חדר משלנו: גרנו שבוע במלון בוטיק ושרדנו כדי לספר על זה

לפני חודשיים ברחתי באמצע סדנת ויפסאנה. לא השתיקה גרמה לי לנטוש, אלא התנאים: לינה באוהל מלא עכבישים בחודש ספטמבר הלוהט, קילוף ירקות קבוצתי במטבח בלי מזגן, רחצה במקלחת רעועה עם ריח של עשרות אנשים שלא באמת הסתבנו בה לפני (לא מאמי, הלימון הזה לא מחליף שמפו) – אלה אינם תנאים אשר הולמים נפש עדינה. ביום הראשון עוד שכנעתי את עצמי שמדובר במרכיבים מהותיים בחוויה, אתגרים שעליי להתמודד עימם. לקבל את המציאות כפי שהיא, להרפות מולה, לשחרר את ההתנגדות מול הזיעה והסירחון. אבל אז, ביום השני, כשריח מבחיל של כפות רגליים חדר לאפי באמצע תרגול המדיטציה והיד שלי כאבה מקילוף דלורית בסכין מפלסטיק, החלטתי שדי. התקף בכי קצר לאחר מכן, קיבלתי מהמדריך המאוכזב את האייפון שלי בחזרה, ביצעתי שיחת חילוץ ואנחת רווחה עצומה ננשפה מפי. בזמן שחיכיתי לבן זוגי שיאסוף אותי מהסיוט הזה, השתטחתי על האדמה והבטחתי לעצמי שאת הויפסאנה הבאה שלי אעשה במקום שבו התנאים יהיו לא פחות ממושלמים. חודשיים לאחר מכן ההבטחה שלי לעצמי כמו התגשמה: נשלחתי לגור במשך שבוע במלון הבראון ביץ' האוס בתל אביב.

מדיטציה בעמידה בחדר המדרגות. בראון ביץ' האוס (צילום: איליה מלניקוב)

ענף התיירות היה הראשון שספג את מכת הקורונה בישראל. בחודש אפריל האחרון נסגרו השמיים, ומלונות תל אביב, אשר רגילים לארח מדי שנה עשרות אלפי תיירים ותיירות מרחבי העולם, נאלצו לחשב מסלול מחדש. הצעד המתבקש היה לאמץ לחיקם את התושבים המקומיים שממילא נאבקים במשבר הדיור בעיר. בחודש ספטמבר האחרון דיווחנו לכם על מלון דייב לוינסקי מקבוצת בראון אשר החל לאכלס את חלליו במודל קו-ליבינג, ולאחרונה הצטרפה כל קבוצת המלונות לאותה המתכונת. עכשיו במקום אירופאים מדיפי שיק, מאכלסים את החדרים תושבים מקומיים שמחפשים פתרון מגורים זמני לכמה שבועות או חודשים עד שהעולם יתאפס על עצמו. לא לגמרי מלון. לא לגמרי בית. תפור על תקופה של חוסר ודאות.

על פניו, הדיל נשמע משתלם: חדר ליחיד או זוג צמוד במחיר שנע בין 3,300 עד 9,500 ₪ בחודש (כולל חשבונות, Wi-Fi וחיבור ל-yes) במיקומים הכי שווים בתל אביב, פלוס חניה זמינה במלונות נבחרים בעלות של 750 ₪ לחודש

כשאני מגיעה אל הבראון ביץ' האוס באחר צהריים סגרירי של יום ראשון המלון מרגיש ריק. אני לא בטוחה בשלב הזה אם הוא אכן ריק, אבל עם תחושות אין מה להתווכח, וככה בהחלט הוא מרגיש. נדמה כאילו הלובי קפוא, סטטי, נראה כמו תפאורת קרטון בסט צילומים. אני מחטטת בין הספרים שבספרייה האייקונית שצולמה לאינסטגרם מאות פעמים ומגלה שכריכותיהם מאובקות. האם זה משבר הקורונה שנתן את אותותיו או שאנשים פשוט לא טורחים לדפדף בהם אף פעם?

