איך אפשר בלעדיה: 5 שנים בלי שרה מ"קפה תמר"

אני לא אעמוד שם ממול כשפינת חיינו תיכנע לדחפורים. מיום לידתי ועד שבוע לפני שמלאו לי 45, סלע קיומנו המשפחתי היה סביב מקום אחד – סבתא שרה ו"קפה תמר". למעט האזעקה של מלחמת יום כיפור שאני זוכרת כסצינה מובהקת בבית הורי בגיל 3, כל התמונות שרצות בראשי הן שלי דבוקה לסבתא שרה בבית הקפה. היא הייתה "דופקת" (כך קראה לזה) כסף בקופה הישנה, ואני הייתי על כתפה כשראשי מבצבץ בסקרנות לכל דבר שעשתה.

אני זוכרת את עצמי יושבת על הדלפק ולומדת להכין קפה, לשקול עוגיות, לתת עודף, לפנות במנוד ראש לכל קליינט שנכנס ובסבר פנים – בדרך כלל יפה, תלוי מה היה מעמדך אצל סבתא – ואפילו לזוז מהשולחן האהוב עלי כי יש מישהו שמעדיף אותו על פני כל שולחן אחר. לא היה מקום שבו העדפתי לבלות בחופשים וחברתה של אישה אחת, שהייתה בת 45 ביום לידתי, הייתה האהובה עלי ביותר. כיון שנהגנו להכריח אותה לישון אצלנו בבית, היינו מקיצות ב-06:00 כדי לעבור אצל וייס במאפיה ברחוב קינג ג'ורג' שיוציא לה את הארגזים עם המאפים החמים והטעימים. ריחם המופלא שדבר לא נחסך מהם, מתערבב לי גם עתה עם ריח הדלק באחד מהרכבים שלה, רנו נדמה לי. לימים קנתה לעצמה את אחד הג'יפים הראשונים בארץ, סוזוקי לבן, מגעגועים שמעולם לא חלפו לימיה בצבא הבריטי עת הייתה שועטת לבדה, חיילת בת 18, במדבריות מצרים.

ספגנו סביב השולחנות תרבות ואמנות, עיתונות ופוליטיקה. עשרות יצירות ביכורים נכתבו כשרגלי השולחנות מתנודדים. אבל כל מי שישב שם יודע שקסמו של המקום היה ביכולת להשקיף על בני אדם, להיות שותף לרגע לשיחה ולאחר מכן לחזור לאינטימיות שבחברת עצמך

כמו בסרט חולף לי אחד מהצילומים היפים שלה מנופפת לשלום מחלון הג'יפ. לא הייתה חניה תל אביבית שיכלה לכישורי התמרון שלה, ובטיולים, בעיקר בנסיעות לנהלל – מושב הולדתה, הייתה מזכירה לנו מתי להכניס לפרונט ספיישל (הילוך שטח). היא הייתה כל עולמי. גם כשנישאתי (ויש בסיס איתן לחשד שבעלי, עברי, התחתן איתי בגללה) ואפילו כשנולדו ילדי הם הגיעו מבית החולים קודם כל לקפה, רק אחר כך הביתה. את הכל עברה המשפחה הזאת בין ארבעת הקירות הבלתי מסויידים הללו, בין גזעי העצים שניסינו נואשות לטפס עליהם.

היא איבדה שם את סבא אברהם והתאלמנה בגיל 40; היא איבדה את בנה אהובה, יוסי, שלושה שבועות בסך הכל אחרי חתונת הוריי. אמי נחמה ודודתי מיכל, נותרו לה והאחת לשנייה. זאת הייתה המשפחה השבורה-החזקה ביותר שאי פעם הכרתם. לימים הכללים של ערבוב אבל ושמחה היו ברורים – באבל סוגרים את הקפה, כך היה ביום ההלוויה של אבי; בשמחה מותירים אותו פתוח בידי "הבנות", כך היה ביום חתונתי; ממילא חצי מבאי בית הקפה, שהיו שנים ארוכות כמשפחה מורחבת, היו איתנו בחופה. 

