שייצא להם מהאוזניים
חנוך לוין, מגדולי המחזאים הישראלים, שהיה סרבן תקשורתי ידוע, העניק בתחילת דרכו מספר מצומצם של ראיונות. הרכבנו מהם את הראיון המושלם שמעולם לא נתן
- Facebookhttps://www.facebook.com/sharer/sharer.php?u=https%3A%2F%2Ftimeout.co.il%2F%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%2599%25d7%25a6%25d7%2590-%25d7%259c%25d7%2594%25d7%259d-%25d7%259e%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2595%25d7%2596%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259d%2F%3Futm_source%3DFacebook%26utm_medium%3DMessenger%26utm_campaign%3DShare_Button
- https://api.whatsapp.com/send?text=%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%90%D7%90%D7%95%D7%98:%20%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%A6%D7%90%20%D7%9C%D7%94%D7%9D%20%D7%9E%D7%94%D7%90%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D%20https://timeout.co.il/%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a6%d7%90-%d7%9c%d7%94%d7%9d-%d7%9e%d7%94%d7%90%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d/%3Futm_source%3DWhatsapp%26utm_medium%3DMessenger%26utm_campaign%3DShare_Button
- Twitterhttps://twitter.com/intent/tweet?text=%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%A6%D7%90+%D7%9C%D7%94%D7%9D+%D7%9E%D7%94%D7%90%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D&url=https%3A%2F%2Ftimeout.co.il%2F%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%2599%25d7%25a6%25d7%2590-%25d7%259c%25d7%2594%25d7%259d-%25d7%259e%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2595%25d7%2596%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259d%2F%3Futm_source%3DTwitter%26utm_medium%3DMessenger%26utm_campaign%3DShare_Button&via=TimeOutTA
- Emailhttps://timeout.co.il/#
אחד המיתוסים המרכזיים שקשורים בשמו שלחנוך לויןhttps://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9A_%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%9Fהוא סרבנות הראיונות המתמשכת שלו, שהשאירה את דמותו בלתי מפוענחת ואפופת מסתורין. אלא שהמיתוס הזה נכון רק באופן חלקי. לוין אכן גזר על עצמו שתיקה תקשורתית בשלב כלשהו בחייו, אך בשנות יצירתו המוקדמות – במהלך שנות ה־70 – הוא דווקא התראיין בלחץ יחסי הציבור של התיאטראות שעבד בהם. נכון שבסבל שלו מן המעמד אפשר להרגיש היטב בין השורות, אבל הראיונות האלה מהווים כיום תיעוד המזמן לנו הצצה למקורות היצירה של לוין, לאישיותו ולגישתו האמנותית.
https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2013/09/040-1.jpgעל הקהל
בהצגותשל"מלכתאמבטיה"אתהרואהשהקהלנגדך.איךאתהמגיב?
"לא מפריע לי".
לאאכפתלךמהתגובתושלהקהל?
"לא".
אתהלאכתבתכדילהרגיזאתהקהל?
"מה להרגיז, אני יודע להרגיז… כתבתי…".
אתההעליתבדעתךשזהיעוררתגובותנזעמותלפחותאצלחלקמהצופים?
"לא. אני בחזרות האחרונות חשבתי שזה חומר די פושר. טעיתי".
יששםאיזהקטעעלחילהאווירשעורראתהזעםבמיוחד…
"זה פשוט קטע שלא הובן נכון. הקהל שומע את מה שהוא רוצה לשמוע. הוא לא שומע מה שנאמר. זה היה קטע נגד כל ההילולה ועבודת האלילים סביב חיל האוויר של האזרחים בעורף ולא נגד חיל האוויר עצמו".
חיים גיל, כתבת טלוויזיה לערוץ 1, 19.4.1970
האםאחרי"מלכתאמבטיה"אתהאוהביותר–אופחות–אתהקהל?אתהחברהשבהאתהחי?
"לא אהבתי קודם ואינני אוהב עכשיו את הקהל ואת החברה בה אני חי".
אתההריכותבבשבילקהל…
"כן. אבל אין משמעות הדבר שאני חייב לגרום לו עונג. להפך: כל מטרתי היא, שלא לגרום לו עונג".
מיהואהקהל,בעיניך?
"יריב. אני רואה את התיאטרון כהתמודדות בוקס בין הבמה והאולם".