מרגיש ריק. בראון ביץ' האוס (צילום: איליה מלניקוב)

בקבלה מספרים לי שבמלון מתגוררת חבורת גרמנים שמצלמת הפקה ועוד מספר שוכרים מקומיים. העובדה שלא מדובר בבית מלון עם שירות של בית מלון מודגשת בתדרוך. יש מי שיטפל בתקלות ובעיות אם ישנן, אבל תשכחו מטלפונים נזעמים לקונסיירז'. זה בניין דירות מעוצב, בעצם. פקיד הקבלה לבוש בקפידה, פניו אדישות. הוא נראה כמו ניצב על הסט. הוא מעניק לי את המפתח המגנטי לחדר ומאחל לי שהות נעימה.

הלוקיישן

54 שניות אורכת ההגעה מהכניסה של המלון לטיילת. כולל רמזורים. הנדל"ניסטים קוראים לזה פריים לוקיישן. הים הוא הלב של העיר הזאת, והטיילת שלאורכו הפכה לקפסולה של נורמליות בתקופת המגפה; בכל יום צועדים בה אלפי אצנים, מאמנות כושר מחטבות בה לקוחות במסווה של אימון משותף ואפילו אושרי כהן עדיין משחק פה פוצ'יבולי עם חברים. אף אחד מהם לא נאלץ לעטות מסכה. מדובר באנשים רציניים שעושים ספורט, אל תפריעו להם עם התקנה המיותרת הזאת.

כשאני יורדת אל האספלט ומתחילה לצעוד דרומה, אני מתרגשת לנשום אוויר צח ולא את הבל הפה של עצמי בתוך המסכה, עד כדי כך שאני מסגלת לי הרגל חדש בתקופת שהותי: בכל בוקר אני קמה לעשות הליכה בים כמו סחית מצויה (או היפסטרית בהתמוטטות עצבים) ומקפידה ללבוש בגדי ספורט על מנת להיטמע בקהל ולחמוק מקנס. זה עובד.

המשימה היומית אחרי ההליכה היא ליקוט המזון. מאחר שמסעדת המלון סגורה (רום סרוויס לא היה גם לפני הקורונה) ובחדר אין כיריים, אלא רק מיקרוגל וקומקום – אני נאלצת לצוד את האוכל שלי בסניפי ארומה ורמי לוי בכל יום מחדש. הישרדות, ספיישל מלונאות. חטיפים יבשים, פירות ומרק אינסטנט עושים את העבודה עד שעת אחר הצהריים, אבל בערבים הקרים והבודדים האצבע שלי קלה על הוולט. אני מוצאת את עצמי מפוצצת מלא כסף על אוכל מדי ערב, פשוט כי אין לי שום אפשרות להכין אותו בעצמי.

העובדה שבחדר אין סקוצ'ברייט ונוזל כלים משכנעת אותי שההתנהגות שלי לגיטימית. במשך שבוע אני חיה על טייק אוויי, מספרת לעצמי שזה עדיף על לשטוף את הסכו"ם עם סבון פנים יוקרתי בכיור השירותים

החדר

חדר 104 יפה להכאיב. פרקט פישבון שחור, זוג הדומי קטיפה תכולים, פינת ישיבה עם מראת קליידוסקופ שכמו נוצרה כדי להצטלם לסטורי, מיטת אפיריון רכה, מרפסת שמשקיפה אל בר האימפריאל הסגור ואמבטיה. הו, איזו אמבטיה. מרווחת, מפנקת, לבנה ברמות. לבן זה צבע של חופש, כמו יונת שלום, כמו מטוש נקי מקורונה. גם המגבות לבנות, וגם הכפכפים וזוג חלוקי הפיקה שתלויים בארון. אני תוהה מתי נכחתי לאחרונה בחדר כה מוקפד ומצלמת כל פרט על מנת לשאוב השראה לעיצוב דירתי השכורה.