"אני בקפה בילדותי עם דודה מיכי. ככל הזכור לי זה היה חג החנוכה. אני בת 6 או 7". איילת נחמיאס ורבין (צילום: דני שניאור)

רחוב שינקין כמשפחה משונה ומורחבת

אני לא אעמוד מול הפינה כשתחזיר נשמתה לאלוהי העפר. ילדיי יודעים. כשעוברים ליד הפינה אני מנסה ללא הצלחה לנגב את הדמעות. אני לא מסתירה את זה מהם. הם יודעים מה סבתא שרה היא עבור כולנו, גם אם איננו רואים אותה. בביתנו, של אחי ושלי, תלויים שלטי הכניסה. בסלון תלויה גם תמונת הענק של סבתא שצייר אורי ליפשיץ בסדרה נהדרת של פורטרטים שלה כשההשראה היא בגדיה המנומרים ומלאי הסטייל היחודי . 

בראשית שנות ה-2000, כשנהרס בית "דבר", הבניין שבו שכן העיתון, עמדתי עם לסת פעורה בתחושה שלא מדובר רק בבלוקים אלא ברעיון, בתפיסת עולם, שהתרסקה. בית דבר, יש לומר, היה יפה בהרבה מבחינה אדריכלית מהבניין "שלנו". הקשר בין "דבר" ל"תמר" היה בל יינתק. ישיבות המערכת בראשות העורכת המיתולוגית חנה זמר נערכו בקפה ואת טוריו היה כותב נתן אלתרמן על שולחנות הפורמייקה. כשנסגר העיתון ב-1996 זה היה איזה דגל ותחושה שזמננו, אף הוא, בוא יבוא.

ב-9 בספטמבר, לפני חמש שנים, ליווינו את סבתא למנוחה מסוימת. יש אנשים שגם לאחר מותם אינם משדרים מנוחה לאוהביהם. סבתא כל כך חיה בבנותיה, בנכדיה, בניניה ובבתינו, שאין לי מנוחה. היא הייתה בת 90 וקצת ולא היה לי די ממנה

מצבו הפיזי של בית הקפה היה מוכר, לרוב בהבנה, לרוב יושביו. ב-30 השנים האחרונות לקיומו הוא שופץ באופן פרוביזורי, לא אחת תוך הסתרה מסבתא שצובעים או מתקינים מזגנים חדשים. היא התקשתה לקבל שינויים – המעבר מלירות לשקלים הסעיר את עולמה באותה מידה שכבר לא היה צורך להשתמש במונה של הטלפון שבפינה ושהייתה צריכה להתעסק בעיקר באינטרנט האלחוטי שהוצב אי שם עמוק בעשור האחרון, טרם סגירתו. כשהשירות החל להינתן ב"לחץ על המקש" ולא על ידי אנשים, סבתא כבר ממש חשבה שזה אישי נגדה. קידמה ממש לא הייתה הקטע שלה.

אבא שלי אליעזר, שפטירתו הייתה אחת המכות הקשות לסבתא שרה, היה נוהג לסגור את הדברים מאחורי גבה, פעמים רבות עם אריה, החבר הטוב של סבתא מנצרת ואביו של חמודי שאותו לשמחתי עדיין אפשר לפגוש בשינקין, אצל אכרם ופותנה. עד כדי כך היא הפכה את הרחוב הזה למשפחה מורחבת ומשונה, כשהיא הצ'יף הבלתי מעורער של השבט. 

היא לא הייתה נחמדה כשם שלא הייתה קולינרית גדולה. אהבה אוכל ישראלי פשוט. חומוס מאכרם ולקינוח מגנום עם שקדים היה מבחינתה 3 כוכבי מישלן. ולמרות שהקולינריה לא הייתה הכוכבת בקפה, ארז קומורובסקי היה מכור לבורקס תפוחי האדמה ובהגיע הפסח גם ישראל אהרוני היה נעמד לזלול מהמצהבריי שלה. אותו, אגב, היא אהבה לשאול לאחר שהשיל אי אלו קילוגרמים ממשקלו "ישראל, איך רזית ככה?", והוא היה משיב לה בפשטות "סגרתי את הפה, שרה. ככה רזיתי". קלוריות פשוט היה מושג רחוק ממנה, במיוחד כשהייתה מנסה לדחוף לכולנו פחמימות. ובכל זאת, היא הייתה הראשונה לקחת את הבייגל הכל-ישראלי, שמה בו כמויות אימתניות של גבינה צהובה וחמאה ודחפה לטוסטר. כשהוגש לצד זיתים פשוטים מפח מתכת ורסק עגבניות עתיר שום זאת כבר הייתה הברקה. הבייגל שלי אף פעם לא טעים כל כך, כנראה שחייבים טוסטר שקצת שורף כדי שיצא כך. ועדיין, כשאני מכינה טוסט בבית, חותכת ריבוע במרכזו ושוברת לתוכו ביצה או כשאני מערבלת ומערבלת את הביצים בקערה, אני קצת נושמת אותה.