מהאתהרוצהלגרוםלקהל?
"לתת להם מכות. לגרום להם רע. שייצא להם מהאוזניים".
איןלךיומרותחינוכיות?
"בהחלט לא. אני רק רוצה להראות להם כמה שהם רעים".
הקהלצוחקב"חפץ".איךהייתמגדיראתהמחזה–קומדיה?פארסה?גרוטסקה?
"אני יודע שהקהל צוחק – וזה מעציב אותי. לדידי, זוהי דרמה. כשאומרים לי שההצגה מצחיקה יש לי תחושת כישלון. הייתי רוצה שדווקא הצד הטראגי, המרושע – יעבור".
עמנואל בר־קדמא, "ידיעות אחרונות" ("7 ימים"), 14.4.1972
על הפוליטיקה
מהגרםלךהסקנדלשליווהאת"מלכתאמבטיה"?
"הרגשה נעימה, תחושת הישג".
הצפיתאתהסקנדלמראש?
"לא בממדים כאלה. אבל שמחתי שזה קרה".
זהגםאמורלגביסאטירהפוליטית?שםאינךרוצהלהזיזדבריםאחרים?
"אין לי אשליות שסאטירה פוליטית מסוגלת להזיז דברים. אני מביע בה השקפה פוליטית – ונהנה לראות את היריב מתרתח".
מהילדעתךסאטירהטובה?
"זו שביסודה מונחת השקפת עולם חד־משמעית ומכה ללא ליאות על סדן אחד. אינני מעריך סאטירות המתפזרות, בשוויוניות מוזרה, לכל הצדדים. סאטירה חייבת לנדנד בנקודה אחת עד שלאנשים יימאס לשמוע".
האםאתהרואהאתעצמךכיוצר"מגויס"ובעלחובמבחינהרעיונית?
"לא. אין לי התחייבויות רעיוניות לאף אחד. אם כי, באופן כללי, אני איש שמאל – ללא שום הגדרה יותר מדויקת".
השנאההסביבתיתשלךהיאמלידה,אונשתלהבךמאוחריותר?
"מלידה, אני חושב. אבל אין זו שנאה לשמה. הרי אתה רואה את העולם, לא?!".
איךמתיישב"שמאל",המאמיןבשינויטבעהאדם,עםהייאוששלךמהבריות?
"בנקודה זו – לא מתיישב. אני יכול להזדהות עם אותו חלק בשמאל המתקומם נגד קיפוח. נראה לי שהימין מבטא הזנחה של האספקט הסוציאלי. השמאל, לעומת זאת, נראה לי יותר הומני ויותר נאור".
עמנואל בר־קדמא, "ידיעות אחרונות" ("7 ימים"), 14.4.1972
https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2013/09/042-1.jpgעל הבימוי
"התחלתי לביים לא מפני שלא הייתי מרוצה מעבודתם של במאים אחרים, אלא משום שהרגשתי רצון להיות מעורב יותר בהצגה. לקחת על עצמי את האחריות. השינויים העיקריים בתקופת החזרות הם הקיצורים. כשהשחקן מתחיל לשחק אתה מגלה שישנן מילים מיותרות. ואותן ראוי למחוק".
טלילה בן־זכאי, "מעריב" ("ימים ולילות"), 2.1.1976
מדועהחלטתלהציגאתהמחזהשלך"נעוריורדה'לה"עלבמהגדולהועירומה,שאיןעליהדברמלבדמיטהושלושהוילונות?
"הכוונה שלי הייתה ליצור במרכז הבמה מעין אי בודד לכיסופיהם של כל האנשים העניים. ניסיתי להגיע לתמצות, גם בכתיבה וגם בבימוי. רציתי להראות 11 אנשים עירומים בחלל ריק. הבימה הגדולה והזרקורים מגמדים את האנשים".
ישסיפורמענייןעלברכט:כשהקהלבכהב"אמאקוראז'"שלווריחםעלהאםהשכולה,הואהתרתחוכתבבמתכווןאתמחזותיוהאחרוניםבצורהדידקטיתלגמרי,כךשאףהרגשניבצופיםלאיוכללהזילדמעה.ואוליזהמהשקרהלךעם"ורדה'לה"כריאקציה על"יעקביוליידנטל"?
