שבוע בבריכת גורדון: קופצים ראש לפולחן החילוני הכי אדוק בעיר

את מי תמצאו כאן בספידו זרחני מינימלי ואת מי בחליפת צלילה, מה זה "לעשות עופר" ואיך באמת נשברו המחיצות במלתחות הגברים? כתבנו הסתנן לבריכת גורדון המיתולוגית

בריכת גורדון. צילום: לע"מ
בריכת גורדון. צילום: לע"מ
26 באוגוסט 2015

דבר העורכת, מיכל אנסקי: "בגיל 7 אכלתי בה בפעם הראשונה טוסט קרואסון עם גבינה צהובה. בגיל 14 על המגלשה התנשקתי לראשונה עם בן וכעבור 18 שנה הכרתי בה את בן הזוג שלי. הבריכה הזו היא לא רק בור מים. היא הבריכה הציבורית הכי פרטית שקיימת".

בשש בבוקר, שעת הפתיחה הרשמית של בריכת גורדון, מתדפקים על שעריה עשרות שחיינים. כרבע שעה לאחר מכן מסלולי השחייה מלאים, ואפילו בבריכת המים הרדודים כמעט בלתי אפשרי לשחות בלי לחכך את האף בכף רגלה של אישה מבוגרת. קשה לסמוך על שיקול הדעת של אנשים הבוחרים להקיץ משנתם לפני שש בבוקר, וככל שצוללים למעמקי המיתוס הגורדוניסטי מגלים שאכן מדובר במחוז גבולי באופיו. באי המקום הקבועים אינם ששים להתראיין. היו כאלה שטרקו לי את הטלפון בפנים וכאלה שנטשו בזעם שיחות ידידותיות על גדות הבריכה ברגע שהזדהיתי כעיתונאי. אלו שהסכימו לשתף פעולה, השתמשו בשפה השמורה לתיאור אתרים קדושים ולא הסתירו את קנאותם למקום הנתפס בעיניהם כהרבה יותר מבריכת שחייה.

בריכת גורדון איננה רק מיתולוגיה תל אביבית, היא לא נשענת על אידיאליזם נוסטלגי גרידא, אלא גם על פרקטיקות טקסיות שמשוות לה אופי של דת חילונית לכל דבר. הערך הנשגב ביותר במערכת הסימבולית הזו הוא מי התהום המוחלפים בבריכה מדי יום – המים שהטבילה בהם נתפסת על ידי הקבועים כאקט של זיכוך פיזי ונפשי. "כשיוצאים מהבריכה, ההרגשה היא לא רק של ניקיון אלא של היטהרות", מספרת הקולנוענית אתי ויזלטיר, השוחה בבריכה זה עשרות שנים. "בכל פעם כשאתה שואל מישהו איך המים, הוא עונה – שמפניה", הוסיף אייל שני. ישראל גוריון אמר לי: "יש בהם תכונות ממכרות". האדריכלית מאירה מור טענה שהם הוכיחו את יעילותם בטיפול במחלות עור שונות.

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

"אחרי ששוחים בגורדון פעם אחת, אי אפשר לשחות במקום אחר. אתה שם לעד", טוען שני. "מישהו אמר לי פעם שתמיד תצא מהמים בן אדם טוב יותר ממה שהיית כשנכנסת אליהם. אני בטוח שאם בעקבות הכתבה אתה תתחיל ללכת לשם, זו תהיה נקודת מפנה בחיים שלך". "אלה מי תהום שנשאבים מעומק של 110 מטר", מוסיפה מור. "אין בהם שום חיידקים ומיקרובים ולכן אין צורך בכלור. הם מלאים במינרלים כמו מגנזיום, אשלגן וברזל שבריאים לעור הגוף".

בניגוד לתמונה שעשויה להצטייר, ההוויי הגורדוניסטי אינו מתבסס על קבוצה הומוגנית. יושבי המקום נחלקים לקבוצות מובחנות בעלות גאוות יחידה, ומהוותיקות נותרו שרידים בלבד: קבוצת הבקבוק, שאליה השתייך מנשה קדישמן, נהגה עד לפני כמה שנים לפתוח את הבוקר בשחייה, שוט של וודקה ודג מלוח; קבוצת העירקים שוחה בה מדי בוקר עוד משנות ה־50, בקצב מפעים באחדותו; דינמו גורדון – קבוצה תחרותית שהתגבשה במקום, אתגרה עצמה לפני כשנה בשחייה מראש הנקרה עד זיקים; בקבוצת הווטר־טוקינג, המורכבת מוותיקות הבריכה, דנים מדי בוקר בענייני דיומא מתחת למים, תוך כדי שחייה.

