שבוע ללא אוכל: עודד כרמלי חי על מזון העתיד

פעם אחת אכלתי חמגשית של פועל תאילנדי. אני לא מתבייש בזה. התאילנדי לא רצה אותה. אני יודע שהוא לא רצה אותה כי היא חיכתה לו כל היום בכניסה לבניין. כשראיתי שהתאילנדי הלך לביתו, אספתי את החמגשית לביתי. הייתי תפרן כמו ילד סיני בסדנת יזע. חשבתי שאולי יהיה שם אוכל תאילנדי. לא היה שם אוכל תאילנדי. היו שם שלוש עיסות – אחת מהן ירוקה, ולא מאפונה. העיסות היו חמימות – ולא מהחמגשית, מהשמש. בכל זאת אכלתי אותן.

אני לא מתבייש בזה. אני לא מתבייש בזה כי אני לא אוהב אוכל. אני אוכל אוכל, אבל אני לא אוהב אוכל. אני לא אוהב לבשל, לשטוף, לקצוץ, לחתוך, לערבב, לערוך, לפנות, לשטוף, לקנות, לשלם, להזמין, לשלם, לקרר, להקפיא, להפשיר. אני אפילו לא אוהב ללעוס. וגם העיכול לא קל לעיכול. והצואה בסוף נגועה ממש.

ואני לא היחיד שמרגיש ככה. רוב ריינהרט, מהנדס תוכנה מקליפורניה, מספר בבלוג שלו על הסלידה שהרגיש מ"כמות הזמן, הכסף והמאמץ שנדרש לשם רכישה, הכנה, צריכה של מזון וניקיון אחר כך". כמוני, גם ריינהרט נהג לפספס ארוחות ואז לדפוק ג'אנק פוד רק כדי לסתום את הג'ורה. עד שיום אחד הוא הכריז ג'יהאד על האוכל.

ריינהרט פירק את האוכל לרכיבים שמרכיבים את האוכל, הזמין את הרכיבים האלה אונליין במצב צבירה של אבקות או גלולות, הרטיב אותם במים והכניס לבלנדר: חלבונים במקום בשר, חומצות אמינו במקום חלב, פחמימות במקום לחם, ויטמינים ומינרלים במקום פירות וירקות. השייק הראשון כמעט הרג אותו, אבל בסופו של דבר ריינהרט מצא את הנוסחה שתשאיר אותו בחיים – הקריטריון הראשון, ומבחינתי גם האחרון, למזון.

לנוסחה ריינהרט קרא Soylent, וכאן המקום לעצור ולהעריך את ההומור השחור של הבחור: Soylent הוא שמו של תחליף המזון ברומן הדיסטופי מ־1966 “!Make Room! Make Room" של הארי האריסון, שגם עובד ב־1973 לסרט “Soylent Green" בכיכובו של צ'רלטון הסטון. בספר ובסרט, העתיד מזוהם, מדולל משאבים ומפוצץ אוכלוסין, וכולם שותים משקה ירוק שמיוצר על ידי תאגיד מפלצתי ששולט בעולם. אבל (זהירות, ספוילר) בניגוד לטענת התאגיד, המשקה אינו מופק מפלנקטון – הוא מופק מגופות של בני אדם.

הקריצה הזאת לשוק הקניבלי לא הרתיעה את התורמים, וריינהרט גייס 3.5 מיליון דולר במימון המונים כדי לייצר את ה־Soylent בייצור המוני. במאי 2014 התחילה החברה לשווק את המשקה, ומהר מאוד הפכה לרווחית מאוד.

עד כאן יכול להיות שאני לא מחדש לכם יותר מדי. התקשורת הישראלית, ובעיקר התקשורת הכלכלית בישראל, עקבה בעניין מתנשא ומודאג אחרי הניסוי האנושי של ריינהרט – בערך כמו שעוקבים אחרי חתול טיפש שמתעקש לעבור דרך זכוכית. אבל מה שלא קראתם בעיתונות הישראלית זה ש־Soylent באמת עובד. איך אני יודע? אני יודע כי אני חי על החרא הזה כבר שבוע.

Soylent עוד לא משווק מחוץ לארצות הברית, אבל אהובתי בנכר מעין איתן הזמינה לי Soylent לשבוע, פלוס קנקן וכף מדידה, ב־85 דולר. זה היה ביוני 2014. הוא הגיע רק עכשיו. כן, זה עד כדי כך פופולרי. ואני לגמרי מבין למה.

יום ראשון

אני שופך שקית אחת של אבקה לקנקן, מוסיף קצת מים ומנער היטב (יכולות הניעור שלי יצאו לתהילה. תשאלו כל אדם שאי פעם קיבל ממני שלוק אמדי). אחר כך אני מוסיף בקבוקון שמן קנולה ואצות, עוד קצת מים, ושוב מנער את הקנקן. כל התהליך אורך רגע וחצי. הכל מאוד נקי והיי־טקי. הכל מאוד לבני ו־2001: אודיסאה בחללי. אני מסובב את המכסה ומוזג לעצמי כוס מהעתיד.