אישה נגד שמיכה. בראון ביץ' האוס (צילום: איליה מלניקוב)

כעבור כמה ימים דברים מתחילים ליפול, לנבול, להתקמט. ביניהם אני, כמובן. אבל גם המצעים שמצריכים החלפה, שקיות הזבל שמחכות לריקון ליד הדלת ואפילו זוג צמחי הסנסיווריה במרפסת שלא הושקו מזה זמן מה (אני אמורה להשקות אותם?). זה לא שאין פה שירותי משק בית, דווקא יש. אבל הם עולים 75 שקלים לפעם בודדת, ובהתחשב בכמויות האוכל האדירות שבזבזתי עליהן כסף, אני מחליטה לחסוך ולנקות בעצמי. התחושה הזאת, שמישהו זר מסדר לך את החלל האינטימי, מביט באריזות החטיפים עתירי הנתרן שדפקת, בתערובת הספרים האקלקטית שאת קוראת, בתחתונים המלוכלכים שאת זורקת לשקית הניילון (איך עושים כביסה באמת?) – זו מנה גדושה מדי של פגיעות עבורי לשבוע הזה.

אני מזכירה לעצמי שאני אמורה לעבור תהליך פה, עוצמת את העיניים ומתרכזת. כשאני פוקחת אותן אני מגלה שכבר אמצע הלילה. לא רק שכשלתי במדיטציה, עכשיו אני גם ערה לגמרי במלון שאינו מתנהג כמו מלון, כלומר אף אשמאי סליזי לא יושב בקפה הלובי ומחכה שאבוא לשתות עמו כוסית. זפזופ בטלוויזיה, פעולה שלא ביצעתי מזה עשור, הופך להיות חוויה מדדיטיבית בפני עצמה; פתאום לא אני האחראית על חיי או על התכנים שברצוני לצרוך. אני סומכת על אלוהי הממיר, משחררת מולו את השליטה, מקפצת בין ערוץ לערוץ במשחקיות ותוך אמונה מלאה שאמצא את ייעודי. אני נופלת על מצעד 50 בלדות הכוח ב-Vh-1, ערוץ טלוויזיה נערץ מנעוריי ששכחתי לגמרי מקיומו. במקום ה-43, וויטני יוסטון ל"שומר הראש". מבחינתי זה סימן. אני מתמתחת מעט במיטה, מודה לאלוהים על התכנית היפה שתכנן עבורי, ומרפה.

מישהו בעניין של להזמין איתי וולט? כבר מתפדחת מהשליחים. בראון ביץ' האוס (צילום: איליה מלניקוב)

דלפק הקבלה

"תתאר לך שאתה שוכר דירה ושכחת להביא לאמא שלך מפתח", מסבירה מריה, עובדת הבראון ביץ' האוס בבוקר למחרת לאחד הדיירים בטלפון, אצבעותיה מטופפות בעדינות על דלפק הקבלה. "היית מתקשר לבעל הבית שלך שיסדר את זה?", היא שואלת ולא מחכה לתשובה. "אז זה אותו הדבר. פשוט תדבר עם אמא שלך ותקבעו ביניכם, אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור". מריה צודקת. נגמר הבית המלון, זה לא הגיוני לבקש מבעל הדירה שלך עזרה עם המפתח לאמא.

כנראה שדיירי הבראון ביץ' האוס עוד לא לגמרי קלטו את הקונספט ותכלס, קשה להאשים אותם. התרגלנו שאירוח במלון הוא חוויה אומניפוטנטית; בכל פינה ישנם בני אדם שמטרתם היחידה היא לשרת את צרכינו ולהנעים את זמננו. הרי שילמנו על כך ממיטב כספנו. אז איך זה הגיוני שאנחנו נמצאים במקום שהוא הגרסה הקפיטליסטית של רחם, אבל הוא אינו מתנהג כמו רחם? האם כולנו למעשה דמויות בריאליטי שמטרתו היא לגרום לנו לעבור תהליך התבגרות, התפכחות וכינון יחסי אובייקט? יתכן בהחלט. בדיוק נגמר לי הנייר טואלט בשירותים, אבל לאחר שחזיתי בשיחה של מריה עם הדייר, אני לא מתכוונת לבקש ממנה כלום. יהיה בסדר.

