גם ברגעים קשים, כמו ביום העצמאות הזה, יש דבר אחד שיכול לחבר אותנו, לפזר מעט מהייאוש ולדמיין מציאות אחרת: מוזיקה ישראלית. מווינטג' אריק ויודית ועד לנונו וגידי של העכשיו, אבישי סלע הרכיב לכם פלייליסט של תקווה לימי עצמאות שמחים יותר
לא, לא פשוט לחגוג עצמאות בתקופה הזאת. את ריח המלחמה שעדיין באוויר ואת תחושת חוסר האופק קשה להכחיש. ואף על פי כן, יום העצמאות ה-78 הוא הזדמנות גם להיזכר במה שטוב כאן, ביסודות שעדיין קיימים, שמהם אולי יהיה אפשר לבנות מחדש.ואחד היסודות האלה, שמעמיקים עשורים אחורה וקושרים אותנו יחד, היא המוזיקה העברית. בשירים של הארץ הזאת, שמסוגלים גם לחזק וגם לתאר אופק (לעתים, כשזה מרגיש בלתי אפשרי), יש כוח כמעט מיסטי לשלוף אותנו מתהומות הייאוש ולעורר ניצוצות של תקווה. בחרנו לכבוד יום העצמאות פלייליסט של שירים שיכולים לדמיין מציאות אחרת, בתקווה שיום אחד באמת יהיה כאן טוב.
>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
>> ראשות השידור: 15 הסדרות הכי טובות בהיסטוריה של כאן 11
טונה // ראש למעלה
האלבום האחרון והכפול של טונה חוגג עוד מעט שנה, והוציא מתוכו לא מעט שירים ביקורתיים, כואבים או אנרגטיים. בין כל אלה מופיע שיר קטן – לא מאוד מוכר אבל מאוד חשוב. "ראש למעלה" נופל לכאורה בקטגוריית ההיפהופ הישנה של "שירים על המצב", אבל הוא הכי לא כזה. "תמיד סלדתי משירים של זיכרון ואבל/ הווי ישראלי נרמול של דרמה שכול וסבל", הוא שר שם, אבל בהמשך מוצא את הגרסה שלו לשיר מחזק. זה לא שיר מדכא, וזה לא שיר מאוד מרים שעוצם עיניים. זה גם וגם. וזה מה שהופך אותו לכל כך אופטימי.
יהודית רביץ // לקחת את ידי בידך
שירי תקווה לא חייבים בהכרח להתכתב עם המציאות, לעתים סתם לספק אנרגיה אחרת. ואין יותר אנרגיה מהשיר המתוק הזה של משולש אדיר – יענקל'ה רוטבליט על המילים, מתי כספי ז"ל על הלחן ומבצעת ענקית בשם יהודית רביץ שמרימה אותו לשחקים. את "לקחת את ידי בידך" לא רק שומעים אלא גם מרגישים – אפשר ממש לראות את הצבעים ולהריח את הריחות שהוא מביא איתו. חלקת השדה לאור הירח, קול התן מן הוואדי וכובד הפרי בבוסתן. שיר שאוטומטית מעלה חיוך, לא משנה כמה סוער המצב בחוץ.
אריק איינשטיין // עוד יהיה
לכאורה, קצת מוזר לחזור ל"עוד יהיה" – שיר שהופץ לראשונה לפני חמישים שנה; בתקופה לגמרי אחרת. אבל האמת היא ש"עוד יהיה", שפורסם בשנת 1976, קרה גם הוא בצל של אסון, רק שלוש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהמדינה עוד ליקקה את הפצעים מטראומה לאומית אחרת. ועדיין, איינשטיין ז"ל כתב "עוד יבוא שלום עלינו". יהונתן גפן ז"ל אמר ששיר חייב להביא איתו תקווה, וזה היה לגמרי שיר כזה. לא רק במילים, אלא גם בלחן של מיקי גבריאלוב. ובסוף שבו מופיע אייבי נתן, על האונייה ומזכיר שהשאיפה לשלום היא משהו שאי אפשר לנתק מרוח האדם. גם כשהכי קשה.