"לא בדיוק. נכון שרציתי להיזהר מן הסנטימנטליות במובן הרע של המילה, אבל בוודאי שלא רציתי שרוח כפור תנשוב מהבמה".
מיכאל אוהד, "מוסף הארץ", 15.2.1974
על הפרשנות
כלוםאפשרלראותב"חפץ"מחזהרעיוני?
"אולי לא מחזה רעיוני, אך בוודאי מחזה עם השקפת עולם. ביסודו מונחת אידיאה".
מהיהאידיאה?
"המחזה יוצא מתוך הנחת היסוד שבכל אדם קיים הצורך להשפיל את זולתו על מנת שהוא עצמו ירגיש טוב. קיימת היררכיה של השפלות. השפל כפי יכולתך. על דהשפלת תשפילון. אפילו חפץ האפס משפיל את חנה צ'רליץ'".
איןלמחזהשוםהשלכותיותררחוקות?פוליטיות?חברתיות?
"אם אתה מתכוון לזה שכל דמות מסמלת משהו פוליטי – אז לא. זה לא מחזה אלגורי. כל דמות מסמלת רק את עצמה".
אפילולאפוגרה,המפלצתהנרקיסיסטית?לאחשבתעל"הישראליהמכוער"?
"פוגרה היא טינופת יפה, כמו רבים שאני מכיר. היא בעצם פיתוח מדמות שהייתה באחד המערכונים של 'מלכת אמבטיה' – הצברית הגאה המנשקת את עצמה".
האםאתהמכיראתהדמויות–הנושאותגםשמותקצתבלתירגילים–מחייהיומיוםשלך?
"בוודאי. אלו הן דמויות מצויות, יומיומיות. הן מקבלות ממד סוריאליסטי במקצת רק בגלל המצבים שהן מכניסות את עצמן לתוכם. באשר לשמות – השיקול לבחירתם היה שהם לא יהיו שגרתיים לגמרי, אך בכל זאת ישמרו על הצליל היהודי־ישראלי שלהם – טיגלך, כלמנסע (צירוף של אותיות עוקבות בא"ב), חפץ, וארשאביאק, אדש־ברדש וכו'".
עמנואל בר־קדמא, "ידיעות אחרונות" ("7 ימים"), 14.4.1972
כל פירוש אלגורי או סמלי אינו נכון. אני כתבתי על בני אדם ולא על חברה. סביב קרום (לדוגמה), השם לעצמו רגליים ולא מסוגל לצאת מן הבוץ שהוא חי בו – חיות עוד דמויות, שלכל אחת מהן סיפור קטן משלה. ניסיתי שיהיה גם להן התחלה וסוף. קרום לא מסמל את השלום או את הניצחון, אלא אדם עם בעיות. הוא לא מדבר, לא מתחתן, לא כותב. אפילו לא מאפשר לעצמו לבכות. וליד הקבר של אמו, כשהבכי גואה בו, הוא עוצר אותו בכוח: לא, יש זמן לעצר נורא כזה, ואני עוד לא מוכן. יותר מאוחר. צריך להתכונן".
טלילה בן־זכאי, "מעריב" ("ימים ולילות"), 2.1.1976
זוהפעםהשלישיתואוליהרביעיתשאתהכותבמחזהעלגבריםקטניםועלוביםהמשפיליםעצמםלפנינשיםאיומות,נערות־חןאואימהותשתלטניות.
"אתה מציין עובדה, או שואל שאלה?".
מדוע?
"טוב, מה אפשר לענות על זה?".
האםאםשתלטניתמילאהתפקידגםבחייךשלך?
"אימא שלי דווקא אישה נחמדה מאוד. לא הייתי רוצה שהשכנות יעשו לה צרות".
בעולםשלךישרקמשפיליםומושפליםהנהניםמהשפלתם?
"לא. יש גם רעב, יש גם מלחמה. אבל במערך היחסים בין אנשים אני חושב שזה מרכיב דומיננטי. אלה החיים. זה מה שאנשים עושים אחד לשני כל הזמן, כשאינם יכולים להוציא את האנרגיות שלהם באפיקים אחרים. הכנסת סיכות קטנות – זה הפורקן שלהם. מה אני יכול להגיד לך? ככה נראים החיים".
דרךהמשקפייםשלך?
"כמובן. אחרים אין לי".
מיכאל אוהד, "מוסף הארץ", 15.2.1974