כסאות מוזיקליים: שירים שמלווים קמפיין בחירות

השנה היא 1920, שנתיים לאחר מלחמת העולם הראשונה ששינתה את מפת אירופה. התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית מובילה לכינונן של מדינות חדשות, ביניהן צ'כוסלובקיה. שנתיים לאחר שהוקמה ותוך כדי קונפליקטים פוליטיים מקומיים, נכתבת החוקה הראשונה. באותו הזמן יושב המחזאי, הסופר והפובליציסט הצ'כי קארל צ'אפק בפראג, הוא אוסף חמישים ושניים טורים שכתב עבור העיתון "נארדוני ליסטי" לכדי ספרון אחד שנקרא "ביקורת המילים". שם הספר גם מעיד על מטרתו – לחקור את משמעותן של מילים בעולם בו שורר חוסר וודאות חברתי. במילים אחרות, הוא רוצה לנקות את כפלי המשמעות ואת הערפל האופף את השימוש במילים מסוימות, לרבות אלו שנרתמות לשימוש פוליטי.

בעידן שלנו מתעורר שוב הצורך בצ'אפקים מודרניים: אלון עידן חוקר על בסיס שבועי במוסף עיתון "הארץ" את משמעותם של ביטויים או דימויים שחודרים לתרבות הפופולארית. על מסך הטלוויזיה, בתאגיד השידור "כאן, דב אלבוים מציע פרשנויות אקטואליות לסיפורים תנכיים העולים מתוך פרשת השבוע. שניהם ואחרים שלא נזכרו כאן נשענים על העובדה שמושאי חקירתם פוליסמיים כלומר, מרובי משמעות.

מוזיקת פופ היא דוגמה נוספת לריבוי משמעות. בעזרתה פוליטיקאים רבים מקדמים דימוי פוליטי מסוים. האמת היא שבמדינת ישראל קמפיינים פוליטיים אינם מזוהים במידה רבה עם שירים אלא דווקא עם סלוגנים וג'ינגלים. לעומת זאת, בארצות הברית השימוש בשירים בקמפיינים פוליטיים שכיח. דוגמה לכך היא ברני סנדרס. הפוליטיקאי בן השבעים-ושש מוורמונט, שנחשב לסוציאליסט של הפוליטיקה האמריקאית. בהתאם לכך, הדימוי שרצה לקדם במסע הבחירות הקודם הוא של מהפכן או לפחות של פוליטיקאי שמחזיר את הכוח לעם. הפלייליסט לקמפיין שלו מכיל את: Power to the People של לנון, Takin’ Bout a Revolution של צ'אפן ועוד.

המקרה של סנדרס ברור מאליו: פוליטיקאי שמזוהה עם השמאל בוחר שירים שמתאימים לאידאולוגיה שלו. אבל יש כמה קמפיינים פוליטיים שמציגים בחירות מוזרות. נלך מן המוקדם אל המאוחר.

1. Born in the U.S.A – Bruce Springsteen – Ronald Regan       

"הבוס", ברוס ספרינגסטין, כתב שיר המתאר את התבגרותו של צעיר אמריקאי מילדות ועד חזרתו ממלחמת וייטנאם. הפאנץ' הוא שאותו צעיר, שנכפה עליו להילחם אלפי קילומטרים מהבית, חוזר הביתה ומגלה שגם עבור וטרן (Veteran) החיים בארה"ב לא פשוטים. את הפרשנות השנייה מספק לנו רונלד רייגן, נשיאה הארבעים של ארה"ב. השיר של ספרינגסטין ליווה את הקמפיין של רייגן שהתחיל ב-84'. אז הוא התייחס לשיר כיצירה פטריוטית, כזו שמפארת את חזרתם של הוטרנים למולדתם. דוגמא זו מתארת כיצד שיר אחד יכול להתפרש בשני כיוונים שונים, מצד אחד כהבעת מחאה על המצב הקיים ומצד שני כאמצעי רטורי לחיזוק ראיית עולמו.

 

1. Don't Stop – Fleetwood Mac – Bill Clinton

אם עוקבים אחרי המילים של השיר, אפשר לשמוע תקווה למחר טוב יותר. למסר האופטימי הזה בדיוק כיוון ביל קלינטון. ב1991, תחת הנהגתו של הרפובליקאי ג'ורג' בוש האב, ארה"ב חוותה האטה במשק. קלינטון הדמוקרט רצה לשחק על הקלף הזה. בעזרת השימוש במסר אופטימי הוא הבטיח חזון לבוחריו, לפיו הוא זה שיוביל בעתיד לשיפור המצב הכלכלי. בנוסף, כהונתו של קלינטון התחילה קרוב יחסית לסופה של המאה הקודמת, מה שיכול להעיד על סיבה נוספת לתאר עתיד טוב יותר. בפועל, את השיר כתבה הקלדנית, קריסטין מקויי, על ההתמודדות שלה עם הפרידה מהבסיסט של הלהקה ג'ון מקויי.

