"בעבר ארגון להב"ה והצל הוציאו דין רודף נגדי"

נדנדה מעל נתיבי איילון, דגדגנים ברוטשילד וייהוד האוטובוסים של דן: בימים שבהם אמנות רחוב מנוכסת לטובת סיורים תיירותיים ופרויקטי נדל"ן, אמן הרחוב העלום שרדר מתמקד במחאה בועטת ותל אביבית למהדרין. ריאיון עם יוצר שהרחוב שלכם הוא חומר הגלם החביב עליו

היוצר שרדר לא רוצה שיידעו מי הוא – לא אתם, לא המשטרה ולא ההייטרים. הוא מסכים לספר לנו רק שהוא בסביבות גיל ה־30 ושהגיע לתל אביב מאזור הצפון לפני 13 שנה. בשנתיים וחצי האחרונות, מאז החל לפעול, מדי כמה חודשים מעוטרת תל אביב בעבודות שלו: פעם אחת היה זה שלט שעליו מצויר איבר המין הנשי עם חץ שמופנה לדגדגן, פעם אחרת שלטים באוטובוסים של דן שעליהם נכתב "הישיבה במושבים הקדמיים ליהודים בלבד", ובפעם האחרונה, ממש לפני כשבוע, נדנדה גבוהה מעל נתיבי איילון. בהנחה שאתם יוצאים מהבית מדי פעם, בטוח נתקלתם באחת היצירות של שרדר – ובכך, מבלי להתכוון, נולדה בתל אביב מעין גרסה מקומית ומרעננת לקדחת בנקסי שהפכה מעייפת זה מכבר.

הוא לא למד אמנות מאף אחד שהוא לא עצמו ומתפרנס ממה שהוא מגדיר "תחום שקשור לתקשורת". את הכינוי שרדר קיבל לאחר שחבריו גילו שיש לו קשר משפחתי רחוק ליפן וזה היה נראה להם מצחיק. אחרי שהתגבר על הבאסה מלהידמות לרשע מ"צבי הנינג'ה", הוא התחיל לחבב את הרעיון ואימץ אותו. אז למה לאמן כמו שרדר כל כך דחוף להישאר אנונימי? "אני מעדיף שתשומת הלב תהיה ממוקדת בעבודות שלי ולא בי. חלק מהדברים שאני עושה הם גבוליים מבחינה חוקית", מספר שרדר. אבל לא רשויות החוק הן אלה שמפחידות אותו בהכרח. "בעבר ארגון להב"ה והצל הוציאו דין רודף נגדי, כך שזה היה טוב שאנשים לא יודעים מי אני".

"אמנות הרחוב תמיד נראתה לי מהצד כמו משהו שקל לעשות אותו. כשהיית רואה עבודות הייתי אומר מה שהרבה אנשים אומרים – 'גם אני יכול לעשות את זה ואפילו טוב יותר'. כשהגיעה ההזדמנות בתקופה שבה היה לי הרבה זמן פנוי, התחלתי". העבודה הראשונה שפיזר בתל אביב הייתה שיר בשם "טעות נפוצה". "הייתה תקופה שבה רחובות העיר הופצצו בשירים שכל קשר ביניהם לבין כתיבה איכותית הוא מקרי. אנשים חשבו שהם ביאליק. כתבתי סתם שיר בטלפון, עיצבתי קצת, הדפסתי ובאיזה לילה יצאתי ותליתי את זה. קצת שכחתי מזה ואז חברה של חברה שלחה לי תמונה של זה ואמרה: 'ראית איזה מגניב?'. הבנתי שאם זה הגיע למעגל שלישי, זה תפס עיניים של עוד ועוד אנשים".

לא רק פסאודו משוררים מרגיזים אותו, גם נושאים בוערים וחשובים הרבה יותר שקשורים לתל אביב. "אני מאוד קשור לתל אביב ואוהב אותה. גרתי בצפון הישן, ביפו ובמרכז העיר. יש הרבה דברים שאני מת עליהם בעיר, לדוגמה הלגליזציה הלא רשמית לקנאביס שקיימת בתל אביב ובערים אחרות לא. הדברים שמפריעים לי אלה הדברים שנוגעים ליומיום שלי ושל עוד הרבה אנשים שגרים כאן". אחד מהם הוא נושא היעדר תשתית שבילי אופניים מוסדרת. "אני מתנייד בעיקר באופניים. הצבתי שלטים בכניסה לרחובות הראשיים של העיר שנכתב עליהם: 'לפניך 2 אפשרויות – לרכוב על המדרכה ולשלם קנס או לרכוב על הכביש ולמות'. מקומם של האופניים החשמליים הוא בטוח לא על המדרכה, גם במצב הנוכחי שאין שבילי אופניים.

אופניים רגילים זה סיפור אחר – כל עוד אין שביל מוסדר, אין ברירה אלא לרכוב על המדרכה. היו פרסומים של העירייה שהסלוגן 'אם שביל נגיש, רוכבים על הכביש' התנוסס עליהם. אם אין שביל נגיש תעשו שיהיה שביל נגיש".

