שפת הסימנים של השימפנזים

כיצד קופים מדברים: חוקרים הצליחו לפענח את המשמעות של מחוות הגוף של השימפנזים

זפה מסתכל על רוהארה היושבת רק כמה מטרים ממנו. רוהארה היא צעירה נאה, וזפה רוצה למשוך את תשומת לבה, לקרוא לה אליו, לבדוק את האפשרות של יחסים אינטימיים. זפה אינו יכול לקרוא בשמה, או לנסות עליה משפט פתיחה שלמד מהאינטרנט – משום שזפה ורוהארה הם שניהם שימפנזים ואינם מסוגלים לדבר. עם זאת הם בהחלט מסוגלים לתקשר זה עם זו. זפה מנענע את הענף שלידו ומסתכל על רוהארה, מצפה לתגובה. רוהארה נשארת אדישה. זפה מנענע את הענף שוב. שוב אין תגובה. בפעם השלישית זפה מנענע את הענף בכוח רב יותר וגם מרים את זרועו. דבר זה מושך את תשומת לבה של רוהארה, שמבינה מיד את כוונתו של זפה והולכת אחריו.

בדוגמה הזו יש את כל המרכיבים של מחוות גוף בעלת כוונה המכוונת כלפי פרט אחר ומיועדת להעברת מסר. אנחנו יכולים להסיק זאת משום שזפה עוצר אחרי המחווה ומחכה לתגובה, וחוזר על המחווה (ואף מרחיב אותה) עד שרוהארה מגיבה.

קריטריונים אלו – הציפייה לתגובה והחזרות על המחווה עד שהתגובה הרצויה מתקבלת – הם אלו שהנחו את החוקרים קתרין הובייטר (Hobaiter) וריצ'רד ביירן (Byrne) מאוניברסיטת סנט אנדרוז כאשר יצאו לקטלג מחוות גוף בקרב שימפנזים בטבע. במאמר שפורסם לאחרונה במגזין Current Biology, הם מפרטים לא רק 66 מחוות גוף שונות, אלא גם מפרשים את המשמעות של כל מחווה. החוקרים הסיקו את המשמעות על פי התגובה שסיפקה את מבצֵע המחווה – כלומר גרמה לו להפסיק לבצע אותה. בדוגמה שלעיל, אנו יכולים להבין שמשמעות נענוע הענף הייתה "אני מעוניין בך, בואי איתי", משום שזפה הפסיק את המחווה ברגע שרוהארה נענתה לו. החוקרים מצאו שלמחוות מסוימות אכן הייתה משמעות ברורה, ושימפנזים שונים השתמשו במחוות אלו באותה צורה כדי להעביר את אותו מסר – כמו מילים השומרות על משמעותן בהקשרים שונים.

כך למשל שימפנזה יכול למשוך את תשומת לבו של שימפנזה אחר ולבקש ממנו להתקרב על ידי תנועת יד או פשוט על ידי כך שהוא תופס את חברו ומושך אותו אליו. לעומת זאת, הנפת היד או הראש פירושה "לך מכאן", ואם השימפנזה השני לא מבין זאת, הראשון יבהיר את הכוונה על ידי לקיחת חפץ כלשהו והטחתו על הקרקע.

מדוע להתמקד במחוות ולא בקולות? שכן אצל בני אדם רוב התקשורת, ובמיוחד זו המיועדת להעברת מסרים מסוימים, נעשית בקול. אך מתברר שאצל בעלי חיים אחרים המצב שונה. הקולות שבעלי חיים משמיעים הם בדרך כלל אבוקטיביים (Evocatice) – הם משמיעים אותם בתגובה למצב מסוים, בצורה שאינה לחלוטין בשליטה, ואינה מכוונת להשגת תגובה. גם אצל בני האדם קולות כאלו קיימים. חשבו על הפעם האחרונה שבה דפקתם את האצבע הקטנה של הרגל בפינת הספה – האם צעקתם "אאווו!"? זוהי דוגמה לקריאה אבוקטיבית שלא נועדה להעביר מסר (אנשים עושים זאת גם כאשר הם לבדם) ואינה לחלוטין בשליטה (כפי שיודע כל מי שניסה "לצעוק בשקט" כדי לא להעיר אדם נוסף שישן בסמוך).

