במדויק? בדיכאון". השוו את זה לרמי פורטיס של היום, וקיבלתם תשובה למה לא מדובר באותו אדם. פורטיס ההוא היה הרבה לפני חציית הסף אל העולם שמעבר במסע הגיבור שלו.

אבל לא הריאיון ההוא ב"דבר" מעסיק אותו, אלא ביקורת קטלנית שהתפרסמה באותו עיתון ומוציאה ממנו באופן יוצא דופן מרירות. "שבוע אחרי שיצא 'פלונטר' שחטו אותי ב'דבר השבוע'. על גבי ארבעה עמודים טחנו אותי, כל קטילה שאתה רק רוצה לדמיין. היום מישהו יודע שהיה עיתון כזה? אפילו את הבניין שלו בשינקין הרסו. ואני יושב, בועט וחוגג. זה הדבר השחצני היחיד שאני אומר. הם מחקו אותי. הייתי ילד, ופתאום העיתון הגדול בישראל עושה אותי מקק כי העזתי לצעוק. אז יש ניצחונות קטנים".

מה אתה חושב על פורטיס ההוא שכתב את "פלונטר"?
"קראתי לזה 40 שנה במדבר. ההוא שהייתי כבר לא אני מזמן. זה לא אותו קול, לא אותה מחשבה, אבל יש שם משהו. הרבה זמן לא הקשבתי לעצמי מפעם, אבל עשיתי את זה בשנתיים האחרונות, הקשבתי לשירים ישנים שלי מכל מיני תקופות, והגילוי שיש לי כל כך הרבה שירים הדהים אותי. 11 אלבומים בעברית זה הרבה מאוד כנראה. וואלה, זה היה ניסוי מעניין. לא יודע אם שגיתי, אני לא מצטער על כלום, אבל עשיתי משהו בלי לדעת מה יוצא, לא כמו עכשיו שאני מבין מה אני עושה. זה היה אחרי יום כיפור, שלא הייתה מלחמה משמחת מי יודע מה, החיים היו מבעיתים ולא היה פשוט להמציא את עצמך בתור מוזיקאי רוק. השתגעת? פה שומעים להקת הנח"ל, זה ימי הביניים, היו אז לחנים רוסיים, מה עכשיו ההוא בא לתת בראש עם 'אינקובטור'. רק היום אני מתחיל להבין את זה, איך באתי אז עם הדברים האלה".

פורטיס של היום לא נותן לפורטיס של פעם להישאר יותר מדי בסביבה. גם כשהוא מדבר על מינימל קומפקט וגם כשהוא מדבר על "פלונטר", העבר לא מצליח להחזיק והדיבור החדש משתלט. "ב'מדור פיות' שחררתי איזה פלונטר שלי, יצאתי מהפלונטר, זה לקח איזה 40 שנה. 'מדור פיות' הוא היפוכו המוחלט. אני לא מפחד היום לכתוב אפילו פנטזיה שהיא תלושה מהמציאות, כי אני באמת מאמין בפיות ומלאכים. כל זה בא להראות שמהצד הזה של הגבעה יש דברים שנראים נהדר. זה תחום שלא נכתב מעולם בישראל – זה לא דתי, זה לא מנסה לשכנע להצטרף לכת, זה כן מאוד ספיריטואלי ותודעתי ובעיקר בא להגיד 'הלו, תראו, יכול להיות ממש אחלה'".

ברוך הבא לזומבילנד

בשנתיים האחרונות פורטיס מתגורר בתל אביב ("הייתי צפוני ונשארתי צפוני, האזורים האלה של הדרום צפופים לי", הוא אומר בעודנו יושבים בבית קפה בפלורנטין). בשנה הראשונה לחזרתו לעיר הוא התנפל אחוז תזזית על מה שיש לכרך להציע, אבל מהר מאוד אימץ עמדה ביקורתית. אלכוהול הוא כמעט לא שותה, בשר הוא כבר שנים לא אוכל, ויום מוצלח מבחינתו הוא יום שבו הוא נכנס למיטה ב־23:00 וקם בארבע בבוקר למדיטציה ("פעם ישבתי 9 שעות רצוף"). בכלל, הוא כבר לא סופר את הימים – יום חמישי ויום ראשון מבחינתו הם אותו הדבר, סוף השבוע איבד משמעות. המאפיין האורבני המובהק היחיד שנותר הוא התשוקה שלו לאופניים ("לא חשמליים, סינגל ספיד. אני רוכב מלא, כמה שיותר רחוק"). אה, והאובססיה לפריימים טובים באינסטגרם. כשהולכים איתו ברחוב כל בניין, ענן או שורת אופנועים הם פוסט אינסטוש פוטנציאלי.

