איך לכתוב קומדיה על אנשים שהמלחמה לא יוצאת להם מהראש

אני באמת כבר לא זוכר מתי זה היה. שנה וחצי? שנתיים? אני זוכר שישבתי בבית ואמרתי לעצמי: זהו. הכל נסגר סופית. יש מצב שבאמת לא נחזור להופיע יותר. ומה עכשיו? נעבור להופיע בזום? נסגור סופית את הבסטה? הרעיון הזה נראה לי מעורר חלחלה והזוי. ואז עלה לי בראש רעיון אחר – אם זה המצב אולי אכתוב על זה מחזה. כלומר מחזה על שחקן שיושב כבר שנה בבית והעולם שלו כמעט חרב עליו, כי זה הדבר היחידי כמעט שהוא יודע לעשות. ואם כבר שחקן – אני אעשה אותו שחקן שייקספירי ותיק, כי אם כבר תיאטרון ואם כבר משחק ואם כבר שאלה על להיות או לחדול, אז תמיד חוזרים הביתה ללימודים בשנה הראשונה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה. To be or not to be, כבר אמרנו?

מתוך "שייקספיר בחווה הסינית" (צילום: יוכי בלושטיין)

מכאן הרעיון התגלגל ממש בזריזות. זה מחזה שכתבתי במהירות שיא, אני מודה.  גם מתוך איזו תחושת דחיפות אישית וגם בגלל סיבה מאוד פרוזאית – כמה זמן אפשר לשבת ולבהות במסך ולבלוע עוד ועוד סדרות בנטפליקס? עכשיו חשבתי לעצמי – הכל הרי סגור בגלל המגפה. מי בכלל ייתן לאותו שחקן להופיע? ואז גם קפץ לי לראש באורח מוזר הרעיון המעט משונה – אולי נשלח אותו להופיע בפני מועדון של נפגעי הלם קרב ממלחמת יום כיפור? אצלם תמיד פתוח. הם תמיד זקוקים למשהו שיפיג את הזיכרונות שמעיקים עליהם 7/24.

מתוך "שייקספיר בחווה הסינית" (צילום: יוכי בלושטיין)

הייתי בן 18 כשפרצה המלחמה. יורם נצר, בן כיתה שלי מקיבוץ חוקוק, נהרג כבר באחד הימים הראשונים. עוד חמישה חברים מהקיבוץ שלי נפלו. אחד בקרב על החרמון. ארבעה אחרים בקרבות בסיני. חבר אחר איבד את מאור עיניו. זה היה קשה וכואב. זה היה קורע לב. בטח לילד בן 18 שרק סיים תיכון. בעצם לכל אחד. לכן אני מודה גם שלא עשיתי תחקיר מקיף לפני. במידה רבה אני חושב שאם הייתי עושה תחקיר כזה, הייתי שם על עצמי עוד ועוד משקלות על היד הכותבת ועל הראש המדמיין. את הרוב חצבתי מתוך מה שזכרתי ומה שידעתי, וזה לא היה מעט. אם אתה רוצה ואם אתה לא רוצה, הזמן הזה של המלחמה נחרט עמוק בזיכרון של כל מי שחי כאן בארץ בשנים האלה, בטח אצל בני גילי.

מתוך "שייקספיר בחווה הסינית" (צילום: יוכי בלושטיין)

ועוד דבר שחשבתי עליו כבר בהתחלה – זה נושא קשה. זה נושא מכאיב. ובכל זאת נסה לכתוב עליו ממקום קצת מרוחק, כי המפגש הזה עם השחקן השייקספירי הוא גם עצוב לפרקים אבל גם מצחיק ובעיקר נוגע ללב. כל הגיבורים במחזה (ארבעה במספר) הם אנשים שהחיים שרטו אותם ולכן לפעמים הם שורטים חזרה ולכן, לא להאמין, יש בזה גם יסוד קומי. כן. קצת משונה ומוזר לכתוב קומדיה לירית, אם אפשר לכנות זאת ככה, על אנשים שהמלחמה לא יוצאת להם מהראש.

מתוך "שייקספיר בחווה הסינית" (צילום: יוכי בלושטיין)

ובכל זאת זה בדיוק מה שניסיתי לעשות. לטפל בנושא הכואב הזה ברגישות אבל גם בהומור. לא להיקלע חלילה לכל הוויכוחים האין סופיים שקיימים עד היום על מה בדיוק קרה במלחמה ובעיקר על השאלה האם ניתן היה למנוע את הקרב על החווה הסינית, שהיה לו מחיר כל כך כבד, אלא בעיקר להשתדל שהסיפור של כל הדמויות יגע לנו עמוק בלב. למזלי הצטרפה אלי למסע חבורה כל כך מוכשרת ומרגשת של שחקנים (דורון צפריר הוותיק, ולצדו יהודה לזרוביץ, ניר ביקלס ונופר לוינגר) מעצבי במה ומוזיקאי, ויחד יצאנו לדרך. עכשיו אנחנו מחכים לכם. מקווים מאוד שהסיפור המצחיק עצוב של הדמויות יגע עמוק גם בלב שלכם.

>> "שייקספיר בחווה הסינית", ההצגה הבאה: 17.4, 20:00, תיאטרון תמונע, שונצינו 8. פרטים וכרטיסים כאן