"סבא שלי אברהם וסבתא שרה. זוג בליינים שהספיקו לטייל בחצי עולם. היה איש מיוחד. הפסדתי"

ערש לידתה של היצירה התל אביבית

ספגנו סביב השולחנות תרבות ואמנות, עיתונות ופוליטיקה. עשרות יצירות ביכורים נכתבו כשרגלי השולחנות מתנודדים. אבל כל מי שישב שם יודע שקסמו של המקום היה ביכולת להשקיף על בני אדם, להיות שותף לרגע לשיחה ולאחר מכן לחזור לאינטימיות שבחברת עצמך. בעיני הקפה היה מהמם ביופיו. אני יודעת שהוא סבל מדלות אסתטית למי שלא היה חלק מהמתרחש בו, אבל ברור שרק מקום מיוחד כזה היה יכול לייצר כמות כזאת של שירה, ספרות, אמנות, ולהיות ערש לידתה של יצירה רבה כל כך. 

ב-9 בספטמבר, לפני חמש שנים, ליווינו את סבתא למנוחה מסוימת. יש אנשים שגם לאחר מותם אינם משדרים מנוחה לאוהביהם. סבתא כל כך חיה בבנותיה, בנכדיה, בניניה ובבתינו, שאין לי מנוחה. היא הייתה בת 90 וקצת ולא היה לי די ממנה. השנים האחרונות היו קשות. החודשים האחרונים, גם בקפה, היו נוראיים עבורה. לא אחת, כשחלתה, כשהבאנו לה מחולל חמצן לקפה, תהיתי לעצמי אולי הכי נכון עבורה שזה יסתיים ליד הקופה או בשולחן שבו אהבה לשבת בכניסה ולהשגיח. אוי אלוהים כמה היה צריך להשגיח. שיראו שלקוחות הגיעו, שיראו שלקוחות לא ילכו מבלי משים או עם משים.

לא ציפינו שהלקוחות יהפכו אותנו לאויב שיש להתנגח בו על ההחלטה לסגור את בית הקפה. אף אחד מהם לא היה שם לפרק את הזכרונות שלנו ואף אחד מהם לא היה שם כשכתבה לעצמה פתקים שבהם כתוב "קוראים לי שרה. היום יום חמישי. אני לא מרגישה טוב"

נהגתי לצחוק על חברים שהיו אומרים לי שהם חולמים לפתוח בית קפה "כדי שלחברים יהיה לאן לבוא". באמת שלאנשים אין מושג במה זה כרוך להחזיק אפילו בית קפה קטן וצנוע עם תפריט דליל (שגם עליו תמיד יש תלונות כי סבתא סירבה לשנות), בטח כשמסביב מתחילות להיבנות רשתות בתי קפה והקרואסון המושלם של סבתא – שאם להודות על האמת בינו לבין פריז לא היה שום קשר, כבר לא נאה לאחד הלקוחות הקבועים. כמה נעלבתי בשבילה על כך ששנים היה מבקש ממנה לשמור עבורו את הקרואסון הראשון של הבוקר ואז כשלא חמד אותו עוד היה מגיע עם שקית נייר מרשרשת ממאפיה קרובה ומזמין הפוך. סבתא הבליגה על כך. לא היה לה נאה. אני חדלתי לומר לו שלום.

או לקוח אחר שהיה משלם סכומים מגוחכים בשיקים כי היא סירבה להכניס כרטיסי אשראי. את הכל היא ספגה. כי ככה זה בבית קפה שאנשים מחשיבים לביתם – הם עושים מה שהם רוצים. אל תבינו אותי לא נכון, אני מאושרת שכך גדלתי. אני יודעת שזאת זכייה שאין שניה לה, לחסות בצל אישה מופלאה כזאת. אבל שיהיה ברור שאין בי סלחנות גדולה כלפי מי שלא ראו את סבתא ממטר ובעיקר היה להם אכפת איך ישתו את כוס הקפה של יום שישי בבוקר עם העיתונים שסבתא הייתה שומרת כעל בבת עינה – את המוסף הזה לאחד ואת המוסף השני לאחרת. הם אהבו אותה, שיהיה ברור, אבל בדרך שלהם. 

