אין אקסצ'יינג'

תמיד הייתה לי חולשה ליפן. האסתטיקה היפנית, בגדי הקימונו, הסושי, פריחת הדובדבן… תמיד רציתי לבקר במדינה הזאת, שהתרבות שלה כל כך הקסימה אותי. כבר בסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה קיבלתי למייל קול קורא שמזמין סטודנטים להגיש בקשה לחילופים באוניברסיטת קיוטו. קראתי את המייל כולו ואת כל המסמכים המצורפים בפירוט. ראיתי שהחילופים מתבצעים בין הסמסטר השני של השנה השניה לבין הסמסטר הראשון בשנה האחרונה. אז חיכיתי.
כשהגעתי לשנה ב' קיבלתי שוב את הקול הקורא. הפעם החלטתי להגיש. התחלתי לדמיין גיישות בקימונו וסנדלי עץ, סושי בצלחות קטנות על מסוע חשמלי, רכבות מהירות ומשוכללות, יפנים בחליפות ממהרים לעבודה. הכנתי קלסר ענק מלא במסמכים בהתאם להוראות, אספתי שלוש המלצות וכתבתי בעברית ובאנגלית למה אני רוצה לנסוע לחילופי סטודנטים ביפן ולמה צריך לשלוח לשם דווקא אותי.

ביום ההגשה הבאתי את הקלסר למשרד קשרי החוץ באוניברסיטה ונרשמתי לראיון. כל כך התרגשתי מהמחשבה שאולי אני אסע בשנה הבאה לסמסטר בקיוטו. שוטטתי באתר האינטרנט של האוניברסיטה, חיפשתי קורסים אפשריים בתחומי הלימוד שלי, קראתי המלצות בקבוצות פייסבוק של מטיילים ישראלים ביפן ודמיינתי את עצמי משוטטת ברחובות קסומים מוקפת בפריחת דובדבן ורדרדה.

ממריאים. צילום: דורי בן אלון

ואז הגיע הראיון, ממש בתקופת המבחנים. המראיינת שאלה והתעניינה ובדקה ואז אמרה שאין מלגה. מבחינתי מדובר היה בגזר דין. בתור מי שנתמכת במלגות גם בלימודים הסדירים לא יכולתי לפנטז על נסיעה לחילופים ששום חלק בה לא מסובסד, בטח לא במדינה מהיקרות בעולם. היא התנצלה ואמרה שיש מלגות למקומות אחרים, באירופה לדוגמא. אבל אני לא רציתי חילופים, רציתי יפן. הסושי התרחק ממני, והחופים, והמעיינות החמים וטקסי התה והדובדבן. ואז היא נזכרה שיש מלגה אחת לברלין, מלגה מלאה לסמסטר הקרוב. ביקשתי לחשוב קצת ולהחזיר תשובה יותר מאוחר. ברלין היא עיר מדהימה, אבל היא לא יפן. חילופי סטודנטים זו בכל מקרה חוויה מיוחדת, אבל מה שהיה לי חשוב הוא לא לנסוע ללמוד במקום אחר, אלא לנסוע ליפן.
למרות האכזבה החלטתי לא לפסול מיד את ברלין. נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי את האוניברסיטה החופשית של ברלין בה התקיימה תכנית החילופים שהציעו לי. כשלא מצאתי הסברים בשום שפה מלבד גרמנית, החלטתי לעבור לתמונות כדי להבין איפה מציעים לי ללמוד. התמונות גילו מה ששום טקסט לא היה חושף – בכניסה לאוניברסיטה עומד שדרת עצי דובדבן, שפורח, כיאה לסאקורה המפורסמת, באפריל. ממש בתחילת סמסטר הקיץ במהלכו הציעו לי לנסוע. למשך כמה שניות בהיתי מוקסמת במסך, ואז הרמתי טלפון למחלקת קשרי חוץ והודעתי שאני נוסעת. קחו אותי לברלין, אני רוצה לראות פריחת דובדבן.

פריחת דובדבן בברלין. צילום: דורי בן אלון

ונסעתי. זה עלה לי בתקופת מבחנים אחת, של 9 מבחנים ו-3 עבודות, אבל בסופה טסתי לארבעה חודשים מופלאים בברלין, שהייתה לי בית ושלמדתי לאהוב ולקלל אותה, להעריך ולבקר אותה, להיות קצת אורחת וקצת חלק ממנה. אני מודה ליפן שבזכותה הגעתי לברלין. וגם אליה בטח עוד אגיע יום אחד.