בשלב הזה של ההווה, אתם בטח שואלים את עצמכם אם העתיד טעים. אז לא, טעים זה לא. את זה יכולתי לנחש כבר מהמשפט "מומלץ להגיש קר". "מומלץ להגיש קר" זו המקבילה הקולינרית ל"מומלץ לשלם בהוראת קבע". אבל לא, ה־Soylent גם לא מגעיל. כפי שהסביר ריינהרט בראיון, אם ה־Soylent היה טעים או מגעיל, או בעל כל טעם מוגדר בין לבין, מהר מאוד היה נמאס לשתות אותו שלוש פעמים ביום.

לא, ה־Soylent לא טעים ולא מגעיל (מה אתם, ילדי נזלת מעצבנים שמסרבים לגעת בחצילים?). ה־Soylent ניטרלי כחולד במלחמת אירן־עירק. הטעם, אם בכלל, הוא משהו בין וניל לשיבולת שועל. הבעיה, אם בכלל, היא לא הטעם – היא המרקם (כתבתי עכשיו “מרקם"! אני אייל שני של האבקות!): הוא מאוד חולי. לא חשוב כמה מערבבים ומנערים, בסופו של דבר מדובר באבקה רטובה.

אני מחזיר את הכוס המרוקנת למטבח (סתם, לא באמת החזרתי אותה למטבח. זה רק בשביל הכתבה. היא עדיין פה ליד המחשב, מעלה עובש, או מה שלא תהיה המקבילה הפטרייתית של Soylent) ומביט בבוז בכל הכלים המלוכלכים בכיור. אין לי כל שימוש בך, מר מזלג! אני שם עליך קצוץ, קרש חיתוך! ואת, קערה – וואי וואי וואי – אני צריך קערה עכשיו כמו שחייזר מטרפלמדור צריך שדיים.

אבל בעתיד כמו בעתיד, הזחיחות שלי מתחלפת חיש מהר בחרדה. יכול להיות שאכלתי יותר מדי? ואולי לא אכלתי מספיק? בחוברת ההפעלה (אוכל עם חוברת הפעלה!) יש איור של כוס מלאה ולידה כתוב 500־550 קלוריות. אבל הכוס שלי בכלל לא נראית ככה. ובכלל, כמה זה 500־550 קלוריות? כמה קלוריות אני בדרך כלל צורך? כמה קלוריות אני בכלל צריך? ואם קלוריה היא כמות האנרגיה שצריך להשקיע כדי לחמם גרם מים במעלה אחת – כמה קלוריות יש בשמש?

[interaction id="550a9ea87fdf079b4efa0eab"]

אני מגגל “כמה קלוריות אדם צריך ביום" ומגיע למחשבון זולו של BMI. אני מזין נתונים כגון המשקל שלי, הגובה והגיל, והזולו אומר לי שאני צריך להוריד ארבעה ק"ג. “הגוף שלך שמנמן", כותב לי זולו ומוסיף בנימה פטרונית: “כדאי לעשות משהו בנידון. שמור על עצמך – כדאי להתחיל בדיאטה". נו מה! אני לא מקבל מספיק כסף על הכתבות שלי כדי שמחשבון יקרא לי שמן! רוצים לדבר על רובוטים עם אינטליגנציה מלאכותית שמשתלטים על העולם? זה מתחיל (ונגמר) במחשבון שקורא לך שמן!

מה שמזכיר לי סיפור: מעולם לא הייתי האיט בוי של ההרואין שיק הרוקנ'רולי – שילוב של גנים בריאים־דוביים וקריירה מול הוורד. אבל הייתה תקופה, בערך בכיתה ז', שתפחתי לכדי עוגית קטנה. שילוב של ביסלי ובמבה. זה לא הפריע לי במיוחד, אבל רופא הילדים החליט שתפחה העת לדיאטה (סירבתי בתוקף לכל סוג של פעילות גופנית. כבר אז נשענתי על עקרונות מוצקים). אלא שדיאטה לילדים היא עניין מסוכן. כך טרח הדוקטור להסביר לי שוב ושוב: גם אם תרגיש שבע, אסור לך לאכול גרם פחות מהתפריט שאתן לך. אתה תפגע בהתפתחות שלך ותישאר גמד מכוער שאף אחד, אף פעם, לא ירצה לזיין (או כך שמעתי).