"אבל למה הכל סגור? משעמם לי". בראון ביץ' האוס (צילום: איליה מלניקוב)

הספא

הספא הפתוח של הבראון ביץ' האוס הוא הסימן היחיד לכך שמדובר בבית מלון לשעבר. מוזיקת בוסה נובה מתנגנת בחלל ההמתנה בו ישוב זוג בחלוקי פיקה, אותם חלוקים שתלויים על קולבי עץ בחדרי. הם לוגמים תה ירוק ומאזינים לסאונד פכפוך המים מתוך מזרקה מזויפת מעל חלוקי נחל שחורים. אני מקפידה לשבת רחוק מהם, ממלאת הצהרת בריאות והצהרת קורונה ונכנסת אל חדר הטיפולים.

הוא אפל במידה ומריח נפלא. נורית המטפלת עוטה מסכה, השיער הבלונדיני שלה אסוף בקוקו נמוך. בחושך הזה אין לי מושג איך היא נראית או מהי ההבעה שעל פניה. בכלל, זו תקופה שמאופיינת בהרבה השלמה אוטומטית וסובייקטיבית של החסר – בזמן שכולם מסתובבים עם פנים חצי מכוסות אנו נדרשים לפסוק על פי רשמינו: האשה הזאת מוטרדת. האיש הזה שמח. ונורית? אני לא יודעת מה היא מרגישה, וגם היא לא יודעת כלום עליי.

בדרך לספא. בראון ביץ' האוס (צילום: איליה מלניקוב)

עשר דקות לתוך הטיפול, אני קולטת שהדרך בה נורית יורה את המילים מפיה מוכרת לי. בזמן שהיא מעסה את השוק הימני שלי אני לא מתאפקת ואומרת לה שהיא נשמעת כמו ליסה פרץ, ואז מסתובבת, מביטה בה ושואלת אותה האם היא אכן העיתונאית ליסה פרץ שמחלטרת בעיסויים (דברים משונים מכך כבר קרו). נורית לא מכירה את ליסה פרץ, ומתעקשת שהיא דומה בכלל לדפנה רכטר. אני לא מכירה את דפנה רכטר. כעת אנו מצויות במצב משונה שמעצים את חוסר התקשורת המובנה מלכתחילה. לא רק שאנחנו לא יכולות לראות אחת השניה, אפילו הרפרנסים שלנו זרים זה לזה. "אחות של יוני רכטר, נו", היא מנסה להזכיר לי, "הייתה באיזו טלנובלה פעם. ראיתי אותה פעם אחת, אנחנו באמת נורא דומות."

נורית ממשיכה את הטיפול בשתיקה, ואני מתמסרת למגע שלה. יכול להיות שהארניקה בשמן העיסוי קצת ממסטלת אותי, כי לכמה רגעים אני שוכחת שאני גרה בבית מלון בתל אביב בזמן שמגפה בינלאומית משתוללת בחוץ, וזה נעים. טוב לשכוח. כשהעיסוי מסתיים אני שוטפת ידיים בשירותים ועיניי מבחינות בגליל נייר טואלט מיותם שעומד על השיש. אני משתהה לרגע, חושבת על מריה מדלפק הקבלה ואז מגניבה אותו אל כיס המעיל שלי. בכל זאת, הישרדות.

בראון ביץ' האוס, הירקון 164, תל אביב
 כל הפרטים על קונספט הקו-ליבינג של רשת מלונות בראון