חיכינו לשווארמה של קומרובסקי לא מעט. מסתבר שהציפייה היתה לשווא

האמת? כבר חשבתי שלא אטעם בחיי את השווארמה של ארז קומרובסקי. אוקי, זה יצא יותר דרמטי מאיך שזה היה אמור לצאת, כי לא ממש היה לי דחוף לטעום את השווארמה של ארז קומרובסקי. לפני כחודשיים וקצת, עוד כשהוכרז על השקת וייסברג, לא התלהבתי לרוץ ולטעום את השווארמה המיוחדת שהשף הוציא. אני לא לגמרי בטוח מה אותת לי שלא אתלהב – אולי זה הגימיק פיתה כורכום, אולי ההייפ המוגזם – אבל בכל זאת, שמתי את פעמי לעבר השווארמה בפעמיים שונות, אבל בפעם הראשונה המקום היה פשוט סגור במהלך שעות הפעילות, ובפעם השניה נגמר השיפוד עד שהגעתי. כנראה מישהו מלמעלה לא רצה שאנסה.

אז ויתרתי. ברוך השומן, יש עוד הרבה שווארמות בעיר. קראתי את עמיתי מהללים את השווארמה, וידעתי שיום אחד אנסה גם אותה, אבל בשלב הזה הרגשתי שזה צריך לבוא מחשק, לא מייאוש. עד שלאחרונה ראיתי שווייסברג הגיעו גם לוולט, והסתקרנתי אם הפיתה כורכום עוברת טוב במשלוח. הרי פיתה שווארמה ברמה לא תמיד שורדת את הטיול בארגז הוולט, ואם זו של קומרובסקי באמת משנה את פורמט השווארמה המוכר, היא אמורה לעשות זאת גם אחרי חצי שעה בדרכים.

ניגשתי לוולט הקרוב לביתי, והזמנתי שתי מנות – הראשונה היא פיתה יעקב (48 ש"ח, לא זול אבל קשה לומר שכבר חריג), מנת הדגל, שבדומה לשווארמיה עצמה קרויה על שם סבו של קומרובסקי, יעקב וייסברג. מדובר באותה פיתה כורכום צהבהבה, עם טחינה חרדל, סחוג, תפוח אדמה נפוח ואורגולה. לצידה, וכדי לבחון את השווארמה בעוד מצבים, הזמנתי "שווארמה בלאפה של דוד יונתן" (56 ש"ח, כנ"ל) עם טחינה, סחוג, שני סוגי כרוב משום מה ועמבה. הוספתי גם צ'יפס (12 ש"ח) ושתי פחיות קולה, כי שווארמה וקולה זה כמו אבא 1 ואבא 2. ובכן, זו רשימת הדברים שלא הגיעו במשלוח: צ'יפס, שתי פחיות קולה ותפוח אדמה נפוח בתוך הפיתה יעקב. נו שויין. לפחות נציג השירות של וולט החזיר את עלותם, פלוס קצת לפיצוי.

הסיח מבטיח, אבל האם הוא מקיים? וייסברג (צילום אסף קרלה)

ראשית פרקתי את הפיתה מקופסת הקרטון הייעודית לפיתות (ממש נייס שזה הופך לסטנדרט), והיא אכן היתה צהבהבה כמובטח. תלשתי חתיכת פיתה, והרגשתי קצת מהכורכום בטעם שלה. יופי, כורכום. סורי, לא מלהיב אותי. זה חישוב פשוט – מה שהפיתה מרוויחה מגימיק הכורכום (טיפטיפה טעם כורכומי ותו לא) לא משתווה בפני מה שהיא מאבדת בגינו (בעיקר אווריריות ויכולת ספיגת טעמים, שזה די חשוב בפיתה שווארמה). מעבר לכך, הפיתה הרגישה די דלה – אולי זה היה היעדר תפוח האדמה, אבל היו לא מעט ביסים מהצדדים בהם קיבלתי פה מלא בכורכום ואורגולה מבלי להינות מהבשר. וגם הבשר, אני חייב להודות, לא הצליח להצדיק את המשלוח.

צהוב עולה? צהוב מיותר. וייסברג (צילום אסף קרלה)

אם היה משהו שכן בכל זאת עשה לי חשק לטעום את וייסברג, זה היה הבטחות הבשר – סיח ספריבס טלה, מכסה אנטריקוט ועוף מתובל באיפוק בפלפל והל. נשמע מהמם, לא? אז אני לא הצלחתי להתלהב. עם כל הפאסון היוקרתי, בשורה התחתונה מדובר בבשר שדי מאבד את כוחו מול שיטת ההכנה והתיבול. הבשר היה עשוי יתר על המידה, והפך לטיפה סיבי ולעיס מדי (והעובדה שהוא הגיע פושר בטח לא עזרה), ותיבול הפלפל-הל אמנם מעניין, אבל חנק את טעמי הבשר עצמו, שצצו רק כאשר לוקחים ביס ענקי. הבעיה היא שאם לוקחים ביס ענקי, חיסלתם חצי מהפיתה הדלילה. חוץ מזה, גם בשילוב הרכיבים במנה לא היה מאוזר – יותר מדי אורגולה הכניסה מרירות, וטעמי הכורכום נעלמו מול כל ההל הזה.

קצת יותר מסודר, אבל לא מספיק. משלוח משווארמה וייסברג. צילום: מתן שרון

ולכן, דווקא הלאפה היתה מוצלחת יותר. הבשר היה אותו בשר, אבל הטעמים המוצלחים בו הודגשו בעזרת איזון הכרוב המרענן (בסדר נו, שיהיה שני סוגי כרוב), הלאפה הדקה החמיאה לטעם הבשר והסחוג שכמעט ולא הורגש בפיתה קיבל פתאום דומיננטיות מעוררת בביס. זה עדיין לא היתה לאפה מרשימה – לא בכמות ולא ברמת הבשר – אבל הפעם לפחת הרגשתי שקיבלתי מנה שלמה שמצליחה להתחבר יחדיו, מה שלא קרה בפיתה. אחרי שסוף סוף הצלחתי לטעום את השווארמה של קומרובסקי הבנתי שעבורי, זה בקושי שווה את הכסף, ובטח לא שווה את המאמץ. אמרו את זה קודם לפני: אל תאמינו להייפ.
שווארמה וייסברג, מנחם בגין 121 (מגדל עזריאלי שרונה), א'-ה' 11:00-15:30. זמין גם בוולט