מאחר שהייתי ילד מפתח, פתחתי לעצמי את הדלת וניגשתי לבשל. הארוחה הראשונה בתפריט הדיאטטי הייתה שניצל ואורז. בישלתי לפי ההנחיות ומצאתי את עצמי עומד נפעם מול כמויות היפופוטמיות של מזון. בערב הסברתי לאימא שלי שאני לא סוס יאור, אבל אימא אמרה להקשיב לדוקטור. אותו סיפור חזר על עצמו גם ביום הפתיתים למחרת. ביום השלישי עליתי על הטעות: אחרי שבע שנות לימודי רפואה, ועוד כך וכך שנות התמחות בפיטום ילדים קטנים במכון ע"ש האחים גרים, ד"ר הנזל לא למד שצריך להסביר לילדים את ההבדל בין כוס אורז לכוס אורז מבושל. כנ"ל לגבי ה־Soylent. נכון לכתיבת שורות אלו, אני עדיין עוד לא בטוח אם כף המדידה שכתוב עליה “Meal 2/1" מתייחסת לאבקת Soylent או למשקה המוכן. ליתר ביטחון אני נצמד לאיורים של הקנקן והכוסות. לפי זולו המניאק אני צריך 2,492 קלוריות ביום כדי להישאר בגוף השמנמן שלי ו־2,258 כדי להוריד ק"ג אחד בחודש. במילים אחרות, בערך קנקן Soylent ביום ואני מסודר. זהו? הקנקן הזה במקרר זה כל מה שאני צריך כדי לחיות עד מחר?

יום שני

אני חי! ואני אפילו אוכל ארוחת בוקר! ולא בארבע אחר הצהריים – בבוקר! Soylent, שלא כמו ערק, מסדר אותי אחרי שוט אחד. הוא אפילו מעודד את המעיים שלי לצאת להתעמלות בוקר (פריסטלטיקת מכשירים). אני מניח שהמרכיב הסודי, כמו בקולה, הוא אפר סיגריות. ומאחר שהרבה חברים, רובם ככולם פיזיולוגים גרמנים מהמאה ה־19, חקרו אותי בנושא זה של תשואות ויציאות, אומר כך לפרוטוקול הרפואי: בריא אך אלים. איפשהו בין סלט לשווארמה בון טעם.

הסלוגן של Soylent הוא free your body. אבל זה לא רק זה. הקופי הנכון צריך להיות free your life, כי על Soylent אתה לא משחרר רק את החגורה (שלושה דולרים ליום!), אתה משחרר גם את הרוח (העניבה?). הנה דוגמה: על Soylent לא צריך לצאת מהבית עם כסף. כסף הוא כמו צידה לדרך עבור המשוטט העירוני, אבל המשוטט העירוני על Soylent לא זקוק לכסף (והמשוטט העירוני שהוא כרמלי – ממילא אין לו כסף).

פיתויי הטראח הגדול – פריטטה בנחמה, פלאפל בסעדיה – אינם מפתים אותי יותר. אני מרגיש כמו הבודהה. אני מרגיש כמו העל־אדם. אני מרגיש כמו יום כיפור של איש אחד. הנה כל העם צובא על המדפים, אני אומר בלבי, ורק אני על Soylent, שבע בעירי. אני מביט באוכלי האוכל מתרוצצים כנמלים ברחובות העיר ונמלא חמלה. אני מרגיש כאילו רק עכשיו עברתי את המהפכה המדעית, ויותר אני לא צריך לדאוג ממפלצות בים ומדרקונים במזווה. במקרר מחכה לי קנקן. בקנקן הזה יש את כל מה שאני צריך כדי לחיות (חוץ מ־wifi). כל יום קנקן אחד. וזהו.

אם Soylent הוא העתיד, אז בעתיד אף אחד לא יבין על מה “האודיסאה". שיר אפי בתחת שלי! הם כל הזמן רק אוכלים שם! אף אחד לא מוכן לפצות פה לפני ששוחטים לו שני חזירים. וגם אחרי שאודיסאוס ניאות לספר בפה מלא חזיר על הרפתקאותיו, הן בדרך כלל מורכבות מאיסוף ואיבוד של חזירים. איזה חזירים!

יום שלישי

לא אמורים לעבור ל־Soylent בבת אחת. לפי החוברת מומלץ להתחיל בארוחת Soylent אחת ביום, ולעבור לתזונת Soylent מלאה רק מהיום החמישי ואילך. הכתבה שלפניכם היא אפוא ניסוי בבני אדם – אבל בני אדם שהם משוררים, אז זה בסדר.

והנה, לקראת סוף החוברת הדקיקה מצטנעת לה הערה מעניינת. “אם אתה מתחיל לחוות תופעות לוואי בשעת הגברת הצריכה, נסה להפחית את צריכת ה־Soylent שלך לרמות קודמות ולתת לגוף שלך זמן להסתגל. תרופות ללא מרשם, כמו האנזימים העיכוליים Beano ו/או סימטיקון Gas-X, יכולות להפחית את הסימפטומים הללו". מה תופעות לוואי? איזה פאקינג תופעות לוואי? איפה כתוב מה הסימפטומים? ומה כבר עושה משהו שנקרא Gas-X?

