דרגנו ירחים: המעולה, המפתיע והמיותר בחדש של סטטיק ובן אל

סטטיק ובן אל פרצו לעולמנו לפני 6 שנים, אך זה מרגיש כאילו הם איתנו כבר נצח. השניים (או השלושה, יחד עם ג'ורדי), אחראים במידה רבה לגל הפופ הנוכחי במוזיקה הישראלית. עד לפריצתם המיינסטרים הישראלי הכיל שני סגנונות עיקריים: מוזיקה מזרחית, ואת הסגנון שמכונה "מוזיקה ישראלית" אך לחלוטין ניתן גם לקרוא לו ביושר "מוזיקה אשכנזית". שני הסגנונות האלה היו למעשה הסנטר של הפופ הישראלי, בעוד שמוזיקת פופ אמיתית וחו"לית, כמו גם דאנס והיפ-הופ, נותרה בשוליים. 

מאז פריצתם שחררו סטטיק ובן אל מה שנדמה כמו 5000 סינגלים שרובם הפכו ללהיטים. הם הגיעו ללב המיינסטרים הישראלי ובשנים ספורות הפכו לאחד ההרכבים המצליחים ביותר אי פעם בישראל. דווקא בגלל זה כמעט מצחיק לדבר היום על אלבום הבכורה שלהם. בשנים האחרונות הקונספט של אלבום כמעט נכחד, ובניגוד להרבה מהפיצ'רים של הפופ הישראלי את הפיצ'ר הזה דווקא לא העתקנו מהאמריקאים. בעוד שהאמנים הגדולים בחו"ל מקפידים להוציא אלבומים באופן סדיר, בארץ מעט מאוד אלבומי פופ יצאו בעשור האחרון. מרגי למשל הוציא EP קצר בלבד, בעוד שנועה קירל לא הוציאה מעולם אלבום. בפופ המזרחי, אצל אמנים דוגמת עומר אדם ועדן בן זקן, האלבומים הם לרוב אסופה של הסינגלים שיצאו לפניו, יותר מאשר יצירה בפני עצמה.

"שבעה ירחים" של סטטיק ובן אל מכיל 7 שירים חדשים לחלוטין, בכולם מתארחים אמנים נוספים חוץ מאחד. אורכו הכולל של האלבום הוא קצת פחות מ-20 דקות כך שאפשר בהחלט לטעון שטכנית מדובר ב-EP (לשם השוואה, ה-EP של מרגי משנת 2019 הכיל 6 שירים ואורכו גם הוא קצת פחות מ-20 דקות). מבחינה מהותית מדובר לחלוטין באלבום. השירים אמנם שונים זה מזה וחולשים על מגוון סגנונות אך מצליחים להתלכד לכדי גוף יצירתי אחד. 

סטטיק ובן אל. צילום: משה נחומוביץ'

סטטיק ובן אל מוכיחים באמצעות "שבעה ירחים" מדוע הקונספט של אלבום הוא הכרחי ואלמנטרי גם במוזיקת פופ. כאשר אמן מוציא רק סינגלים מרחב התמרון שלו מצומצם ביותר. הרי מדובר בשירים שמוכרחים להיות להיטים וחייבים להגיע עם קליפ מושקע, צבעוני וממוסחר. כאשר כל כך הרבה ציפיות ותקציבים מושקעים על שיר אחד הוא חייב להיות מהונדס היטב ובנוי על פי כללי המיינסטרים, כך שיוכל להתחבב על ידי כמה שיותר אנשים. זו הסיבה שאמני הפופ לא יכולים להעז יותר מדי והסינגלים נשמעים צפויים ודומים זה לזה. כשמדובר באלבום עם כמה שירים שלא חייבים כולם להיות להיטי ענק ממוסחרים, נפתחת האפשרות להשתחרר ולחקור סגנונות נוספים. זה בדיוק מה שעשו כן סטטיק ובן אל. נכון, לא תמצאו כאן משהו אוונגרדי או אקספרימנטלי יותר מדי, אבל כן תשמעו כאן את סטטיק ובן אל בצורות שטרם שמענו.