 

1. You Can’t Always Get What You Want – The Rolling Stones – Donald Trump

השיר של להקת הרוק הבריטית הוא ההפך המושלם מהדימויים שנשיא כמו טראמפ ירצה לנכס לעצמו. יחסית לשיר פופולרי הוא די ארוך, שבע וחצי דקות, ואם זה לא מספיק, הסטונס נמנים עם חלוצי תרבות הנגד שפועלת בדיוק מול אנשים כמו טראמפ. אבל משום מה הוא מצא בו ערך. אחרי שהלהקה התוודעה למצב, ביקשו מהנשיא להפסיק להשתמש בו, אבל הוא, באופן לא מפתיע, המשיך בשלו. הוא אפילו השמיע אותו בסוף נאום הניצחון שלו, מה שהצטייר, ולא בכדי, כ"קפצו לי".

אז מה בעצם משותף לכל המקרים האלה? בכולם זהותו של המועמד, בין אם רפובליקני או דמוקרט, או הכוונה המקורית של השיר, פשוט לא רלוונטיים, הפוליסמיות היא זו שמאפשרת לכל אחד לנכס את השיר לצרכים שלו. מספר מאפיינים של הפופ הופכים את השירים לפוליסמיים. אנחנו נדון בשלושה:

הרפטטיביות של הפזמון

קודם כל, כמו כל שיר, גם מוזיקת פופ מורכבת מבתים ומפזמון. אם רייגן, או יותר נכון איש יחסי הציבור שלו, היה טורח לקרוא את הבתים של Born In The U.S.A, רוב הסיכויים שהיה מבין כי מדובר בשיר מחאה. עם זאת, הפזמון חוזר שוב ושוב – והחזרה הזאת הופכת אותו לרלוונטי יותר מאשר הבתים. אני מניח שכשמעתם שמדובר בשיר הזה, יכולתם לזמזם את הפזמון בראש בעוד שכנראה לא זכרתם את המילים של הבית הראשון. לרוב, אנשים שמים לב יותר לאלמנטים רפטטיביים, ומן הסתם גם זוכרים אותם טוב יותר. כך, הפזמון מקבל עדיפות והופך למין סמל שמייצג את השיר כולו.

מנגינה

חלק חשוב נוסף הוא המנגינה. בשונה מכל מדיום אמנותי אחר, במוזיקה יש משהו שגורם לנו לזוז. חישבו על הפעם האחרונה שהייתם בהופעה חיה, או דמיינו את הפעם האחרונה שהאזנתם לרדיו והשיר גרם לכם לתופף על הגוף או להתחיל לשרוק. להיטים מגיעים לכל אחת ואחד בעזרת אינספור פלטפורמות. כך שפניה ל"פופולרי" טומנת בחובה פוטנציאל פוליטי אדיר. המנגינה מפעילה אותנו על ידי פנייה לרגש או לאסוציאציות חיוביות וככה היא הופכת לחשובה יותר מהמילים עצמן. כך יכול הפוליטיקאי לקדם תחושות חיוביות ולקשור אותן לדימויו.

עודף דימויים – סימולקרה

אבל, מעבר למילים ולמנגינה, שנמצאים כמעט בכל סגנון מוזיקלי, מוסיקת פופ קשורה לתקופה בה עלה קרנו של מושג הסימולקרה. עם הזמן, תקשורת ההמונים, שעלייתה מתוארכת איפשהו עם מהפכת הדפוס, צברה עוד ועוד מבקרים וביניהם ז'אן בודריאר, פילוסוף צרפתי, שהגותו מזוהה בין השאר עם מושג הסימולקרה. את התיאוריה הזו הוא מפתח בספר "סימולקרות וסימולציה", בו הוא מתאר כיצד הקפיטליזם המאוחר, שמקדם תרבות צריכה, יחד עם שינויים טכנולוגיים מהירים, הובילו למצב שבו השימוש בסימנים ובסמלים מגמיש את המשמעות של המילה עד כדי כך שהוא מייתר אותה. האופן שבו אנחנו צורכים את הדימויים מטשטש את הגבול שבין מציאות לדימוי, כך שהדימוי הופך בסופו של דבר לאובייקט המהותי ולא המציאות עצמה. באופן דומה, ההפצה הרחבה של שירים בתקשורת ההמונים הופכת אותם לסמלים מרוקנים ממשמעות. כל אחד מבין רק קטעי משפטים ומשתמש בהם כך שיתאימו למסר אותו הוא רוצה להעביר. בסופו של דבר, משמעותו של השיר משוכתבת בעיקר על ידי שומעיו ועל ידי חברות המדיה המפיצות אותו.

אבל מה לפוליטיקה ולמוזיקה? על מנת שמפלגה תוכל להשפיע, עליה להחזיק במספר רב ככל האפשר של מושבים בפרלמנט. כך יהיה לה המנדט מהעם והכוח הפרלמנטרי לעצב את עתיד המדינה. בשביל לעשות זאת, וכמו שלמדנו ביום הבחירות האחרון בישראל, על המפלגות לגרום לכמה שיותר אנשים להגיע אל הקלפי ולהצביע עבורן. בארץ עושים את זה עם אוטובוסים, באמריקה עם שירים. הפוליסמיות של השירים היא שהופכת אותם לאמצעי נפלא להנעת אנשים. כמו שאמרנו, יש משהו במוזיקה שגורם לאנשים לזוז, ביחד, באותו הקצב. מוזיקה מצליחה לקשור בין אנשים ולהניעם יחד, וזה בדיוק מה שהפוליטיקאים צריכים.