אבל לא נראה לי שאני צריך Gas-X. אני ישן טוב ופחות, וער טוב ויותר. לא מפתיע בהתחשב בכך שעד כה הדיאטה שלי הייתה מורכבת מ־100 אחוז חומוס קלבוני. Kalbooni: free you pita. למעשה, השינוי הדרמטי ביותר שאני מרגיש הוא ההתנזרות מלחם. רוב הארוחות שלי באות בפיתה. כך שאני לא רעב על Soylent, אבל אני כן רעב ללחם. חולם על לחם. מתפתה לפיתה. סטארט־אפ לוג, יום 5,940: מתחם שרונה, דוכן Soylent בפיתה. מבצע Soylent בפיתה+גזוז +כדור Gas־X ב־12 ש"ח.

יום רביעי

רשימה של דברים שכבר אין לי שום צורך בהם: המטבח שלי, חוברת "גורמה" שמצורפת לגיליון Time Out, תיקי גולן, תפריטים, שוק הכרמל, קיסמים, מבצעי החודש ב־AM:PM, שיניים, לצחצח שיניים?, חגים, אינסטגרם.

רשימה של דברים שעדיין יש לי כל צורך בהם: שירותים. אומרים ש־Soylent הוא אוכל העתיד. אני חושב שאוכל העתיד יעוכל בלי הפרשות. כל עוד יש הפרשות, כל הפרשה הזאת די ארכאית. כפי שניבא המשורר הנבואי יואב עזרא: בחלל לא יהיו הפרשות. כל עוד אנשים מפרישים הם יישארו כאן, בכדור הארץ, קרוב לשירותים, אמן.

יום חמישי

אני מסתובב בהרגשה ששכחתי משהו. השארתי את הבוילר דולק? אני אבא לילד ממזר? אה, לא – לא אכלתי אוכל כבר חמישה ימים.

יום שישי

פעם כתבתי בשיר שכל מה שאנחנו אוכלים, שכל מה שאנחנו יכולים לאכול ונוכל לאכול, הם אורגניזמים. אני מעוניין להתנצל על כך שהולכתי את הציבור שולל (לא שהציבור אי פעם קרא את ספר השירים שלי). כי Soylent הוא מעל ומעבר לטבעוני. תפריט טבעוני הוא מחנה השמדה נאצי לעומת Soylent. נכון, גם ב־Soylent יש רכיבים מן החי (לא של בעלי חיים זזים, של אורגניזמים בכלל. אל תהיו גזענים כלפי בעלי חיים נייחים! גם אם נגלה סלרי במאדים זה יהיה מרגש מאוד מאוד). יש בו, למשל, שיבולת שועל. שיבולת שועל זה סוג של אורגניזם: הכלאה בין שיבולת לשועל. אבל יש בו גם אשלגן, והאשלגן הזה לא מופק לא מפירות ולא מעגבניות – הוא מופק ישירות מהגביש סילביט. ויש בו גם סידן. הומו ספיינס רגיל מקבל את הסידן שלו מטחינה, מירקות ומאגוזים. הומו ספיינס Soylent מקבל את הסידן שלו מקלציט ומאבן גיר. מאבן גיר! אני אוכל אבן!

טבעונים מתהדרים בכך שהם אוכלים את האוכל עצמו, שעה שאנו האומניבורים אוכלים את האוכל שהאוכל אכל. זה לא נכון. גם טבעונים אוכלים את האוכל שהאוכל אכל – הם מקבלים את הוויטמינים והמינרלים שלהם יד שנייה ממר גזר, ששותה אותם מהאדמה. לאכול Soylent זה לאכול את האדמה עצמה, זה להיות הגזר.

סטארט־אפ לוג, יום 9,994: פאנלים סולאריים שמורכבים על הישבן ומפיקים אנרגיה ישירות מהשמש. Plankton: free your ass.

יום שבת

מחר נגמר לי ה־Soylent. מחר אשוב למטוטלת הרעב־מת/שבע־שנ"צ. מחר אשוב להיות צייד־לקט. במשך שבוע ימים אכלתי, בשלושה דולרים ליום, בדיוק את אותה עיסה שאוכלים החברים המיליונרים של רוב ריינהרט בעמק הסיליקון. מחר אשוב למקומי בתחתית שרשרת המזון. אז נכון, אני קצת מתגעגע ללעיסה – אבל אני כבר מתגעגע לעיסה. הו עיסה! את מסיסה ומאביסה! ערסלת אותי בעריסה! שינית לי את כל התפיסה!