לא הכל שחור לבן: עשר אבני דרך טלוויזיוניות בשיח הבין גזעי

על טעם ועל ריח

הסיטקום האהוב משנת 1978 סיפר על שני ילדים אפרו-אמריקאים מהארלם שבעקבות המוות של הוריהם אומצו על ידי איש עסקים לבן ועשיר. הקטע בסיטקומים ישנים הוא שיש תמיד הרגשה שהם עוסקים בצחוקים ובטוב, ולא תמיד מתעסקים בנושאים חשובים – אך לא זה המקרה. ב-"על טעם ועל ריח" ידעו גם להיות מצחיקים וגם לעסוק בנושאים רציניים כמו שימוש בסמים, התעללות מינית בילדים וכמובן, מטבע הדברים, גם בגזענות. סדרת הקומדיה הזו, שהפכה את גארי קולמן ואת טוד ברידג'ס לילדי הפלא של שנות השמונים, היא לא רק מצחיקה (אוקי, ביחס לסיטקומים משלהי הסבנטיז), אלא גם עדיין רלוונטית. סיטקום שהיה יותר מסיטקום.

אוז

סדרת הכלא הזו רשמה לעצמה המון הישגים טלוויזיוניים – היא השיקה את תור הזהב של HBO, הכירה לנו שחקנים מצוינים כמו ג'יי קיי סימונס וגם הצליחה להציג את המציאות הקשה שקיימת גם בעולם שמחוץ לכותלי בית הכלא. בתוך הכלא של "אוז" יושבים אסירים ברמת שמירה מקסימלית, וכצפוי בבית כלא, הכל מחולק לכנופיות. מטבע הדברים יש סכסוכים רבים בין הקהילות השונות בבית הכלא, ולא מעט מלחמות גזע שמגיעות למקומות מכוערים מאד. מכוערים, אבל אמתיים עד כאב. הצפייה באוז היא לא חוויה קלה, אבל היא מתגמלת. 

הסמויה

לרוב בסדרות פשע אנחנו רואים איזה סוכן CIA עם טכנולוגיה משוכללת שעומד מול מסך ומבקש לעשות זום בתמונה עד שהפיקסלים מתיישרים ופרט קטן אך מפתיע משנה את כל נקודות המבט של הצופה. "הסמויה" לא מראה בולשיט כזה. היא פשוט מציגה באופן ריאליסטי ככל האפשר את עבודת המשטרה – בעיקר בזכות העובדה שיוצר הסדרה דייוויד סיימון היה כתב לענייני משטרה בעיתון "בולטימור סאן" (עיתון העיר בו מתרחשת הסדרה). היוצר השני, אד ברנס, היה בלש משטרה ומורה במערכת החינוך הציבורית של בולטימור. בזמנו בלטימור היתה אחת הערים עם אחוזי הפשיעה הגבוהים ביותר, ועם רוב של קרבנות מקרי הרצח ממוצא אפרו-אמריקאים. הסדרה חוקרת גם את השסעים והעימותים הקיימים בין קהילות שונות בעיר, לבין רשויות אכיפת החוק וארגוני הפשיעה – ואיך סטריאוטיפים מנציחים את הגזענות, מייצרים חוסר אמון ומעכבים שיתוף פעולה בין אנשים מרקע מגוון. סדרה שמכריחה את הצופה להתמודד עם המציאות הלא נוחה של החיים בבולטימור, תוך כדי הבנה מעמיקה של הסיבות השונות לרמת הפשיעה הלא סבירה הזאת. 

