כשהתחלנו לעבוד על פרק מיוחד של ״שיר אחד״ ליום השנה לשבעה באוקטובר, ידענו שנרצה לספר את הסיפור של ״שום דבר לא יפגע בי״. שיר שנכתב על ידי ארז שטרק, שנהרג באסון המסוקים, הולחן ובוצע על ידי כנסיית השכל במסגרת הפרויקט ״עוד מעט נהפוך לשיר״, ושנים אחר כך קיבל חיים חדשים וכואבים בעקבות סיפורה של עמית מן, הפרמדיקית מבארי שנרצחה בשבעה באוקטובר.
>> שלוש שנים ל-7 באוקטובר: 36 אירועים, טקסים, תערוכות ושידורים

זה שיר לא שגרתי. הורגלנו ששירי זיכרון הם שקטים ועצובים, ואילו השיר הזה מהיר, עמוס דיסטורשנים ומתוך השירה נשמעת זעקה. לצילומים הגיעו הפעם כל חברי כנסיית השכל. לא רק יורם חזן ורן אלמליח, שבדרך כלל מספרים את סיפורה של הלהקה, אלא גם דוד ראסד, דניאל זייבלט ועמי רייס. וכל אחד מהם החזיק חתיכה אחרת בפאזל. פתאום יכולנו לפרק את השיר לגורמים ולהבין איך הוא נבנה. כיצד הוא התחיל כשיר זיכרון שקט, אבל באולפן הפך למה שאנו מכירים ומכירות היום.

הבס של רן, השמיניות המטרידות שמכניסות מתח ואינטנסיביות; הגיטרה של דוד, שלקחה קול של אזעקה והפכה אותו למלודיה; נגינת הקלידים המהירה של עמי, והתופים של דניאל, שבתוכם אפשר לשמוע כמעט את סאונד המלחמה ואת קולות המסוקים (שקשורים לסיפור שמאחורי המילים). רק תוך כדי העבודה הבנו שהסיפור מאחורי השיר הזה טומן בחובו סיפור רחב יותר על מציאות ישראלית כואבת ומתמשכת של מלחמות ואובדן – ובמיוחד על השכול שחווים אחים ואחיות.

ארז שטרק ז״ל כתב: ״כי ככה נשבעתי לאחי, אחותי, להורים״. אחותו, אושרית, מצאה את השיר אחרי מותו, באחד הפנקסים שהיו בחדר שלו שנותר מיותם. שנים אחר כך היא פגשה את יורם חזן בתוכנית בגלי צה״ל. אבל מה שלא ידענו לפני העבודה על הפרק הוא עד כמה המפגש הזה היה משמעותי גם עבורו.

יורם היה בן 12 כשאחיו הגדול, ציון, נהרג במלחמת לבנון הראשונה. הוא כמעט לא דיבר עליו במשך שנים. האובדן הזה הוביל אותו אל השתיקה, אבל גם אל המוזיקה – שהפכה, כפי שהוא מתאר בפרק, ל״גלגל הצלה״, לדרך לבטא את מה שלא הצליח לומר. ופתאום, מול אושרית, אחות שכולה אחת מול אח שכול אחר, משהו בו נפתח.

אולי מפני שיש משהו בשכול של אחים ואחיות שאנחנו ממעטים לדבר עליו. זה אובדן של אדם מקבוצת השווים שלך. מי שהיה שם לצדך בתוך המשפחה, מי שנושא איתך את אותו עבר, אותם הורים, אותם זיכרונות – העד או העדה של חייך. והפרק הזה חיבר שלושה סיפורים כאלה: אושרית וארז, יורם וציון, וחביבה, אחותה של עמית מן. כל אחד מהסיפורים האיר את האחר.

ואז הגיע השבעה באוקטובר. עמית מן, פרמדיקית בת 22 מבארי, נשארה במשך שעות במרפאת הקיבוץ וטיפלה בפצועים, עד שנרצחה. לאחר מותה מצאה משפחתה בטלפון שלה סרטון שבו היא שרה את ״שום דבר לא יפגע בי״.

עמי רייס, הקלידן של כנסיית השכל, חשב להכין למשפחה מזכרת: לקחת את הקול של עמית וללוות אותו. מכיוון שבסרטון היא שרה רק את הבתים, הוא ויורם נכנסו לאולפן ויורם השלים את הפזמונים. הם לא התכוונו להוציא שיר. הם רק רצו להעניק את השיר למשפחה, אבל בנות המשפחה ביקשו שיפרסמו אותו. וכך השיר שארז כתב בפנקס, ונמצא בידי אחותו אחרי מותו, עבר דרך זעקתו של אח שכול אחר – יורם חזן – והגיע אל האחיות של עמית מן.

יש משפט אחד שרן אלמליח אמר לנו בצילומים ולא נכנס בסופו של דבר לפרק. הוא נשאר על רצפת חדר העריכה, אבל נחקק בליבנו. בפרפרזה, הוא אמר שהיה מוכן שהשיר הזה לא יהיה. שייעלם, שיישרף. הלוואי שלא נצטרך עוד שירים כאלה. הלוואי שלא יהיו עוד מלחמות ועוד סיפורים שייתנו להם משמעות חדשה.

אחרי כמעט עשרים שנה שבהן ״שום דבר לא יפגע בי״ חוזר ופוגש שוב ושוב את המציאות הישראלית, קשה שלא להבין את המשאלה הזאת. יש שירים שאנחנו רוצים שיישארו לנצח. ויש שירים שהיינו נותנים הכול כדי שכבר לא יהיה בהם צורך.

שיר אחד בטלוויזיה. תסריט: מאיה קוסובר וניר גורלי, במאי: אבידע ליבני, מפיקה: רוני שמיס, מפיקה בפועל: נוי אפרתי, חברת הפקה: גרין פרודקשנס.
יום שני, 5 באוקטובר, בשעה 22:35, כאן 11 וכאן BOX.