לא ציפינו מאף אחד מהם לדאוג לה, זה היה כבוד גדול עבור כולנו. אבל לא ציפינו שיהפכו אותנו לאויב שיש להתנגח בו על ההחלטה לסגור את בית הקפה. הרי ברור שלנו היה קשה פי מיליון להחליט ופי יותר לבצע. אף אחד מהם לא היה שם לפרק את התמונות והזכרונות שלנו ואף אחד מהם לא היה שם כשכתבה לעצמה פתקים שבהם כתוב "קוראים לי שרה. היום יום חמישי. אני לא מרגישה טוב". הם גם לא היו כשהייתה מתלבשת בחיפזון בשבתות ויורדת לבית הקפה רק כדי להיזכר פתאום שזה יום שמאז ומעולם בית הקפה היה סגור בו.

הם לא היו שם כשהייתה רבה עם הבנות. מלצריות שאת רובן גידלה ואהבה, אבל כבר היה קשה באמת להתמודד עם מוראות הגיל – הבנתי אותן ובה בעת חשתי את הגרון חנוק. את העוגות "רק אני יודעת לחתוך" מפנקת את זה בעוד אצבע מהפרג כי אותו היא אוהבת, אצל תנובה צריך להשתמש בפרוטקציה כי הם כבר לא עובדים באותה שיטת הפצה ול"אורנה ואלה" שהיא הייתה הראשונה שנתנה להן מקום ואפשרות למכור את העוגות שלהן, היא הייתה מתקשרת לעיתים על סף תחנונים כדי שיביאו עוגה או חצי עוגה. הכל נהיה קשה באופן לא סביר.

"סבתא בשנות ה-70 עם אריה, חברה הטוב מנצרת ואביו של חמודי שעובד עם פותנה ואכרם ב"חומוס אכרם"

ימי שישי המיתולוגיים והשיר המפורסם ההוא

עד לפני שנה הייתה שמורה לי תזכורת בטלפון "07:00 להתקשר לסבתא" . בשנותיה האחרונות הייתה מקיצה בלאות גדולה וכחיילת הייתה מתלבשת ו"ניגשת" בשפתה, לבית הקפה. כדי להסתיר את השכחה והשחיקה הייתה מבקשת את התיק עם הקרם השמנוני, המסרק והליפסטיק. להתייפות היא מעולם לא שכחה. מטורזנת עד הסוף – עם עגילים וסיכה תואמים. 

זה היה מורכב לעזור לה לנהל את המקום, בטח אחרי שאבא שלי נפטר בפתאומיות, וניסינו לחלוק בינינו משימות לפי מידת ההתאמה. דודתי מיכל שגרה בלונדון וידעה הכי טוב מכולנו איך מתפעלים את הקפה, הייתה מגיעה שנים לתקופות ארוכות לארץ. איזה רוגע היה נסוך על פניה של סבתא כשהייתה רואה את "הקטנה" שלה מגיעה. רגעי עזיבתה תמיד היו קשים כל כך, אבל בסבתא הייתה נדיבות של הורה שמעולם לא ראיתי – גיבוי ו"עוף גוזל" הכי אמיתי שיש.

כשסגרנו את הקפה כבר הייתי חברת כנסת (או בפיה של סבתא שצפתה בנאום הבכורה שלי בקפה: "הבנתי שאת משהו גדול") וסיפרתי ללפיד שהרבה דברים היא שכחה, אבל לא את השיר שלו שהייתה מבקשת שנגביר בכל פעם שנוגן

אמא שלי הייתה מטפלת בכל הבירוקרטיה המטורפת והאינסופית. היא היחידה שהייתה יכולה לה. יואב, אחי, החליף את אבא שלי – סלע איתן. מהמפעל שלנו הוא היה משגר בעלי מקצוע רק כדי שתהיה רגועה. אני הייתי כלבויניקית – רבה עם מי אביבים על חוב של עשרות אלפי שקלים שטענו שנוצר לה, מקבלת את פני הבאים וגם רוחצת כלים בימי שישי, במיוחד בשנתיים האחרונות לפני סגירת בית הקפה.