סקירת השירים לפי סדרם:

1. "שבעה ירחים"

השיר הפותח של האלבום והיחיד שלא מתארח בו אף אמן נוסף. מבחינת המילים, זהו שיר אהבה שהקדיש סטטיק עבור אישתו הטרייה. מוזיקלית, יש לנו כאן יורו-דאנס ניינטיזי עם כל האלמנטים הנדרשים לז'אנר: מקצב עשיר עם אקורדים של פסנתר האוס קלאסי, פזמון מלודי ופתיח שקט של סינטיסייזרים בסגנון "Barbie Girl". פתיחה חזקה ומסקרנת לאלבום שבהחלט עושה חשק להמשיך ולצלול.

2. "כוסות ריקות" עם ליאור נרקיס

בוקר אחד התעוררו סטטיק ובן אל ושמעו לפתע את "מועבט" של עדן בן זקן, מיד הם התקשרו לידידם ג'ורדי ואמרו "אנחנו רוצים גם". הסיפור מומצא, אך אם שופטים לפי השיר כך זה נשמע. עם מילים גנריות על אלכוהול והרמות, זהו ללא ספק השיר באלבום שנוצר כדי להרים בחתונות. זהו השיר הכי סטטיק ובן אל-י באלבום וגם השיר הכי קצר (2 דקות ו-14 שניות בלבד). ללא ספק החוליה החלשה מתוך האלבום.

3. "אפס מאמץ" עם נטע ברזילי

מהחוליה החלשה עברנו לחוליה החזקה. בעיניי זה השיר הטוב ביותר באלבום. מלבד נטע, סטטיק ובן אל גייסו גם את יסמין מועלם ליצירת השיר. השפעתה של מועלם מורגשת מאוד, ולטובה. אם אוזניי אינן מטעות אותי מועלם גם שרה לא מעט קולות ליווי בשיר, וגם נטע בעצמה שרה באופן שמעט מזכיר יותר את יסמין מועלם. ההפקה היא מעין אר-נ-בי באווירה לטינית ומזכירה מעט את הלהיט "Obsesión" של אוונטורה משנת 2002. החלק הטוב ביותר בשיר הוא ככל הנראה העקיצה הלא מאוד מעודנת של נטע כלפי דורון "נקלעה לסיטואציה" מדלי, כאשר היא שרה: "אין מקום לעוד מדליה, אני לא צריכה מדלי-יה".

4. "רובינזון קרוזו" עם רן דנקר

רן דנקר גויס לשיר הפופ הרגאטוני הזה ומגיע עם אותו האטיטיוד שאימץ בלהיט האחרון שלו "בית משוגעים". שיתוף הפעולה של רן דנקר יחד עם הצמד עובד טוב מהמצופה, והבתים לוהטים. הפזמון שקודם לדרופ הוא החלק הפחות מוצלח בשיר. הוא גנרי למדי והופך את השיר למעט פסטיגלי מדי. מדובר בשיר כיפי מאוד אך בהשוואה לשאר השירים מאלבום הוא לא בולט במיוחד – לא לרעה ולא לטובה.

5. "גשם מתוק" עם רמי קליינשטיין

בהחלט שיתוף הפעולה המפתיע ביותר באלבום. לא רק שהוא מפתיע, הוא גם מפתיע לטובה. השיר בתחילתו נשמע כמעט זהה לשיר "Kiss" של פרינס, עם בית ראשון אייטיזי ומלוכלך. לאחר הבית הראשון המלוכלך מגיע פזמון נהדר וצלול של קליינשטיין, אך לאחריו השיר קצת מתפזר מדי. פתאום מגיע דרופ דיסקו לחלוטין, שמזכיר מאוד את דאפט פאנק. לאחריו חוזרים לפרינס בבית השני, רק הפעם עם גיטרות ואווירה רוקיסטית יותר ועם ביצוע קולי שונה ומעניין מאוד של בן אל. הגשר לוקח אותנו למקום אחר לחלוטין, עם לחן מתקתק והרמוניות נעימות שאפילו מזכירות מעט רוק של סיקסטיז. הפזמון האחרון הוא כולו דיסקו-דאפט פאנק עד סוף השיר, שגורם לנו להגיע להבנה שזה הסאונד שהיה צריך ללוות את כל השיר מתחילתו עד סופו, וכך היה נמנע הסלט הזה של סגנונות, תקופות ומחוות שנדחס לפחות מ-2 וחצי דקות.