גם רוב הקולות שמשמיעים שימפנזים נופלים בקטגוריה הזו (אם כי אחד או שניים עשויים להיות יוצאי דופן). למשל שימפנזים קוראים כאשר הם עומדים לאכול, ונראה שקשה להם מאוד לשלוט על כך, גם כאשר נטייה זו להשמיע קול היא בעוכריהם. בריאיון ל"גליליאו" מספרת הובייטר על מקרה בקבוצת השימפנזים שאותה חקרה, ושבה נקבת שימפנזה רצתה להשיג מעט מבשר הקוף שאחד הזכרים צד זמן קצר לפני כן. הזכר לא הסכים לחלוק, אך לאחר זמן מה, מלא עד להתפקע מבשר, הוא התחיל לנמנם – שאריות בשר הקוף עדיין לצדו. הנקבה התגנבה אליו, צעד אחר צעד, חרישית כחתול, והצליחה להגיע לבשר בלי שהזכר התעורר. היא שלחה את ידה, נגעה כבר בבשר הקוף – כל כך קרוב – אך אז, הקרבה לאוכל הנחשק גרמה לה להשמיע קריאת אוכל. הזכר התעורר, וגירש אותה מיד.

דוגמה זו מבהירה עד כמה שונה התקשורת הקולית של בעלי חיים מהשפה של בני אדם. אנו יכולים להחליט מה להגיד ומתי ולהתייחס בדברינו לאדם או לחפץ מסוים – ולא רק להעביר רגש. מבחינה זו השפה דומה יותר למחוות הגוף שחקרו הובייטר וביירן. ואמנם, חוקרים מסוימים סבורים שהשפה האנושית התפתחה ממחוות גוף – וחלק מאמינים שהשפה הראשונה הייתה דומה לשפת סימנים. הובייטר וביירן לא תומכים בהשערה זו. לטענתם, יש עדיין הבדלים מהותיים בין שפה אנושית למחוות גוף של שימפנזים. הרפרטואר של השימפנזים קטן למדי, ונראה שהוא מוּלד – שימפנזים בקבוצות שונות מבצעים פחות או יותר אותן מחוות. רבות ממחוות אלו משותפות גם לבונובו – המין הקרוב ביותר לשימפנזים – ואפילו לגורילות הרחוקות היותר. אם כך, אלו תנועות האופייניות למין (או לכמה מינים קרובים) ולא "מילים" שצריך ללמוד כמו אצלנו. כאשר שימפנזה צעיר מנסה לתקשר עם חבריו לקבוצה, הוא מבצע את המחוות האלו באופן טבעי – ואז לומד אילו מהן משיגות את התוצאה הטובה ביותר. כך הרפרטואר של כל פרט נהייה קטן ומדויק יותר כאשר הוא מתבגר.

האם אפשר לצרף את האדם לרשימת המינים המשתמשים במחוות מאותו רפרטואר מצומצם? והאם הרפרטואר שלנו דומה בין תרבויות שונות? כדי לענות על שאלות אלו הובייטר וביירן פועלים ליצור שיתוף פעולה עם מדענים שחוקרים מחוות גוף בבני אדם, במיוחד אצל ילדים לפני שהחלו לדבר. כבר ברור שיש כמה הבדלים משמעותיים. למשל, אחת המחוות הבולטות אצל פעוטות היא הצבעה על עצם כלשהו (כאשר הם מתחילים לדבר, המחווה לרוב מלווה באמירה המוכרת: זה!). מחוות המתייחסות לעצם מסוים שנועדו לכוון את תשומת לבו של פרט אחר אל אותו עצם, נפוצות מאוד אצל בני האדם. אמנם הן נראות גם אצל שימפנזים, ואפילו אצל קופים אחרים, בתדירות גבוהה למדי אך רק בשבי. בגני חיות ובמכלאות למשל קופים וקופי אדם לעתים קרובות "מצביעים" או שולחים את ידם לעבר עצמים שהם רוצים להשיג, בעודם מסתכלים לעבר אדם הנמצא באזור – וברור שהם מבקשים ממנו "את זה" בדומה לפעוטות. אלא שזהו ההקשר היחיד שבו נראית הצבעה: שימפנזים אינם מצביעים כדי לתקשר זה עם זה בטבע – או לכל הפחות, זוהי התנהגות נדירה עד מאוד.

כמובן, המחוות שאנו משתמשים בהם – אפילו כילדים קטנים – מתפתחות יד ביד עם השפה, ולמעשה הן חלק ממנה. זוהי עוד סיבה לכך שהובייטר מטילה ספק בתיאוריה של מַעבר משפת סימנים לשפה קולית: השפה האנושית כיום אינה בנויה מקולות בלבד אלא היא צירוף של קולות ומחוות. זו הסיבה שקשה לנו יותר לרדת לדעתו של בן שיחנו בטלפון או בצ'אט באינטרנט, וזו גם אחת הסיבות שלשמן הומצאו האמוטיקונים – להבהיר לצד השני כוונות שבשיחה פנים אל פנים היו מועברות בעזרת שפת גוף והבעות פנים. "סביר להניח שהשפה לא התחילה כ'שפת סימנים' וגם לא כשפה קולית בלבד", אומרת הובייטר, "אלא התפתחה כשילוב של קולות ומחוות, כפי שהיא כיום".