"בעיר אתה מאבד את לוח הזמנים. אתה במירוץ – ברוך הבא למטריקס. כולם בתוך המשחק הזה, וזה לא רק אינסטגרם. אנשים הולכים עם הראש בתוך הווטסאפ כל היום, נכנסים בעמודים ועושים תאונות. ברוך הבא לזומבילנד. הלו? פעם היינו מדברים זה עם זה".

אבל גם אתה בטלפון לא מעט.
"נכון, אני מדבר בהכללה. אבל אני במודעות, אני יודע עם מי יש לי עסק. עם כל מה שקורה מסביב קצת איבדנו את החדווה ואת ה־ר־נ־ד־ו־מ־ל־י־ו־ת. המטריקס הרג את האקראיות. אי אפשר להתאהב מלשלוח סמיילי ולב, זה חרטא, רק בעיניים מתרגשים ומתאהבים. זה מסביר מה קורה מסביב מבחינה חברתית. תל אביב היא כמו מילקשייק אחד ענקי, פוד פרוססור של רגשות של בודדים ובודדות. זו עיר אמוציונלית. 11 שנה לא גרתי כאן וזה כאילו כוכב אחר. חזרתי לכאן ואהההה מה קרה פה".

מעניין שדווקא כשעזבת את המושב הירוק ואת הנישואים ועברת לתוך העיר המבולגנת דברים התחילו להסתדר לך.
"זה בדיוק ככה. כאילו מישהו מלמעלה אמר לי 'אוקיי, התפקיד שלך בתוך הטורנדו הוא לעשות סדר'. כשעוברים עליך טורנדואים אתה רגיל לכתוב טקסטים קשים ואני מוצא את עצמי כותב טקסטים של אהבה ומשתאה מזה. זה לעשות שלום בין גוף, נפש, נשמה, עצמי עליון, הכל. המין האנושי לא שאל את עצמו אף פעם שאלות מעבר ל'כמה זה עלה לי, אם אני מצליח, אם יש לי אוטו גדול או שדיים קטנים'. וזה נוטל ממך את הרגע של להיות פנוי לעצמך לשאול מה אני עושה פה בכלל. אני לא רוצה להיות מחנך הדור אבל אני מבין שאם כולנו נחשוב ככה יהיה לנו נעים. אני מאמין מאוד בטוב ובאור. הייתי ביקורתי מאוד אבל מרגע שזה השתנה הפסיקה לעניין אותי פוליטיקה, למשל".

בבחירות הבאות לא תצביע?
"זה משעמם אותי. אני לא יודע מה אעשה בבחירות. אין לי טלוויזיה, אני לא קורא עיתונים ולא שומע רדיו. זה לא רק זה – כל מה שמתעסקים בו פה משעמם אותי. פוליטיקה משעממת אותי, טלוויזיה משעממת אותי, אוכל משעמם אותי. אני לא אוכל בשר אגב, אבל אני לא טבעוני, אני פרחוני!".

כשפורטיס אומר שהוא פרחוני, הוא מתכוון לזה. נדיר לראות אותו בלי מה שהוא מכנה "צמח שאלוהים שלח לנו". כשזה נוגע לוויד, פורטיס שוכח את העובדה שהוא לא אוהב פוליטיקה והופך להיות דובר להוט ללגליזציה של הצמח הזה, ויש לו גם תוכנית. "יש הרבה שקר וכזב ובלוף ועבודה בעיניים בקשר לוויד, וזה מתחיל מנקודה אחת: הוא לא נרקוטי. זו הסיבה שנותנים אותו לחולים. למה לא נותנים להם אלכוהול? אלכוהול חוקי אז למה לא נותנים אותו לחולים? זו צביעות מהסוג הכי מגעיל בעולם. כל העולם מעשן וכולם מגלגלים עיניים. די, חלאס. יש לי תוכנית בינלאומית להביא שלום עם וויד: לוקחים את כל המטוסים שמרססים שרפות, מטעינים אותם במלא זרעים של וויד, מרססים את כל המזרח התיכון, כולל עזה והגדה. כולנו נעשן מלא ונהיה כל כך מסטולים, אתה רואה מישהו אומר: 'אחמד אין לי היום כוח לירות קסאם, לא בא לי'. גם נרוויח כסף, גם נהיה מאושרים. זה צמח שאלוהים שלח לנו. לא תהיה מלחמה, זה לא צמח סכסכני".

איך אתה עם סמים אחרים?
"אני נגד. כל מה שנרקוטי אני נגד. אני בעד ירקרקות, אני פרחוני עד הסוף".

פטריות?
"פטריות זה לא נרקוטיקה. כל מה שבמעבדות אני לא אוהב. אני לא מתעסק עם אבקות כביסה. אני כבר לא מרגיש שאני מסטול כשאני מעשן, אבל אני חווה את החוויה של החומר, אני מרגיש את זה בגוף. לא צריך להיות מסטול. אני מאמין בלהרגיש ולא לחשוב. אני מחובר לצמח, הוא עושה לי שמחה בלב, אלכוהול לא עושה את זה. ראית איך שיכורים נראים? כמה רע זה אלכוהול, שיוציאו את האלכוהול מחוץ לחוק".