ג'ימבו ג'יי // מפרש לבן
ג'ימבו הוא, תרצו או לא, אחד היוצרים החשובים של התקופה הזאת. המוזיקה הישראלית של השנים האחרונות נעה יותר ויותר לכיוון הבריחה – "תמיד אוהב אותי" הוא כמובן הדוגמא המושלמת, אבל גם להיטים אחרים ניסו לנתק אותנו מהתחושה הכאוטית לטובת מיליטריזם מפוצץ. ואז יש את ג'ימבו שבאלבום האחרון שלו, שנקרא באופן אירוני "הכל טוב", מחבר את שניהם: מצד אחד מציג את המציאות כמו שהיא, כואבת ומדממת ומשוגעת, ומצד שני מחפש את המפרש הלבן. כמו בשיר הכואב והמסוכסך והטראגי הזה, שנגמר במשפט אחד שחקוק על הלב: "עם יד על הלב, אני עדיין מאמין".
יוני בלוך // סוף טוב
שיר אופטימי בטירוף, שבסוף (במובן מסוים) הגשים את עצמו. בלוך וברק פלדמן פרסמו את השיר הזה בינואר 2025, כשהמלחמה בעזה עדיין היתה בעיצומה ועשרות חטופים עדיין היו בשבי. אבל הוא ניסה לצייר מציאות שונה – לשים את אותו "אור בקצה", כמו שכתב אריק איינשטיין בשיר אחר. "אולי פשוט נתחיל עם סוף טוב?", מתחיל השיר בשאלה ומתאר מציאות אוטופית. אוטופיה כמובן לא היתה כאן, אבל באוקטובר של אותה שנה הוא קיבל משמעות אחרת. ביום המרגש מכולם, שבו החטופים החיים האחרונים חזרו הביתה וכשבכינו דמעות טובות, היה לנו שיר אחד באוזניים שהעז להאמין.
שלומי שבן // נורי
בתוך תקופות משוגעות כמו זו, לפעמים הנחמה לא נמצאת בדברים הגדולים אלא דווקא במישור האישי, ביחסים שבין אדם לחברו, בין בני משפחה, בין בני אדם. "נורי" הוא לא אחד השירים הקאנוניים בקריירה של שבן, אבל בעיניי הוא היה מפתח. הוא יצא אמנם לפני 7.10, אבל בשיר יש רמזים לבלגן מסביב ולמה שמנחם. במקרה הזה, הקשר בין אב לבן. "מאז שבאת לעולם/ הוא קצת פחות בטוח/ ואמיתי ומשוגע/אתה צודק, זה לא סיפור/ אבל אולי זה משהו/ שרציתי שתדע/ כשאנחנו יחד/ אין חיוך נדיב מספיק/ אין מגע עדין מדי/ אני שומר עליך/ ואתה שומר עליי". לפעמים, זה כל מה שנשאר.
עלמה גוב // מור לא מפחדת
כנראה השיר הכי פחות מוכר ברשימה, אבל גם הוא כתב מחדש את האופטימיות. "מור לא מפחדת" נכתב לאלבום "האחות הרביעית", שעלמה גוב כתבה לכבוד העונה האחרונה (בינתיים) של "האחיות המוצלחות שלי". שיר שקצת כמו "לקחת את ידי בידך" מתאר את התקווה בדרך של הרפתקה. עם הגיטרות וההרמוניה, אתה מרגיש כאילו אתה במסע החוצה מעצמך ומהבלגן לעבר אופק אחר. הוא לא בהכרח מבטיח שיהיה טוב, אבל הוא מציע דרך למצוא את הטוב באופן לא מפורש. ויש מקרים שבהם זה עושה את העבודה.
