בא לחרמן: כמו סקס טוב. לאט לאט. שון ג'ונסטון חוזר לתל אביב

לפני שנה וחצי התארח בארץ שון ג'ונסטון במסיבה של 120> (ליין המסיבות של נדב רביד ולוטננט דן). זו היתה מהמסיבות האלו שכל מי שנוכח בהן יוצא עם חיוך ענק וזכרונות מתוקים שהוא חש חובה מוסרית לחלוק באריכות עם כל מי שמוכן להקשיב (כאן אפשר לקרוא מה פרסמנו אז ב"טיים אאוט", שלא תגידו שלא איימנו מראש). ולמה אנחנו נזכרים בזה? כי הנה זה קורה שוב.

בשישי הקרוב (22.9) חוזר ג'ונסטון – שותפו המוזיקלי של אנדרו וות'רול זצוק"ל – לסיבוב איטי נוסף בתל אביב, שבו יחמם שוב את רחבת הריקודים על אש קטנה ויביא אותה לרתיחה איטית כמו סשן מוצלח במיוחד של סקס טנטרי, בהתאם לליין שבו המוזיקה אינה עוברת את ה-120 BPM (פעימות בדקה, בעברית).

אבל רגע, מה זו בכלל מוזיקה לריקודים שלא עוברת 120 פעימות לדקה? ומה זה בכלל פעימות לדקה? אנחנו שמחות שאתם שואלים: את הקצב של המוזיקה נהוג למדוד לפי מספר הפעימות בכל, ובכן, דקה. שימו קטע מוזיקלי, והקישו עם האצבע לפי הקצב. ככל שיהיו יותר פעמים בדקה שהאצבע תרד ותתרומם, כך הקצב של השיר מהיר יותר.

אז לגבי השאלה הראשונה: מוזיקה לריקודים יכולה לנוע במנעד שבין 80 ו-90 פעימות לדקה (היפ-הופ, רגאטון) ועד 180 (דראם אנ' בייס). בעולמות ההאוס והטכנו הפופולריים, הקצב מתחיל בדרך כלל מעל 120 פעימות ומגיע אפילו עד 140 BPM במסיבות המגרזנות יותר. ככל שהמוזיקה הופכת למהירה יותר, הריקוד הופך לאימון קרדיו בעצימות גבוהה, כשאת עיקר העבודה עושות הידיים והרגליים.

את אותם הדברים אבל לאט. שון ג'ונסטון (צילום: דרו אקהארט)

אבל זה לא חייב להיות כך: הדיסקו, שהתחיל את כל שגעת הריקודים הזו בשנות ה-70' של המאה הקודמת, הרגיש בבית עם מקצבים איטיים יותר שאיפשרו גם לאגן לזוז מצד לצד בחושניות. הקהל בדיסקוטקים רקד עד עילפון חושים, אבל לא הגיע כדי לקבל גרזנים בראש.

בשנות ה-80', בשעה שהדיסקו נכנס לפקעת ממנה הוא יגיח אחרי כמה שנים כהאוס וטכנו, האיים הבלאריים של ספרד הפכו לחממה להתפתחות מעניינת אחרת: דיג'ייאים מקומיים ניגנו שם לקהל מגוון של היפים, קווירים, בוהמיינים ואנשי חוג סילון שהפכו את איביזה לאקס-טריטוריה נטולת שיפוטיות. הם ניגנו מכל הבא ליד – להיטי פופ, אר-אנ׳-בי ורוק של התקופה, קטעי דיסקו מוכרים יותר או פחות, קטעי אלקטרוניקה ניסיוניים וגם את תקליטי ההאוס הראשונים שהתחילו לטפטף משיקגו. ה-BPM על הרחבות שלהם היה נמוך יותר, אבל מפלס הריגוש – מאוד גבוה. לבבות נמסו על הרחבה בזמן שנצרכו שם כמויות של סם חדש ומסעיר – אקסטזי, שעל פי האגדה הגיע לשם במזוודות של מאמיניו של בגוואן שרי ראג'ניש (אושו) שברחו מהמתחם של הכת באוהיו.

לקראת המסיבה הקרובה ביקשנו מהדי.ג'ייאים שינגנו בה לבחור קטעים ברוח האירוע. קוואמי, טל פורטוס, לוטננט דן ונדב רביד הכינו לכם פה חגיגה של מוזיקת ריקודים קוסמית, מכשפת ומהפנטת. יש כאן כמה מהקלאסיקות הכי גדולות של הדאנס לצד קטעים חדשים יותר, וכולם שומרים על מתח בריא עם מקצבים שלא מרפים וערפל של צלילים אלקטרוניים ממסטלים שיעטוף את התנועות שלכן בזמן שתלכו לאיבוד במוזיקה. אבל אתם עדיין צריכים לבוא למסיבה, כן?
>> שון ג'ונסטון <120, שישי 23:00, האוזן. פרטים וכרטיסים בהנחה ברכישה מוקדמת כאן