האבולוציה החדשה

השיר השישי ב"מדור פיות" נקרא "הישות" והוא מתחיל כך: "אני תלמיד / לא יודע כלום / כל כך מתבייש / אני אישה / אני איש / כל כך מתרגש / הישות / כל כך פשוט". זו, כנראה, דעתו של פורטיס על השלב הבא ביחסים בין גברים לנשים. "צריך לשאול שאלות לא פשוטות כדי להתקדם מכאן הלאה. למה יש עדיין את ההפרדה הזו בין גברים לנשים וכל הדברים האלה", הוא אומר כשהשיחה מתקדמת לעבר ענייני הרווקות והלאה אל סוגיית היחסים בין המינים בכלל, אגב ההטרדות בתעשיית הבידור שצפות ועולות בימים אלה.

"לא הטרדתי אישה בחיים שלי. יכול להיות שזה כי יש לי צד נשי חזק. בתרבות השוביניסטית שלנו, עם הצבא והכל, זה ברור שזה מה שקורה. כל ההיסטוריה גברים העלו נשים על המוקד ויצאו למלחמות"

פורטיס, כאחד שנמצא בתעשייה כבר עשרות שנים, ראה כמה דברים. "כל אלה שעומדים עכשיו על הפרק אלה אנשים מבוגרים יחסית, אז להגיד שלא ראיתי – ראיתי הכל. החשיבה של פעם היא לא החשיבה של היום וקרו כל מיני דברים. אני תמיד הייתי מנומס עם נשים ולא יעלה על הדעת שאעשה דברים. לא הטרדתי אישה בחיים שלי. יכול להיות שזה כי יש לי צד נשי חזק. בתרבות השוביניסטית שלנו, עם הצבא והכל, זה ברור שזה מה שקורה. כל ההיסטוריה גברים העלו נשים על המוקד ויצאו למלחמות. מה שכן, היום אני כבר לא יודע מה צריך להגיד. הלו, תשלחו ספר עם הוראות הפעלה חדשות! נהיה מבלבל להיות גם גבר וגם אישה, יש בלבול מטורף. בגלל זה צריך להתקדם הלאה לאבולוציה חדשה".

אז איך אתה בכל זאת מתחיל היום עם נשים?
"בתי קפה, כמו כולם. פעם הייתי בנהירה הזו, לרוץ לברים, אבל הבנתי שלא אמצא שם כלום בשביל החיים שלי. אז אני מאמין באקראיות ואני פוגש ככה מלא נשים מעניינות. אני בכל זאת פורטיס, אז זה קורה אם ארצה או לא. מכירים אותי וזה נחמד שיש לי הפריבילגיה הזו".

מה אתה מתכנן עכשיו הלאה?
"אני משתעשע עם הרעיון של לנסוע להופעות בחו"ל, אפילו שזה בעברית, היום שפה זה כבר לא משנה בכלל. אחרי שהשלמתי את הדבר הזה, את האלבום, ישר רצתי לשוקי (וייס, המנהל של פורטיס – נ"נ) והשמעתי לו קטעים חדשים שהקלטתי, והוא אמר לי: 'אתה מטורף! יצא לך אלבום לפני חודש, תנוח קצת'. אז הבנתי שאני כנראה מנסה כל הזמן להשיג את עצמי. אני כל הזמן חושב מה לעשות עם עצמי, אפילו שבסופו של דבר נוח לי פשוט להיות".

שני השלבים האחרונים ב־17 השלבים המקובלים של "מסע הגיבור" הם היות הגיבור אדון בשני העולמות – הרוחני והחומרי, הפנימי והחיצוני, והחופש לחיות ברגע ללא פחד מוות או מחשבות על העבר והעתיד. השלבים האלה יכולים להביא את האדם להשלמה גמורה עצמו ולהוציא מהמשוואה את הסקפטיות והציניות שפושים בעולמנו. מתנת האלים שפורטיס קיבל היא אולי התקשורת שבעזרתה הוא כותב בשלוש בבוקר שירים על פיות, אבל המתנות שאיתן הוא חזר ושאותן הוא יכול להעניק לנו, אותן אפשר לקבל רק אם מתנקים מציניות וסקפטיות. כי גם אם ההסברים הם לא תמיד רציונליים ולפעמים מומשגים בצורה משונה (קוונטיות שאינה קוונטית, שדות אנרגיה, אורות), המתנות כאן ללקיחה. הייתם חושבים, למשל, שהאינטרנט יהיה מלא ביותר ביקורות קוטלות וניפוץ מיתוסים לגבי הלוחות הסגולים. אבל לא. ההייטרים בטלים בשישים מול האנשים שנשבעים שזה עושה להם טוב. איך אומר פורטיס? לפעמים צריך פשוט לשחרר.