שלום קר: דוד טרבאי מציג אפוקליפסה אחרת
"המעברים המאושרים" לוקח את הקורא לישראל עשור מעכשיו, ומוכיח שגם בשגשוג ובנורמליות טמונה סכנה
עלילת "המעברים המאושרים" מאת דוד טרבאי מתרחשת בעוד קצת יותר מעשור, ערב נסיגה מהגולן במסגרת הסכם שלום. הבלש מיטלמן, שאביו נעלם כשהיה ילד, חוקר את התאבדותו של מגדל פרחים מהגולן, כימאי לשעבר, גרוש, שעבר לגולן כשעדיין היו תמריצים להתיישבות, ונקלע לחובות.
"המעברים המאושרים" הוא עוד ספר אפוקליפסה ישראלית, אך בשונה מספרים כמו "2023" ו"הרים אני רואה", זו לא אפוקליפסה של חורבן והתפוררות, אלא של הסדרה ונרמול, של שגשוג מפוקח. זהו עולם שבו הכל בסדר, אפילו הסכם שלום יש. אבל בני אדם נמדדים בתפוקות שלהם, ביעילות חברתית.
בעולם הזה, הכל צריך לזרום. כותרות הפרקים מפרטות את הזמן שנותר עד הפענוח, כי לכל תעלומה יש סוף ידוע מראש, וזמן הוא כסף. מיטלמן עובד בבולשת מופרטת, שההפרטה עשתה לה רק טוב. אנליסטים מנהלים את הארגון, והבלש הוא לא יותר ממתכנת ללא אקדח, שתפקידו לזהות את הפרצות בגבולות ואת הבאגים הקטנים במערכת.
זו מציאות שבה אסור להסתיר, שאין מה להסתיר, אלא אם כן אתה אדם חשוד. "הכל צפוי, כתוב מראש, כל מסתנן, מבריח או חשוד, מקבל מיתרים ארוכים של תיוגים, קואורדינטות, תחזיות".
מיטלמן הוא שוטר מהזן הישן, כזה שמתעקש לבזבז זמן על חקירה פשוטה. התחביב שלו הוא להערים על המערכת, "להתחיל מן ההתחלה, בלי עקבות, בלי זיכרונות. לברוח". חקירת ההתאבדות מרמזת על קיומה של מישהי שאין לה כל תיעוד. וזה מה שמטריד את הבלש. הניסיון לפתרון התעלומה הוא מסע חיפוש אחרי האישה הזרה שהתגוררה עם מגדל הפרחים המת, מתוך תקווה שהיא תסייע לגלות את המניע להתאבדות. החריגה ממערכת הניטור והבקרה מטרידה את מיטלמן, אבל המערכת עצמה, מפקדיו של מיטלמן והאנליסטים הארגוניים, פחות מוטרדים ממנו. להפך, הם חוששים, כנראה בצדק, שהוא יתפתה לתעלומה, ללא ידוע. המעקב, הכפיפות לתחזיות, היות נשלט וצפוי הם נחלתם של הכפופים למערכת, לא מי ששולטים בה.
יש שתי דרכים לחמוק מהניטור, מעל המערכת או מתחת. מגדל הפרחים המת, כך מתגלה, היה חלק מקבוצה של אנשים שחיים מחוץ לרשת, מנותקים, מנסים להותיר כמה שפחות עקבות. במהלך החקירה, כפי שחששו הממונים, מיטלמן מגלה את הדרכים שבהן אפשר לחצות את הקווים, את הגבולות המפוקחים. המסע לסתימת הפרצות הופך למסע בעקבות המעברים, ומיטלמן מתפתה.
הדמויות המופיעות בספר קשורות זו לזו בדרכים שונות, בצירופי מקרים המרמזים על קשרים בין אישיים העוקפים את ההסדרה והפיקוח. במקביל לחקירה של מיטלמן לורה, בתו של מיטלמן, פועלת להשלים את הפרויקט של אביה, וסופו של הספר מרמז על אפשרות נוספת להתגבר על ההסדרה הממוחשבת, המערכתית, באמצעות חזרה לטבע. כמו הפרחים שגידל אביה, כמו הציפורים.
השורה התחתונהלאפוקליפסה יש כמה צורות, לא כולן התפוררות וחורבן