"שלום, קוראים לי דוריס": קומדיה גרוטסקית וסתמית

בתחילת הסרט המצלמה סוקרת את סאלי פילד וחושפת את צווארה המקומט של אישה בת 69. זה אחד הרגעים האותנטיים היחידים בסרט המתגדר כקומדיה, אבל נראה שהבמאי/ תסריטאי לא החליט מה הוא באמת. דוריס, שהקדישה את חייה לטיפול באמה עד יום מותה, הולכת לסמינר העצמה עצמית ויוצאת משם עם אמונה חדשה שמניעה אותה לחזר אחרי צעיר ידידותי (מקס גרינפילד מ"הבחורה החדשה") שעובד לצדה במשרד במנהטן.

משום שאינה מכירה את דרכי הצעירים, היא נעזרת בנכדתה של חברה ותיקה, הבונה לה פרופיל פייסבוק פיקטיבי (הדים של "קאטפיש"), מייעצת לה להתלבש כמו אמיליה קלארק ב"ללכת בדרכך" ושולחת אותה להופעה של להקת טכנו, שם כולם נגנבים על הזקנה באוברול צהוב. הסצנה שבה ג'ון מנפח את המושב של דוריס בין רגליה וזה נראה כמו סקס (חחח) מוכרת מאינספור קומדיות וולגריות, רק שהפעם (חחח) זה בהשתתפות זקנה עם תסרוקת של ילדה. בשנות ה־60 רוברט אולדריץ' היה עושה מהחומרים האלה סרט אימה קמפי בכיכובה של בטי דיוויס ("מה קרה לבייבי ג'יין?", "שרלוט המתוקה").

כשדוריס מסרבת להיפרד מכל הזבל שצברה ותסכול חייה מתפרץ מתוכה בזעקות כאב היסטריות, הסרט אכן מאמץ גוון כזה, אבל כמה דקות אחרי כן הוא שוב מחליף כיוון. הקומדיה הגרוטסקית אינה מתחברת לדרמה הרכה והסיום סמלי באופן סתמי. פילד היא שחקנית מקסימה ואיכשהו היא יוצאת ללא פגע, אבל הייתי שמחה לראות אותה בסרט שמכבד יותר את האנושיות שלה. ורק לשם הבהרה: אם במקום פילד וגרינפילד היו מלוהקים לסרט, נניח, הריסון פורד וזואי דשנל, הוא לא היה יותר מתקבל על הדעת.