לא כולל שירות: ההצגה בבל בוי חייבת להימשך
האנשים שעושים את עולם המסעדנות בתל אביב: הקוקטייל-בר בל בוי זורק את הבאים אליו לעולם אחר בעל טוויסט אוונגארדי. פלא שמנהל השירות במקום הוא בכלל שחקן תיאטרון?
שם: איתי חיון
בפלור: מנהל שירות, בל בוי
מאחורי הקלעים: שחקן
בקוקטייל-בר בל בוי שמים דגש דקדקני במיוחד על השירות. האווירה במוקם מערבבת בין בר באווירת תקופת היובש המיתולוגית לבחירות הגשה ועיצוב מפתיעות. "כל הקטע של הספיק איזי, מקומות שנוצרו בתקופת היובש, הוא שדברים סמויים מהעין", מסביר איתי חיון, מנהל האירוח של המקום. "אין שלט על הכניסה, אתה פשוט נכנס לתוך מלון, וזה חלק מהקונספט – אתה לא יודע לאן אתה מגיע ומה אתה מקבל. האלמנט הזה שאתה לא יודע איזה חוויה מסתתרת מאחורי הדלת, זה משחק של גילוי והסתרה, חשיפה והפתעה".
במה זה שונה מקוקטיל-ברים אחרים?
"מה שמייחד את הבל בוי זה השילוב בין שרותיות נורא גבוהה עם הטוויסט של הצוות והמקום. הדברים הם לא כמו שהם נראים – אתה נכנס ורואה אנשים בחליפות, הכל מתוקתק ואתה בטוח שהגעת למסעדת יוקרה בצרפת. הטוויסט מגיע כשפתאום עוברת עגלת תינוק שבתוכה מוגשים צ'ייסרים באוייסטרים, המלצר מצפצף בצפצפה ישנה ומי ששותה מהאויסטרים מקבל כתר קרטון. זה כמו להיכנס לספר אליס בארץ הפלאות – אתה נכנס לעולם חווייתי, ולנו כצוות יש אחריות להעביר את זה ללקוח. זה לא רק מה הלקוח שותה, אלא גם באיזה כוס זה מוגש. אם זה מוגש בתוך קרן או באגרוף אדום. הכל כל הזמן מגרה את המחשבה והחושים".
!["כוס מים ותפריטים זו רק ההתחלה של התפקיד שלי". צילום: דין אהרוני](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/11/sizes/photography-by-Din-Ahahroni-9972_P_wo_500_750.jpg ""כוס מים ותפריטים זו רק ההתחלה של התפקיד שלי". צילום: דין אהרוני")
איך זה מתבטא באופן השירות שלך?
"שירות ואירוח בבל בוי זה משהו שונה לגמרי ממה שיש במקומות אחרים. מארחים ומארחות הם לא רק אנשים שמוליכים אותך למקום שלך והולכים – אצלנו אנחנו מארחים באופן מילולי – אני מתייחס לסביבה שלי כמו לסלון שלי. אני מטייל בין האנשים, מדבר איתם, אני לא נמצא בדלת אלא כל הזמן בתנועה, בין השולחנות. אני מרגיש שאני בתכנית אירוח – כוס מים ותפריטים זו רק ההתחלה של התפקיד שלי".
איך העולם האישי שלך והעבודה בבל בוי חופפים?
"אני תופס סרוויס בתור הצגה, זה תפקיד עם התחלה אמצע וסוף. זה מתחיל מהתלבושת וממשיך בלוקיישן. החוץ בבל בוי לא נכנס פנימה, הלוקיישן מוגן בווילונות כבדים, אני לובש חליפה באוגוסט בתל אביב. אני עובר למקום אחר, אני כבר לא בתל אביב ולא אוגוסט – אני בהצגה. כשאני נוסע להצגות ועולה על הבגדים, אני כבר לא בתקופה ולא במקום שאני בו, וגם פה אני יוצר חוויה בעזרת האווירה והעיצוב והמוזיקה. זה משהו שהלקוחות מרגישים – אני שומע הרבה 'אני לא מרגיש שאני ב-2018 בתל אביב'. זה סוג של אסקפיזם, זה מאוד מזכיר תיאטרון, אתה נכנס לשעתיים לעולם דמיוני אחר, עובר חוויה ובתקווה שאחרי שיצאת, אהבת ותחזור שוב".