"פעם היית יכול לזהות גורדוניסט לפי כובע הים שלו", אומרת רחל (רוחיק) גלעד־וולנר, חברת מועצת העיר לשעבר ומנויה בבריכה זה 33 שנה. "חיים וידבסקי, המציל המיתולוגי של גורדון, היה תופר כובעי ים מיוחדים רק לאנשים הקבועים. זה היה לפני שהיה אפשר להזמין הכל באינטרנט. לא מזמן ראיתי באילת מישהי עם הכובע הזה ומיד ידעתי שהיא מגורדון".

יש לפעמים חיכוכים בין הקבוצות בגורדון?

"יש הרבה אנשים בבריכה ששוחים עם שעונים ומודדים את הזמנים שלהם. פעם אחת אישה בשם זיוה שחתה במסלול של שחיין בשם קיקי. היא בדיוק יצאה מהבריכה, הוא נתקל בה, וככה היא הפריעה לו להשלים שיא אישי. הוא התעצבן, יצא החוצה והתחיל לזרוק עליה כיסאות לתוך המים".

תולדות העופריזם

הכלל הראשון של הכת הגורדוניסטית הוא שחייה בכל תנאי מזג האוויר. גלעד־וולנר הציגה בפניי תמונה המתעדת עשרה גורדוניסטים שוחים במי הבריכה בחורף האחרון, בערב מוכה ברד. במאי התיאטרון מיכה לבינסון מספר שבחורף הבריכה מלאה, וכמעט כל המנויים מגיעים מדי יום. לדברי מור, הקבועים מעדיפים להיכנס למים דווקא בחורף, כי המים חמים יותר מאשר מי הים ו"לפעמים אפשר אפילו לראות אדים שמצטברים מעל לפני המים".

על פי מסורת שהתגבשה בקבוצת דינמו גורדון, כשגורדוניסט חוגג יום הולדת שוחים לכבודו מספר בריכות השווה למספר שנותיו, בתוספת אחת לשנה הבאה. "זה התחיל כשכולנו היינו הרבה יותר צעירים", מסביר איתן פרידמן, מנהל היחידה האונקוגנטית בבית החולים שיבא ובזמנו הפנוי מאמן הקבוצה. "זה התחיל מתוך כבוד לאדם ומתוך רצון ליצור מסורת. הסטנדרט הזה נחמד לאנשים צעירים, אבל מתחיל לעייף ככל שמזדקנים. לאחרונה חגגנו יום הולדת 77 לאחד מחברי הקבוצה, וזה אומר לעשות 78 בריכות של 50 מטר. לכן התחלנו לעשות מודיפיקציה: אם יש ארבעה אנשים שנולדו בפברואר, אנחנו עושים ממוצע גילים ושוחים אותו".

בספידו זרחני. אייל שני
בספידו זרחני. אייל שני

מסורת נוספת שהתפתחה בגורדון היא טכניקת ההתעמלות במים של עופר קמרון, המכונה בפי הקבועים "עופריזם" או "לעשות עופר". "הכל התחיל לפני כ־20 שנה, מדלקת אוזניים שהייתה לי", אומר קמרון. "לא יכולתי להכניס את הראש לבריכה ולשחות כמו שצריך, אז התחלתי לעשות כל מיני תנועות במים, לפי שיטת אלכסנדר שלימדתי כבר אז. עם הזמן אנשים הצטרפו אליי והיום אנחנו כבר קבוצה שעושה את זה בימי שני וחמישי בשעה קבועה. במים עמוקים לגוף אין כבידה ואז אין לחץ על הפרקים. אתה מרגיש כאילו אתה בחלל".

ביום אחר, כשאפגוש אותו בבריכה בשעת בוקר, הוא יגיד: "כשאתה מתחיל פה את היום, אתה מרגיש שאתה נכנס למשהו שעוטף אותך בטפלון, ואחרי זה אתה הולך ושום דבר לא יכול לעצבן אותך ביום הזה. הכל טוב לך". וואלק.

ערב אחד עשיתי עופר בעצמי, כדי להבין מה הסוד שטמון בטכניקה שכבשה בין השאר גם את לבינסון, יוני רכטר וסוכן האמנים אריק קנלר. בשלב אחד נדרשנו להחזיק את הידיים מאחורי הגב ולשמור על הסנטר מעל למים בעזרת הרגליים בלבד, ובשלב אחר היינו צריכים לדחוף את המים בידיים משולבות ולשמור על רגליים רפויות. אף שגילי נמוך בכשלושה עשורים מהגיל הממוצע בקבוצה, לא הצלחתי לשרוד יותר מרבע שעה.