ימי שישי, הם הימים עליהם נבנתה המיתולוגיה הגדולה של הקפה בשנות פריחתו, לצד השיר של יאיר לפיד "גרה בשינקין \ שותה בקפה תמר". כשסגרנו את הקפה כבר הייתי חברת כנסת (או בפיה של סבתא שצפתה בנאום הבכורה שלי בקפה: "הבנתי שאת משהו גדול") וסיפרתי ללפיד שהרבה דברים היא שכחה, אבל לא את השיר שלו שהייתה מבקשת שנגביר בכל פעם שנוגן. סבתא אהבה את העובדה שהיא מפורסמת, שהתקשורת באה לשאול אותה לדעתה ושאנשים מגיעים מהארץ ומהעולם להציץ בבית הקפה המפורסם, למרות שהייתה מעמידה פנים ואומרת "שוב הם היו כאן מהתקשורת. אפשר לחשוב מה יש לי להגיד".

בקיצור, בימי שישי, בשנות השמונים והתשעים נפוצה בדיחה שאת הכסא האחרון של היושבים בתמר אפשר למצוא ברחוב קינג ג'ורג'. גם כשהיה כבר קשה, ימי שישי היו ימים טובים, אבל גם קשים מאוד עבורה. אף פעם לא דיברנו על היכולת שלה לשמוע, על העובדה שכבר התקשתה לקרוא ואפילו לצפות בטלוויזיה, והייתה מגיעה הביתה עם קרואסון או בייגלה מאתמול, וזוללת אותו עם קוטג' וריבה דלת סוכר שיכלה לגמור את כולה עם כפית ממש כפי שיכלה לשתות סירופ שוקולד מהזן המלאכותי ביותר עד סופו.  

"סבתא עם רון חולדאי בטקס קבלת יקירת העיר תל אביב. וואו כמה היא התרגשה מזה החמודה הזאת"

היום שבו ארזנו את יצחק רבין ז"ל

את התמונה של יצחק רבין שעמדה מיום הרצח בכניסה לבית הקפה ארזנו אחרונה. כאילו רק כשניקח אותה, יהיה זה הסוף באמת. צוות של אולפני הרצליה, ביוזמתו של הבעלים עמי גניגר (מחברי הילדות של דוד שלי יוסי ז"ל), ליווה אותנו מקלפים תמונה אחר תמונה, קיר אחר קיר. הכל ארוז ושמור, במיוחד הקריקטורות המופלאות של זאב פרקש האהוב. 

כשאני עוברת בצומת, ולא נכנסתי למקום מיום שיצאנו, מגיעה אלי ההולוגרמה שלה הקוראת לי "לולתה" בחיוך שהיה שמור לי. לעיתים לא הייתה כבר מזהה אנשים. כמה היו נעלבים ממנה אנשים כשלא הייתה מזהה אותם – הם בכלל לא חשבו על גילה או על העובדה שהכירה בחייה מאות אלפי אנשים וגידלה דורות בצומת השכונתי הזה. "ילדי הרוגלך" אני קוראת להם בליבי, הם הילדים שסבתא הייתה מפנקת בשובם מהגן ובית הספר, והיא אהבה כל כך כשהיו מבקשים לבוא אליה. תינוקות בכלל היו הדבר האהוב עליה ביותר. מעטים ידעו שבשנה שבה עזבה את נהלל טרם גיוסה לצבא הבריטי, נסעה לירושלים לויצ"ו ללמוד "טיפול בתינוקות". 

השנים האחרונות נעו בין שיחות של "חייבים לסגור" לבין "עוד קצת, בואו נחכה עד קצת". אני לא זוכרת בדיוק מה היה הרגע המכונן שבו הבנו שפשוט אי אפשר לעשות לה את זה יותר, כי פשוט היו כל כך הרבה כאלה

באחרית ימיה, היא הייתה עצמאית באופן יחסי אבל חייבה דאגה ותשומת לב יומיומית של כולנו. היא מילאה את יומנו ואת ראשנו והשנים האחרונות נעו בין שיחות של "חייבים לסגור" לבין "עוד קצת, בואו נחכה עד קצת". אני לא זוכרת בדיוק מה היה הרגע המכונן שבו הבנו שפשוט אי אפשר לעשות לה את זה יותר, כי פשוט היו כל כך הרבה כאלה. אבל בלילות שלפני ההחלטה התהפכנו כולנו בדאגה.