לוחם

כשמדברים על גזענות בארה"ב לרוב נוטים להתייחס בעיקר לשחורים מול לבנים, או לכל היותר על המקסיקנים. לא מדברים כמעט על הגזענות שהאסייתיים חווים בארה"ב. אי שם בשנות השבעים, בזמן שעל מסך הטלוויזיה שידרו את "הכל נשאר במשפחה" (סיטקום ישן ששילב שחקנים אפרו-אמריקאיים, ושינה את פני הטלוויזיה האמריקאית) – ברוס לי שקד על רעיון משלו לסדרה על מהגר סיני בתקופת המערב הפרוע. כמעט יובל מאוחר יותר, הבת של אמן הלחימה המפורסם ביותר בעולם שולפת את הסינופסיס מהבוידעם ומוכרת אותו לסינמקס. ממבט ראשון אפשר לטעות ולחשוב שמדובר במערבון-אמנויות לחימה שהאקשן בו הוא המרכז, אך אם נכנסים לעלילה רואים שזו רק המעטפת. הסדרה מציגה את היחס הגזעני להגירה מארצות המזרח, אך היא גם נוגעת בהשפעות של הגזענות בדמות סכסוכים פנימיים שמתפתחים ומצליחה לגעת גם בנושאים שרלוונטים להיום, כמו העסקה של מהגרים ככוח עבודה זול לעומת עובדים מקומיים שמרגישים שהמהגרים – אם יורשה לי לצטט את סאות' פארק – Took their jobs. המעטפת של חלק גדול מהסדרות ברשימה יכולה להיות כבדה, אבל האקשן של "לוחם" גורם לעיסוק בנושאים הרציניים להרגיש קל יותר לעיכול. 

העיר הזאת שלנו

סדרה נוספת מבית דייוויד סיימון ו-HBO שכמו "הסמויה" מתרחשת בבולטימור. הסדרה מבוססת על סיפור אמיתי, ובגדול אפשר למסגר אותה בתור גרסה אפילו יותר מקורקעת של "הסמויה", אבל זה לא יעשה צדק עם הסדרה שעומדת בפני עצמה. ג'ון ברנטל ("המתים המהלכים", "המעניש") הוא השוטר המושחת האולטימטיבי, והעובדה שהסיפור מבוסס על סיפור אמיתי רק הופכת את הדמות שלו למאיימת יותר. הסדרה שמה דגש על חוסר האמון במערכות אכיפת החוק מצד האזרחים, כאשר השוטרים (לבנים ברובם, חלקם גזענים באופן מובהק) מרגישים בנוח להיטפל לאוכלוסיות מוחלשות בשכונות הכי קשות של בולטימור. למרות הניואנסים שאולי תזהו, "העיר הזאת שלנו" היא לא שיבוט של "הסמויה", אלא סדרה מצוינת שאפשר ללמוד ממנה הרבה על האפליה שהמשטרה מבצעת, וגם להישאב לסיפור אמיתי על ארגון פשע שקיים בתוך המשטרה. 

הסנדק של הארלם

פורסט וויטקר הוא באמפי ג'ונסון, גנגסטר אמריקאי בשכונות הקשות שהפך לראש המאפיה הבלתי רשמי של הארלם. אפשר למצוא בסדרה דמויות היסטוריות אפרו-אמריקאיות בולטות, כגון מלקולם אקס, אדם קלייטון פאוול ג'וניור או מוחמד עלי. הסיפור של באמפי ג'ונסון לוקח אותנו אחורה בזמן לשנות השישים, כשלקהילה השחורה היו פחות זכויות, המתיחות בין המשטרה לאזרחים גוברת ופעילות המאפיה האיטלקית מתגברת. לפעמים זה מרגיש כמו "הסופרנוס", אבל הסדרה מצליחה לעמוד בפני עצמה באמצעות סגנון ייחודי וקאסט מוכשר (שכולל גם את ג'יאנקרלו אספוזיטו האגדי). 

