תערוכה חדשה בבית אריאלה מזמינה אתכם לנבור במכתבים של סופרים

יותר מ־ 200 טקסטים נשלפו מהמגירה של כותביהם ונכנסו למגירות של בית אריאלה. הקוראים מוזמנים לנבור כאוות נפשם

מגירות בבית אריאלה (צילום: ציפי סובר)
מגירות בבית אריאלה (צילום: ציפי סובר)
17 ביוני 2015

בספריית בית אריאלה יודעים עד כמה אנחנו אוהבים להתרפק על העבר, ומכירים גם את היצר המציצני הבסיסי הטמון בכל אדם. בפרויקט ייחודי שיתקיים בספרייה במהלך שלושת החודשים הקרובים, תוכלו לממש את שתי התאוות האלו ולקרוא יצירות קצרות, שעברו ממגירותיהם של כותבים מוכרים ומנוסים (וגם של סופרים שזו להם במה ראשונה) אל מגירות הקטלוג של הספרייה, שבהן לא נעשה שימוש מאז שנת 2005. מתוך מאות טקסטים שנשלחו לוועדת השופטים נבחרו לפרויקט 226 יצירות, בהן מכתבים, סיפורים קצרים, שירים ואפילו מסה קצרה.

את חלל הגלריה ואת השפה הוויזואלית שנבחרה לכל יצירה (שכוללת את הטקסט שנפרש על כרטיסיות קטלוג, את הפתקים בכתב יד, את המילים החרוטות בתחתית המגירות ועוד) עיצב גל אוחיון. התוצאה היא חוויית קריאה בניחוח של פעם המתמקדת במשמעות כתב היד, הדפוס ושאר האלמנטים החזותיים שנעדרים מרוב התכנים שאנו צורכים כשעינינו מול מסך. ״יש ערך גדול לצורות הישנות של כתיבה וקריאה״, קובע תומר כהן, מנהל בית אריאלה ואחד מיוזמי התערוכה. ״מכתב אמיתי, למשל, שרואים בו איפה מילה נמחקה, היכן הכותב התלבט – זה דבר שנעלם מחיינו. לשלוח מכתב מהצד השני של העולם זה סוג אחר לחלוטין של תקשורת ויצירה מאשר לכתוב מייל״.

קוראים למגירה. בית אריאלה
קוראים למגירה. בית אריאלה

חוויית הקריאה האחרת באה לידי ביטוי גם בניטרליות שמתאפשרת בגישה לטקסטים השונים, שכן שמות הכותבים (בהם רוני סומק, שלומית כהן־אסיף, נוית בראל, ואודי שרבני) מובאים בסוף היצירה, או בצדו השני של הדף. ״התערוכה מביאה את הקורא לעמדה שוויונית, בלי לדעת מראש שהוא קורא טקסט של מחבר מוכר״, מסביר כהן. ״העובדה הזו גם מעוררת סקרנות לקרוא ולקבל זווית נוספת מהחוויה האקלקטית שהמגירה מזמנת״. את הייחודיות בגישה אל הטקסט מנמק כהן גם במה שמתרחש בחלל הגלריה עצמו. ״אתה ניצב מול הטקסט ושאר המבקרים בתערוכה רואים את תגובותיך. זו חוויה פחות פרטית מקריאת ספר. ההיחשפות למגירה הפרטית של הכותב יוצרת באופן מסוים חוויה יותר אנושית, שבמקרים רבים מגיעה למחוזות מאוד אותנטיים בפגישה עם יצירה והמחבר שלה״.

נדמה שהתוצר בהחלט אותנטי ואנושי, אך יש הטוענים כי בדרך אליו נשכחו כמה אמות מידה בסיסיות. בפוסט שפרסם בפייסבוק עודד כרמלי (הכותב בעיתון זה) הוא מחה על כך שבמסגרת התערוכה, מוסד תרבות חשוב מיישר קו עם הנורמה העכשווית הבעייתית בנוגע לזכויות יוצרים ופרנסתם. ״יש כסף לשלם ל־15 שופטים, ויש כסף למעצבים שיעצבו קטלוג, ויש כסף לשלם לעורכי דין שיפקיעו מכם את כל הזכויות, ויש כסף לשלם ליחצנים שישלחו לכם קולות קוראים – אבל כסף לשלם לכם? זה לא. אתם כותבים טקסט, ואם הם יאהבו אותו מספיק אז הוא לא יהיה שלכם יותר״. את הטענות הללו כהן שולל מכל וכל. ״לא פנינו לאיש ספציפי, אלא פרסמנו קול קורא לקהל הרחב. כותבים בחרו להשתתף ולשלוח את יצירותיהם בשם אהבת המילה הכתובה. העובדה שהם לא קיבלו על כך תשלום לא מעידה על ניצול בשום צורה. הגנה על זכויות יוצרים חשובה לי מאוד. המחאה הזו היא לנבוח על העץ הלא נכון״.