"סוף סרוויס במסעדה זה כמו לטפס עד פסגת הקילימנג'רו"

איפה התחילה הדרך במטבח, ואיך התחילה העבודה עם נוער בסיכון?
"ידעתי שאני רוצה להיות טבח מגיל 14. אחרי הצבא למדתי בישול בתדמור. עבדתי בדיטה ובמתוקה, ובשנת 1998 יצאתי לעולם. חייתי ועבדתי באוסטרליה, ניו יורק במזרח, לונדון ובספרד. חזרנו לארץ בשנת 2009 כשהחלטנו להקים משפחה. אנחנו גרים ברש"י, שני רחובות מהקונדיטוריה ב'קוקיות' והתפנתה שם משרה. בישלתי כמעט בכל העולם וזו הייתה הזדמנות להעביר את הלאה. מצוקת כוח אדם איכותי בתל אביב הייתה עוד שכשאני הייתי טבח צעיר, והיא אפילו מחריפה, וזה קונטרסט כי הקולינריה התל אביבית ידועה בעולם. המחסור שם למחנכים אחריות לייצר את הדורות הבאים של טבחים מוכשרים, שיחזיקו את ההילה של המטבח התל אביבי־יפואי. ככה הגעתי למחלקה לקידום נוער, ממטבח לחינוך".

מהי הפעילות של הקונדיטוריה החברתית קוקיות?
"הקונדיטוריה פתוחה ומייצרת כל השבוע. מיזם שמעסיק 8־12, בגילי 15־18, נערים ונערות מקהילות שונות. הוא נותן פתרון תעסוקתי אבל הוא גם כלי טיפולי שיקומי לעבודה עם נוער בסיכון. תרפיה בבישול התחילה מהאדם הקדמון מהמנות הראשונות שחשבו עליהם. זה כלי נגיש מאוד שרצוף בחוויות הצלחה. גם להכין חביתה או לבשל כוס אורז נחשבים לחוויית הצלחה שאולי קטנה בעינינו אבל גדולה מאוד בעיניהם".

מה כוללת העבודה בין אפייה ובישול לבין חינוך בני נוער בסיכון?
"זה סימביוזי למדי – זה משרת את זה ולהפך. קודים, אתיקה, מוסר ומשמעת שצריך במטבח זה די אותו דרייב שצריך כדי להשיג כל דבר אחר, אם זה תעודת בגרות או הוצאת הסטייק מדיום. האלמנטים האלה הם חלק מהכלים שאנחנו משתמשים בהם לחינוך הנוער וגם לחינוך המקצועי. בתוך המטבח יש הזדמנויות לייצר מכנה משותף וליצור חוויות מעצימות. סוף סרוויס במסעדה זה כמו שטיפסת על הקילימנג'רו עד הפסגה וכשעושים את זה בצוות כולם מרגישים ככה. זה ממלא את יום יומך בחוויות טובות וחיובית ויש פה הזנה של בני אדם, אתה נותן לאנשים לאכול שזה כבר זכות ומתנה גדולה".

מה התהליך שנער או נערים עוברים כדי להתקבל למסגרת הזאת?
"אם מוצאים לנכון להוציא את הנוער מהמסגרת הפורמלית בגלל חוסר התאמה. אצלנו במחלקה יש תוכניות אלטרנטיביות שלוקחות בחשבון שלנערים יש פרופיל אחר. אנחנו בוחנים כל מקרה לגופו, בניגוד לחינוך הפורמלי. מתאימים להם מערכת שעות שתאתגר אותם אבל שיש סיכוי שהם יצליחו לעמוד בה. זאת מסגרת מכילה, יש עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים. לפעמים נערים מתקשרים אלינו באמצע הלילה עם בעיות, ויצא לי להציל מהתאבדות. זה ללוות את הנערים גם בגיוס לצבא. זה לא נגמר שהם בני 18, נוצרים קשרים אישיים לחיים. מאחורי הכל עומדת עירייה מעורה מאוד שמאפשרת לכל הדברים האלה לקרות".

מה המקרה הכי מרגש של נערים שהצליחו בלימודים ובעבודה?
"העיר מלאה בבוגרים שלנו שלקחו שמאלה במקום ימינה, והיום עומדים על הרגליים. חלקם כבר עם משפחות וילדים".

מה מספק לך השראה וריגוש בעבודה?
"הם יקרים לי מאוד ואני יקר להם, הם חלק מחיי ואני חלק מחייהם. היום בעולם יש מחסור בהגשמה עצמית, אנשים חיים ולא מרגישים שהם נותנים את הדה בסט שלהם. אני זכיתי ברמות הגשמה עצמית גבוהות מאוד, זה שווה הכל. זה לא מפני שהמציל נפש אחד כאילו הציל עולם ומלואו, אף שזה באמת נכון. מאחורי השמות הלא פורמליים האלה יש סיפורים שיכלו להיגמר אחרת. זה לא רק הרגשת השליחות אלא שיש בנערים האלה הכל. הם לא אשמים שהם נכנסו לקטגוריית הסיכון, הם כמוני וכמוך. כל הכיתה של נוער בסיכון שסיימה השבוע סיימו עם בגרות 7 יחידות בישול ואפייה, בתוכנית חדשה במסגרת היל"ה".

מה הכי תל אביבי בעיניך?
"בוגרשוב פינת המגיד, שם העברתי הרבה שנים וזו הפינה הראשונה העצמאית שלי לאחר עזיבת בית ההורים. בתקופה ההיא תל אביב הייתה מלאה באינדיאנים, כולם חזרו מהודו וקפצו פה במסיבות ובברים. מה שהיום ברוקרים או אנשים שמרוויחים 20 אלף בחודש יכולים לחיות במרכז העיר, אז בשינקין ואבן גבירול ומרכז העיר, כמעט כל האנשים היו בני 20 והעיר הייתה יפהפייה עם אנשים יפים".