נקודת האגו של חולדאי

מורה הדרך ארז דיין מסביר כי ההיסטוריה של הבריכה מתחילה דווקא מסיפורו של הים התל אביבי. "ב־1947 הונח צינור שריכז את מי השפכים של תל אביב ונשפך אל הים", הוא מספר. "זמן קצר לאחר מכן הובן גודל הבעיה – הצינור היה קצר ב־100 מטרים, ולכן השפכים יצאו ישר למים הרדודים. שר הבריאות דאז, ישראל ברזילי, הורה לאסור את הרחצה בחופי תל אביב בגלל הזיהום. במקביל הופסקה הזרימה של נחל הירקון כי מימיו נשאבו אל הנגב. כפתרון הוצע לפתוח את בריכת גורדון בחכירה למשפחת ענב, שעל שמם מרכז ענב הסמוך לבית העירייה. ב־5 באוגוסט 1956 נחנכה הברכה בנוכחות בכירים מהעירייה. בשנים הראשונות היא הייתה פתוחה במשך 364 ימים בשנה, למעט יום כיפור, משעה 4:30 בבוקר עד 22:00".

ב־2006, עם החלטת העירייה להרחיב את הטיילת עד להרצליה, הבריכה נסגרה לציבור. בשלוש השנים שחלפו עד לחניכת גרסתה המחודשת, כעשרה גורדוניסטים ותיקים נפטרו. "הרבה אנשים היו בדיכאון לאחר הסגירה", מספרת אשת הגסטרונומיה שרי אנסקי, מבאי הבריכה הקבועים. "זה שינה את מהלך החיים שלהם, את ההתנהלות שלהם ואת הסדר שהם היו זקוקים לו. אני מכירה באופן אישי שלושה אנשים שמתו מצער בשנים האלה. זה בפירוש הרג אותם".

(צילום באדיבות עיריית תל אביב)
(צילום באדיבות עיריית תל אביב)

מור וגלעד־וולנר הובילו מאבק עיקש לפתיחתה מחדש. "חולדאי טען שתל אביב לא צריכה בריכת שחייה", אומרת מור, יו"ר העמותה של נאמני בריכת גורדון באותם ימים. "הוא רמז שמדובר בקומץ של מפונקים שרוצים את המים הייחודיים האלה. אחרי שלוש שנים של מאבק הצלחנו להגיע לסידור הנוכחי (בריכה אולימפית ובריכה לילדים – ג"פ), ובדרך היו הרבה הצעות מגוחכות שלא נכנענו להן. אחת מהן הייתה להקים מזרקות מים, השנייה הייתה בריכת שכשוך של עשרה מטרים. זה היה מאבק ארוך, אבל אני חושבת שהיום ראש העיר גאה בתוצאה. בדיעבד הוא רואה שאלה שנאבקו בו צדקו ושיש ביקוש מטורף למקום הזה. כשעשינו את המינוי הראשון בבריכה המחודשת הם לא רצו שהיא תיפתח בחורף, מתוך חשש שלא יהיו מספיק מנויים. היום יש יותר מ־4,000 מנויים במקום". עלות מינוי לבריכה, אגב, היא 270 ש"ח לחודש.

"לנקודה הזאת אנחנו קוראים 'נקודת האגו של חולדאי'", אומרת גלעד־וולנר ומצביעה על השרטוט הסופי של הבריכה המחודשת, שעליו סימן חולדאי בעיפרון את המקום שבו תיקטם הבריכה בעשרה מטרים. "בריכה אולימפית היא בריכה של 50 מטר, אבל חולדאי התעקש להשאיר לטיילת הצמודה עוד עשרה מטרים. לכן בבריכה החדשה יש חלק שבו היא נחתכת ל־40 מטר בלבד". מאוחר יותר, כשניפגש בגורדון, היא תראה לי על מה הייתה כל המהומה. עשרת המטרים שעליהם התעקש חולדאי שוממים כל כך, שחדר הכושר הסמוך מנצל אותם לשיעורי יוגה.

