"שומרי הגלקסיה 2" מתאמץ לתת עוד ועוד מאותו הדבר
גם בסרט ההמשך יש הרבה כיף וחזיונות מרהיבים, אבל ההתעקשות לשים בפה של הדמויות את כל הסאבטקסט והניפוח המתמשך מכבידים עליו ללא צורך
בסוף כולם בוכים. אפילו רוקט, הדביבון הציני והיהיר. והם אומרים מילים כמו "אנחנו משפחה" ו"זה לא המוח, זה הלב" וגם "יש בינינו משהו שלא נאמר", רק שהם כל הזמן אומרים הכל, והסנטימנטליות הסינתטית הזאת כמעט מוחקת את הכיף של הסצנות המוקדמות. משפחה היא מרכיב מהותי בחלום האמריקאי, אבל נדמה שמעולם לא נעשה בה שימוש כל כך ציני כמו בסרטי חבורות העל של היום, כולל "מהיר ועצבני" ו"יחידת המתאבדים".
"שומרי הגלקסיה" הראשון, שקיבץ חבורה ביזארית של טיפוסים אנטי חברתיים לצלילי להיטים משנות ה־70, היה הפתעה חצופה ומבדרת להפליא בעולם ההולך ומתרחב של גיבורי העל של מארוול. סרט ההמשך מתאמץ לתת לנו עוד ועוד מאותו הדבר. אחרי אקספוזיציה שמציגה בפנינו את קורט ראסל הצעיר (באמצעות פלאי הדיגיטציה), סצנת האקשן הראשונה – שהיא בעצם מחול של בייבי גרוט (וין דיזל) לצלילי "מיסטר בלו סקיי" של ELO – היא הברקה נהדרת ששומרת על הרוח השונה של הסרט הקודם. וכשרוקט לא מצליח להתגבר על עצמו וגונב את הדבר שעליו נשכר לשמור, הסרט ממשיך לספק את מידת הכיף שציפינו לה מהדינמיקה העוקצנית בין החבר'ה. הפעם הוא מתובל גם בחזיונות מרהיבים של פלנטות לא מוכרות.
אבל אז פיטר פוגש את אבא שלו – כי כל גיבור על צריך להתעמת עם אביו, חי או מת – והסרט הולך ומתנפח לממדים כאלה שאין לו ברירה אלא להתפוצץ מרוב אוויר חם. התופעה של אסונות גלקטיים שנמדדים על פי כמה הם יותר גדולים מהאסון שבסרט הקודם השתלטה על הז'אנר והיא מכבידה עליו ללא צורך. בדקות האחרונות הסרט מצליח לאסוף את שבריו ונפרד מאיתנו בסצנה יפה ואפילו מרגשת קצת. אבל אז מגיעות הבדיחות שאחרי הכותרות, וגם כאן הסרט מגזים עם עוד ועוד תוספות שמתחננות בפנינו לבוא לסרט הבא של מרוול. טוב טוב, נבוא, רק תנו כבר ללכת הביתה.
סרט על: פיטר (סטאר לורד) פוגש את אבא שלו והרבה פיצוצים מסביב.
ללכת? כן. לפחות בשביל החצי הראשון.