6. "העיר הגדולה" עם אגם בוחבוט

בניגוד לקודמו, השיר הזה קוהרנטי בסגנון ובהשפעות שלו. השיר הוא כולו רוק-פופ אייטיזי ועונג צרוף. זה אולי השיר הכי פחות סטטיק ובן אל-י באלבום. במקום ראפ ודרופים תמצאו כאן סולו גיטרה חשמלית וביט שיגרום לכם לרצות להיכנס לרכב מודל 1983 ולנסוע לים או לדיסקוטק. השירה של אגם בוחבוט עובדת כאן נפלא וזה בהחלט השיר הטוב ביותר באלבום אחרי "אפס מאמץ". 

7. "אורות" עם רון נשר

גילוי נאות, אני לגמרי מחוץ ללופ של יחסי רון נשר וסטטיק ובן אל שלמיטב הבנתי היו בדיס שהסתיים רשמית עם יציאת השיר הזה. אינני כתב רכילות אז לכן לא אעמיק בנושא הזה. זה השיר הסוגר של האלבום וגם השיר עם הכי הרבה ראפ באלבום. החלק הטוב ביותר בשיר הוא הבית של רון נשר שהוא גם אחד הרגעים הטובים ביותר באלבום כולו. הבית של סטטיק מצוין גם הוא ואפילו אחד מקטעי הראפ הטובים ביותר שלו עד כה. אך מלבד שני הבתים האלה יש בשיר גם פזמון ודרופ מיותרים לחלוטין. הפזמון גנרי ולא זכיר, והדרופ כמעט זהה לחלוטין לזה של טודו בום. המסקנה העיקרית היא שהגיע הזמן שסטטיק, בן אל וג'ורדי ייגמלו מהדרופים והפזמונים שמובילים אליהם. הדרופים בשירי פופ כבר נעשו באלפי ורסיות, הם נשמעים מיושנים והיו צריכים להיעלם מחיינו אי שם בשנת 2016. אם סטטיק ובן אל היו מעיזים עוד יותר והיו הופכים את "אורות" לשיר שהוא כולו ראפ באק-טו-באק של סטטיק ורון נשר, היינו מקבלים כאן יצירה מופלאה.

לסיכום, "שבעה ירחים" של סטטיק ובן אל אמנם אינו מושלם אבל הוא אלבום פופ נהדר ומהנה; כמו קופסת ממתקים קטנה וצבעונית שתמשוך כל אחד לשלוח אליה יד שוב ושוב. אני מקווה מאוד שנקבל אלבום נוסף מסטטיק ובן אל בשנתיים הקרובות, כי הקונספט מחמיא להם מאוד, ומקווה גם שהם נותנים השראה לאמני פופ נוספים לפתוח את הראש ולהקליט אלבומים. החולשה העיקרית של האלבום היא אורכו. הייתי שמח לראות לפחות עוד 2-3 שירים שייתנו תחושה של הרפתקה קצת יותר ממושכת. בנוסף, אורך השיר הממוצע באלבום הוא כ-2 וחצי דקות. זה נכון שהטרנד בעידן הטיקטוק הוא שירים קצרים, אך זה מתחיל להימאס. שני בתים ושני פזמונים לא מספיקים כדי להחזיק שיר מעניין ומסקרן והייתי שמח לראות יותר הרפתקנות ועושר מוזיקלי. זה ממש בסדר להפיק שירים של למעלה מ-3 דקות ואפילו, רחמנא ליצלן, גם למעלה מ-4 דקות. בכל זאת אניח לרגע את הקטנוניות בצד, ואסיים בשאפו גדול לסטטיק, בן אל וג'ורדי.