עוד כתבות שיעניינו אותך:
האיומים על התרבות הישראלית רק יהפכו אותה ליותר בועטת
"תפקיד התאטרון להציב מראה מול החברה"
"ראלף שובר את האינטרנט" עושה דבר נדיר בסרטי ילדים

אמני רחוב לא כופים את העבודות שלהם על הקהל, גם אם הן לא בהכרח מעולות?

"הכפייה היא אינהרנטית. אני לא מבין אמנים שהולכים לעשות את האמנות שלהם במקומות שיש בהם עוד מיליון יצירות כמו שלהם. אני עושה את הדברים שלי במקומות אחרים. לגבי האיכות – כמו בכל דבר הרוב לא כל כך טובים במה שעושים. קשה לי להגדיר את עצמי כאמן רחוב. אני עושה גם דברים שהם לא בהכרח ברחוב".

תל אביבי, שמאלן, לא מנותק

אחת הדוגמאות ליצירות של שרדר מחוץ לרחוב היא התערוכה שלו עם האמן דר גולן "100 סיבות לעשן ג'וינט", שהוצגה בכולי עלמא לפני כמה חודשים וכללה 100 תמונות שייצגו סיבה עבור הישראלי הממוצע לשאכטה – אריה דרעי, צפצופים בכבישים, נתניהו, אופק בוכריס, כרטיסי ביקור של מכוני ליווי, גלעד ארדן ומשפטים כמו "למה את לא מחייכת?". "זו הייתה אמורה להיות תערוכה שלו אבל בגלל שהוא היה בברלין הוא הציע לי להצטרף אליו. הרמנו את התערוכה תוך שישה ימים והתגובות היו מעולות – גם של אנשים מהארץ וגם של תיירים שנדהמו".

מה דעתך על בתי הספר לאמנות ולעיצוב בארץ?

"יש את המשמעות הטכנית, שזו כמו סדנה שפשוט מלמדים אותך מה לעשות ואיך. אבל את זה כל אחד יכול ללמוד לבד. החלק השני הוא חינוך של מה היה עד עכשיו, מה יש כרגע ומה כנראה יהיה בעתיד. הכל מאוד תבניתי ומקובע. הטובים שבאנשים שלומדים בבתי הספר לעיצוב ואמנות בארץ לא צריכים את זה. אלה שלא טובים – שום בית ספר לא יעזור להם להיות טובים".

אולי אנחנו פשוט דור שיכול ללמד את עצמו הכל?

"אני חושב שלפחות באמנות זה כנראה תמיד היה ככה. כן צריך ללמוד, אני הכי בעד, אבל לא בטוח שבית ספר או אוניברסיטה הם אלה שייתנו את הכלים הכי טובים. באמנות ספציפית, בעיניי, צריך איזשהו מנטור. אלא אם כן אתה אוטודידקט שיכול ללמוד לבד. חשוב ללמוד מה עשו לפניך, אבל זה לא תנאי".

אנשים משקיעים ארבע שנים מהחיים שלהם בלימודים, ובסוף אתה מגיע בלי ניסיון וגונב את הפוקוס.

"יש מרמור, אני יודע. בעיקר בעקבות אייטמים על דברים שעשיתי. הטוקבקים לא מפרגנים. זה מגיע בעיקר ממקום של 'מי זה השמאלן התל אביבי המנותק הזה'".

אתה תל אביבי שמאלן ומנותק?

"כן תל אביבי, כן שמאלן, אבל מנותק אני לא. מעטים האנשים שעושים משהו ולו במעט כדי לקדם את הדברים שבהם הם מאמינים. החברה הישראלית הופכת לאומנית ופשיסטית. הפוליטיקאים ואנשי התקשורת מטפטפים לאזרחים את הרעל – חייבים להתעורר".

איך עולם האמנות צריך להתנגד למהלכים האלה?

"חוק הנאמנות בתרבות לא משפיע עליי, כי מעולם לא קיבלתי או חשבתי שאקבל תקציבים מהמדינה. אבל זה מצער אותי מאוד. אמנים מצנזרים את עצמם לא מהיום בצורה מטורפת כי רובם פושטים את ידם. הם חושבים פעמיים אם הם רוצים להיות מזוהים עם משהו שהוא לא לאומי בצורה הנכונה, או לכאורה פוגע בממלכתיות. החוק בעצם עושה וידוא הריגה. האנשים האלה לא חיו בסרט עד עכשיו, הם התחילו לצנזר את עצמם כבר בעבר. עכשיו פשוט אין ברירה.

"אני באמת חושב שיש המון אמנים מעולם בארץ ובתל אביב בפרט. הלוואי שהם יעשו יותר דברים מתוך הלב שלהם, דברים שיגרמו לאנשים לחשוב ולפקפק במה שהם חשבו עד עכשיו. זו לגמרי קלישאה, אבל אין את זה היום. איתי זלאיט הוא דוגמה מעולה לאמן מחאה, אבל יש מתי מעטים כמוהו. די לפחד".