נינט // רק שלא תיפול הרוח
שיר שנכתב בתוך מצב חירום אחר (ושונה מאוד ממה שאנחנו חווים עכשיו), אבל התכתב עם מה שהרגשנו גם במלחמה. שיר קטן של נינט שהפך להמנון אחרי ה-7.10, בדרך לא דרך. נינט תמיד היתה זמרת עם לב גדול, אבל זה היה רגע שבו הלב יצא – ושלח את זרועותיו ללבבות של אחרים. גם שלי. האם באמת "הימים הטובים עוד לפנינו"? הלוואי, למרות שפעמים רבות זה לא מרגיש ככה. אבל טוב שיש מי שנושא את הדגל הזה, שגם הפך לגרפיטי סמוך לבית שגרתי בו לפני המלחמה. ורק שלא תיפול רוחנו.
גלי עטרי // אין לי ארץ אחרת
הוא אולי הפך לקלישאה, אבל יש שירים שהופכים לקלישאות מסיבה מסוימת. כי הם נכונים. הטקסט שכתב אהוד מנור ז"ל סביב מלחמת לבנון הראשונה עבר לא מעט גלגולים לאורך השנים והפך גם לסיסמא פוליטית של כל מיני מפלגות וזרמים בחברה. הוא לא שיר אופטימי במיוחד, הוא שיר כואב מאוד, שיר על המצב שבו האדמה בוערת אבל אתה מבין שאין לך מקום אחר. והציווי העמוק שמנור ז"ל השאיר לנו – "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה". וכשהארץ משנה את פניה והאדמה בוערת שוב (הפעם פיזית מתחת לרגליים שלנו), נשארת רק השורה ההיא שמבקשת: "עד שתפקח את עיניה".
להקת הנח"ל // שיר לשלום
גם ההמנון הגדול הזה לא בא מתוך איזו תקווה סכרינית ומתקתקה. הוא שיר שנכתב על ידי יענקלה רוטבליט, שחזר פצוע ממלחמת ששת הימים. והוא נכתב בשם אלה שכבר לא יכולים לשיר, אל החיים, אל אלה שעוד יכולים לתקן. "תנו לשמש לחדור, מבעד לפרחים/ אל תביטו לאחור, הניחו להולכים/ שאו עיניים בתקווה/ לא דרך כוונות/ שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". סביב יום הזיכרון, אני כל הזמן מסתובב במוח עם השאלה: איך אפשר לזכור את הנופלים, בלי לרצות לקוות שלא יהיו עוד? זו הקריאה של השיר הזה שחייבת להישאר על לוח ליבנו. תמיד.
רביד פלוטניק // שמש שזורחת עליי
"בדרך לשביל הזהב", האלבום האחרון של פלוטניק, עורר לא מעט מחלוקת בקרב מעריציו ומבקריו. תחושת הכאפה שהראפר המוביל בישראל חטף מתבטאת היטב באלבום הזה, שרחוק מאוד מה"בום שאקה לאק" של פעם – הוא אלבום נוקב, ביקורתי, מסוכסך. והוא מסתיים עם השיר הזה, שגם הוא לא כליל שלמות, אבל דווקא מתוך התהום העמוקה – הוא כותב: "גם בשבר יש עוצמה מורכבת". התקופה הזאת מזעזעת בכל מובן, אבל בתוכה כמה חשוב שיש חרך של אור להסתכל עליו. שמש שזורחת על כולנו.
נונו וגידי גוב // היי את
מתחת לכל הססמאות, זה כנראה שיר התקווה הגדול ביותר – כי הוא לא מתיימר. הוא לא המנוני כמו "אין לי ארץ אחרת", לא מדבר על נושאים ברומו של עולם – הוא עלינו, על מי שנשאר מאחור וחווה את המלחמה הזאת מהמקום הקטן שלו. הדיאלוג שבין נונו הצעירה לגידי גוב המבוגר מושלם לשיר הזה, כמו שיחה בין בת לאביה, שמנסים לראות אופטימיות כשהכל בוער. "מה שקשה לך כנראה יתחלף בקשיים אחרים/ זה לא מנחם או שמח, אבל זה המצב/ ככה כולם אומרים". הוא פשוט, הוא קטן והוא כמו קרן אור קטנה שתחזיק אותנו עד שהאור באמת יעלה.