פארגו עונה 4

אנתולוגיית הפשע של FX מבוססת על הסרט זוכה האוסקר של האחים כהן, ומספרת מגוון סיפורי פשע המתרחשים בעיירה פארגו בתקופות שונות. רוב עונות הסדרה לא עוסקות בגזענות, אלא במאבקים כספיים, אך העונה הרביעית עוסקת במאבק כוחות בין המאפיה השחורה בהנהגתו של לוי קאנון (כריס רוק) לבין המאפיה האיטלקית בהנהגתו של ג'וסטו פאדה (ג'ייסון שוורצמן). ההיסטוריה הבדיונית, שמוצגת כמיטב המסורת עם האמירה השקרית "מבוסס על סיפור אמיתי", מתארת מצב שבו מיעוטים נדחקים לעולם הפשע ורק קהילות נרדפות (כן, גם האיטלקים ספגו גזענות) מגיעות לעבודה מסוג זה. אם לא ראיתם פארגו והעונה הזאת מעניינת אתכם, היא לגמרי עומדת בפני עצמה. אם כבר צפיתם בכל ארבעת העונות, אתם יכולים להירגע, כי החמישית בדרך. 

כשהם רואים אותנו

בניגוד לפארגו, "כשהם רואים אותנו" באמת מבוססת על סיפור אמיתי. בשנת 1989 חמישה נערים הועמדו לדין באשמת אונס ותקיפה מינית, והורשעו למרות שהם חפים מפשע רק מפני שהודו. הסדרה של אווה דוברני הרוויחה בזכות ולא בחסד תשבחות מהצופים ומהמבקרים, והצליחה גם לגרוף כמה פרסים על הדרך. הסיבה שהיא כל כך הצליחה היא פשוטה: גזענות היא אוניברסלית, וקיימת בכל מקום. גם אצלנו בארץ היו מקרים דומים (ורק תחשבו על סימני השאלה במקרה זדורוב), וזה רק מראה לנו כמה מיעוטים יכולים להידפק מעבודת משטרה רשלנית.

קי ופיל

לפני שג'ורדן פיל התחיל לביים סרטי אימה ומייקל קיגן התחיל לשיר ב"שמיגדון", השניים היו צוות קומי מטורף שיצר את תכנית המערכונים "קי ופיל". המערכונים של הצמד עסקו בכל מיני נושאים בחברה האמריקאית ויכולים להיות גם נונסנס מוחלט, אבל אז מדי פעם מגיע מערכון על מכירה פומבית של עבדים, במהלכה שני עבדים מתכננים ליזום הפיכה – רק כדי להתבאס שהאנשים הלבנים לא רוכשים אותם. או המערכון על נאצי שמחפש שני אנשים שחורים שמתחבאים בגרמניה, אך הם מצליחים לחמוק ממנו באמצעות ווייט-פייס. כל מערכון מטורף יותר מהשני, ואפשר לבזבז שעות בצפייה בכולם. את חלקם הגדול ניתן למצוא ביוטיוב, אבל זאת לא אותה חוויה ללא ההנחיה של הפרקים. 

סיפור פשע אמריקאי: העם נגד או. ג'יי. סימפסון

הסדרה של מכונת הלהיטים הטלוויזיוניים, ראיין מרפי, תפסה את כולם בהפתעה. מרפי התנסה בעבר בז'אנרים שונים כמו מחזות זמר ב-"גלי" ואימה ב-"אימה אמריקאית" ו-"מלכות הצעקה". הסדרות האלה הספיקו כדי למחוק מהתודעה הציבורית את העובדה שהוא האיש מאחורי "ניפ/טאק" ולא ציפו לסיפור פשע מעמיק שמשחזר במדויק לרוב את התרחישים עליהם הסרט מתבסס. זה לא רק הדיוק בשחזור, אלא גם העיסוק במורכבות של המקרה. בעיניי רבים בקהילה השחורה בארה"ב או. ג'יי הוא אדם שחור שהפך ללבן. הוא חי חיי שפע ונהנתנות ונהנה מהיתרונות שהמעמד נותן לו ועדיין מפגינים רבים יצאו להגנתו מתוך אמונה שלא ביצע את מקרי הרצח המיוחסים אליו. הסיפור ממש מקיף את כל הדמויות שהיו בסביבת סימפסון וכל אחת מהן יותר גרועה מהשנייה. אם אתם עדיין לא השתכנעתם, יש כאן גם את דייוויד שווימר.