כשהשמועה בדבר הסגירה עשתה לה כנפיים באדיבות כמה אנשים שהתבלבלו לרגע בחושבם שבית הקפה הוא שלהם, קיבלנו את ההחלטה הסופית ונפל הפור על התאריך. 12 ביוני 2015. מצעד המבקרים בחודשיים מיום העצמאות ועד הסגירה – של אוהביה ושל סקרנים מסביב, מנהלל ועד קצה העולם, היה לא פשוט ומרגש. ההבנה שלה כבר הייתה מורכבת ומכאיבה. יום לפני שסגרנו את בית הקפה הגיע לשם רון חולדאי במיוחד, יחד עם כל הנהלת העיר כדי להעניק לה כבוד השמור למתי מעט ולהעניק לה את מפתח העיר תל אביב. היא אהבה את חולדאי מאוד – הוא היה צבר כלבבה ולא תמיד שעה לטענותיה. אבל הוא החזיר לה אהבה וכיבד אותה בכל הזדמנות שהיה יכול. 

היה צריך להיות סומא לגמרי כדי לא להבין שאישה אחת בלבד הייתה יכולה להנהיג את המקום כפי שהוא היה וזאת סבתא, והיא, מה לעשות, לא הזדקנה בדרך הרגילה. סבתא הייתה נוהגת לומר ביחס לגילה "שלא ילכו יותר צעירים". הזיקנה בניגוד לרבים לא קפצה עליה, הרבה בזכות הקפה. הנרגנות הזאת שלה לצד יכולת לאהוב ולפלרטט עם אנשים שאהבה במיוחד כמו עמוס לביא ז"ל (פניו קוראים לה מרכבו ארבעה ימים לפני מותו והיא נחנקת מדמעות כמבינה, חרוטים בראשי) או נתן זהבי יבדל"א שאני יודעת שהוא יודע שאנחנו יודעים כמה היא חסרה לו. אבל כשהעייפות כבר הגיעה אפילו אליה, היא הייתה מעציבה יותר. אני חושבת בחרדה איזה מזל שהשנים הפוליטיות האלה נחסכו ממנה, היא הייתה משתגעת, ועדיין אין יום שבו היא אינה נוכחת בחיי. ואלוהים כמה אהבנו וכמה רבנו, וקולה בטלפון מהדהד לי בראש ואני חוששת לשכוח.

"יואב ואני עם סבתא. נכדיה היחידים. היא הקיפה אותנו והקפנו אותה בחזרה"

אפילוג: בלי פרידה אחרונה

אני לא אעמוד מול הבניין שהיה ביתנו. שלידו הייתה הפרפומריה של אלזה, מולו בית המרקחת של שפסנזון, מצידו השני אולם הארועים "תכלת". בפוטו "עמילני" היו מצלמים אותנו בפורים ואצל סוניה מחנות "עלית" היינו מקבלים את השוקולד המתוק ביותר שזכור לי ואבי מהירקות, עודד מהניקוי יבש, אמיל מהוילונות, משפ' אוזן וגב' פלדמן – את כולם סבתא אהבה ולא סבלה בו זמנית, ניהלה והייתה להם לאוזן קשבת. כל משבצת ברחוב היא לי לבית, אבל הכל יותר קשה בלעדיה.

את הנכסים התרבותיים שנצברו בקפה אני מאמינה שתהיה לנו הזדמנות ראויה להציג במוזיאון העיר הקורם עור וגידים, את שרה ואת הקפה אפשר למצוא גם בין אוהביה הגדולים בטוויטר – אלון פנקס שהיה ידוע בכינויו "השגריר" ואיציק סודרי, לשעבר דובר ש"ס, שהיה ידוע בפשטות כ"הש"סניק". היא הייתה מעורה בחיים האישיים של מי שאהבה, כאבם היה כאבה, שמחותיהם היו שמחותיה. וסיפוריה שלה עוד יסופרו. הנהללית שהייתה לסמל התל אביביות, האלמנה הנצחית שהייתה מקבל בכל יום שישי בשנות ה-70' זר ורדים צהובים ורק היא ידעה ממי, שאימצה סלבס כשעוד אף אחד לא ידע מי הם ודאגה לאינספור אנשים לאוכל, לקורת גג, לרופא ולכל צורך שעולה בדעתכם. האנטיפתית הנחמדה ביותר, הפמיניסטית הגאה ביותר שעדיין חיה בדור שבו "אל תריבי עם בעלך. לא מזיק קצת לשתוק" והייתה הסבתא המדהימה ביותר שאדם יוכל לצמוח לידו. 

אני לא אעמוד מול הבניין, כי בית הקפה שלנו, ולנצח "תמר" יהיה ביתנו, חי לגמרי בליבי.