הכדור הוא ורוד

"כששחקן התקפה נמצא מול השוער של הקבוצה היריבה ואין ביניהם שחקן הגנה מהקבוצה של השוער, זה נבדל. אם הוא יקבל את הכדור מהעמדה הזו ויבקיע – זה לא נחשב גול". כך אמרה חברתי משכבר הימים, ולגמה מכוס היין שהמלצרית הניחה מולה. "בגלל שהאקס שלי אהד את ריאל, אני אוהדת את ברסה" הוסיפה, והצביעה על אחד השחקנים, שלבש חולצה צבעונית.

חשבתי לעצמי – בואי ננסה להבין מה כל הסיפור. העפתי מבט בחוסר עניין במסך שהיה מאחוריי. "אז אנחנו בעד אלה עם הפסים?" תהיתי. כשהנהנה, נחרדתי; פסים זה כל כך אייטיז. בלב קיוויתי שאלה עם הלבן ינצחו. לבן זה יותר סקסי. "בקהאם משחק עכשיו? הוא כל כך חתיך, שבא לי למות!", ניסיתי להפגין ידע והיא נחרה בבוז. "בקהאם פרש. הוא גם לא בקבוצות האלה. הטענה הרווחת היא שמסי חתיך", היא ניסתה לנחם. אז אסתפק במסי. רגע, מי מהם זה מסי?

כשאיבדתי אותה שוב, בתוספת שאגות משולחן שכן, הסקתי שקרה משהו חשוב. "מה הוא עושה סיפור ממכה בברך. נראה אותו יולד!" הערתי כשראיתי שחקן מתגלגל על הדשא. גברים יכולים להיות כל כך בכיינים…

עברו 45 דקות, וחברתי הייתה רחוקה מהשיחה שלנו שנות אור. "לא סיכמנו ש-45 דקות זה מחצית? למה הוא לא שורק? עבר הזמן! את לא מתייחסת אליי!". ואז הוא שרק. מרוץ הטסטוסטרון התחיל מחדש, ומוקדם מהרצוי, אבל רגע – משהו לא מסתדר… "למה הם רצים לכיוון ההפוך? חכו שניה, זה יהיה גול עצמי!!!" זעקתי, וחברתי התגלגלה מצחוק וכמעט יצא לה היין מהאף. היא לא טרחה להסביר מה מצחיק, אבל בגלל זה הפסדנו.

ככה עברו להן 90 ומשהו דקות. אני באמת לא מצליחה להבין מה כל כך מרתק במשחק הברברי הזה. יכולתי לצבוע את השיער, או למרוח לק ולעשות גבות בזמן הזה. מצד שני – אני לא באמת יכולה לצפות מגברים שיתחברו לדברים מחוכמים יותר מכמה גברברים חסונים במכנסיים קצרים רצים אחרי כדור. בעצם, לבהות שעה וחצי בגברברים חסונים במכנסיים קצרים… אז אמרנו ברסה?