בתקופת המאבק ניסו מור וגלעד־וולנר להצניע את הדימוי שנוצר לבריכה כמוקד לסלבריטאים. "תמיד היה בבריכה איזה סלבריטאי תורן", מסבירה גלעד־וולנר. "אלו ששוחים בה באמת לאורך שנים הם גוריון ורכטר, והם היחידים שהצטרפו למאבק. כל השאר עשו מזה הון כדי לקדם את העסקים שלהם. ביקשנו מסלבריטאים לא להתראיין, כי הטיעון שחולדאי ניסה להעמיד נגדנו הוא שזאת בריכה שחשובה רק לכמה מפורסמים". לדברי גוריון, הכל נעוץ ביחסי ציבור מוצלחים. "אני בבריכת גורדון מאז שפתחו אותה. פעם נתנו לאמנים כמוני וכמו בני אמדורסקי להיכנס בחינם. חוץ מהפסקות קטנות שבהן הייתי בחו"ל או התעסקתי בגלשני רוח, נשארתי שם עד היום". שני – הסלב החם ביותר שפוקד את הבריכה היום ועוד בבגד ים צהוב זוהר – מוסיף: "בריכת גורדון המיתולוגית סימנה את תחילת הקוליות, עוד לפני שהמושג עצמו תפס. אנשים ידעו איפה להיות והקימו להם מועדון סגור ויוקרתי ליד הים".

הכל התחיל ביחסי ציבור. ישראל גוריון. צילום: גנגי
הכל התחיל ביחסי ציבור. ישראל גוריון. צילום: גנגי

שוחים, הולכים

הגורדוניסט המצוי, אם זה עדיין לא ברור, לא מתמודד טוב עם שינויים. האגדה מספרת שלאחר השיפוץ נבנו במלתחות הגברים מחיצות מלאות בין המקלחות שהפריעו למתקלחים לשוחח זה עם זה בחופשיות, והרוחצים שברו אותן במו ידיהם. גורדוניסט ותיק ששמו שמור במערכת הכחיש את השמועה המדיפה ניחוח הומו־ארוטי: "אף אחד לא שבר, אף אחד לא נגע. זה נפל כי עשו שם עבודה זולה". משיחות שקיימתי עם מנויים נוספים ניכר כי הבעיה העיקרית המטרידה את מנוחתם מאז הפתיחה המחודשת היא ההפרדה בין ביתן השירותים לבריכה, המעודדת אנשים – שהם בשום פנים ואופן לא עיתונאים צעירים – להשתין בתוך המים.

יותר מכל, גורדון הנוכחית היא בריכה לשחיינים. "הבריכה הקודמת הייתה הרבה יותר גדולה מבחינת השטח שמסביב למים", מספרת מור. "היה אפשר להעביר שעות בחוץ, וחיי החברה היו תוססים. היום הבריכה ייעודית לשחיינים. אנשים באים, שוחים והולכים".

קשה שלא להבחין בשלל האביזרים המוזרים המשמשים את הרוחצים לשיפור השחייה. כך למדתי מהן כפות שחייה (המייצרות התנגדות חזקה אל מול המים) ומהו פולי (מצוף המסייע להרפיית הרגליים), והתוודעתי לשנורקל מיוחד שתפקידו לקבע את הראש במרכזו של מסלול השחייה. לכך מתווסף המאמץ הכפייתי בקרב הקבועים להימנע מחשיפה לשמש. בשעות החמות בולטים רוחצים (לרבות גוריון) הלבושים בחליפת צלילה מלאה, משל היו נשות טליבן.

בגורדון המתחדשת שוחים זה לצד זה מנויים הפוקדים אותה מאז פתיחתה וצעירים שכף רגלם מעולם לא טבלה במי הבריכה הישנה. "הכמות האדירה של הצעירים, 'הדור השני' אפשר לקרוא להם, היא זו שלמעשה מחזיקה את הבריכה", אומרת מור. "זה כיף לראות אותם", מוסיפה גלעד־וולנר, "אני בטוחה שגם להם יש הוויי משלהם". בימי שבת הבריכה עמוסה בתיירי פנים, ורק אם יתמזל מזלכם תוכלו להשתלט על כיסא באזור המשקיף לפטריות הבטון המכוערות של כיכר אתרים.

זה כמה עשורים שגוריון ורכטר לא מחלקים חתימות לנערות בבגדי ים, אבל גורדון איננה מהמקומות שבהם מתרפקים על העבר. לא רק שהיא לא קופאת בארכיון המיתוסים התל אביבי – היא מבעבעת היום יותר מכל בריכה עירונית אחרת. כל עוד המים מוחלפים כאן מדי לילה, יהיה מי שיתדפק על השער כדי לבצע את טקס הטוהרה היומי שלו. קפצו לפה פעם בשש בבוקר ותבינו בעצמכם.