רץ למרחקים ארוכים ‏

אני פוגשת את אבי במשרדו במרכז "עלית" לספורט שבאוניברסיטה. הוא מקבל אותי בחיוך רחב ואנחנו מתחילים לדבר. כבר מתחילת השיחה ברור לי שמדובר באדם חזק ומיוחד, שלא מפחד לדבר על הכול.

דה- פילוסוף היה אחד הרצים הבכירים בארץ. הוא השתתף ב- 17 מרתונים, מאות תחרויות וזכה במדליות ובגביעים רבים. במקצועו היה אבי מאמן אתלטיקה וטריאתלון, ובעל קבוצת ריצה משלו.
באוקטובר 2012 במסגרת האימונים ל"איש הברזל", אבי התרסק עם האופניים על מעקה בטיחות בירידות של צור הדסה, ונפצע קשה. "כל הריאות שלי קרסו, סבלתי משברים, היו לי כאבי תופת." הוא משחזר, "הפגיעה העיקרית הייתה בחוליות עמוד השדרה ונגרם שיתוק מוחלט מתחת לסרעפת ומטה."

ביולי 2013 החל אבי לכתוב בלוג. באחד הפוסטים הראשונים שם הוא מספר איך המשיך לשבור שיאים גם בזמן האשפוז ובמהלך תהליך השיקום: "השתקמתי תוך 4 חודשים כשהצפי היה שנה, רוב האנשים במצב שלי לא יוצאים מהבית 3 שנים בגלל המצב הנפשי והפיזי- אני חזרתי מיד לעבודה במשרה מלאה במרכז הספורט שבאוניברסיטה."

מלבד עבודתו כמאמן, אבי לא ויתר ולמרות המצב הגופני והמציאות החדשה שנכפתה עליו, המשיך גם להתאמן בעצמו. היום הוא חותר, מתאמן בשיטת "CossFit" ומשתדל להגיע לתחרויות ריצה רגילות ולהשתתף בהן עם הכיסא. "בתחרויות שהייתי מסיים ראשון- אני מסיים אחרון. אני עושה את זה כי אני אוהב את זה וכדי להמשיך להיות שייך לעולם הזה."

אתה אדם מאוד חזק בכל ההתנהלות שלך, אבל אני משערת שהייתה נקודה שבה נשברת ואחריה קמת?

"זה קורה כל יום, אני שחקן מאוד טוב מחוץ לבית, אבל בבית אני מתמודד עם דברים שאני לא מאחל לאף אחד. כשהייתי בשיקום חשבתי לעצמי- למה שמישהו יבוא להתאמן אצל מישהו על כיסא גלגלים? איך תאמן כשאתה לא יכול להדגים? יום אחד לוקחים לך את הדבר שאתה הכי טוב בו."

הוא מספר לי על חלק מהקשיים איתם הוא נאלץ להתמודד בבית. על פעולות יומיומיות כמו לנעול נעליים שמצריכות היום לוגיסטיקה מסובכת, על דברים שהיו פעם מובנים מאליהם כמו לקום ולצאת לרוץ והיום כבר אינם, על מקרים בהם המעלית מקולקלת, והוא לא יכול לעלות הביתה, אבל מהר מאוד הוא חוזר אל הצדדים החיוביים: "כל יום אני מתרסק מחדש, אולם הסביבה הקרובה מאוד מחבקת. גם הספורט שיקם אותי, נפשית ופיזית. כשאני מאמן אני לא מרוכז במצב שלי. וצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה- לא נהרגתי או נפגעתי פגיעת ראש וזה נס, הידיים עובדות. היום אני יכול להוות דוגמה לספורטאים שלי מבחינת נחישות, כוח רצון, ובזה שחזרתי להשתתף במרוצים. בנוסף, בניגוד לפעם, להגיע לאולימפיאדה (המשחקים הפראלימפיים בשנת 2016) יכולה להיות אופציה ריאלית, וזה דבר חיובי- זה חלום של כל ספורטאי."

הבת שלך נותנת לך כוח להמשיך?

"בהחלט, כן. הבת שלי, שחר ובת הזוג שלי, גלי, היו טריגר מאוד גדול. כשנפצעתי שחר הייתה בת שמונה ולקח לה חודשיים לבוא לבקר אותי בבית חולים. היא ילדה מקסימה שגם מתמודדת עם המצב: עם זה שפתאום אבא לא נמצא, עם שאלות של חברות- זה גרם לי להבין שלא רק אני נפצעתי בתאונה הזאת, אלא גם החברים והמשפחה. להתבוסס בדם של עצמי ולהגיד שאני המסכן פה ולכולם לא קרה כלום זו חשיבה לא נכונה."

למה החלטת לכתוב בלוג? מה אתה מרגיש שזה נותן לך?

"הבלוג מקצועי ברובו, מדי פעם אני כותב פוסט אישי. קל לי להתבטא שם, זה סוג של פורקן שעוזר לי באותו רגע, ואז ממשיך ומגיע למקומות שלא הייתי מצפה. אנשים שמעולם לא הכרתי נכנסים ומגיבים, וזה מאוד מחזק."

 נבחרת האתלטיקה של האוניברסיטה

אנחנו עוברים לדבר על הרקע המקצועי של דה-פילוסוף, ועל הספורט הסטודנטיאלי באוניברסיטה בכלל. ב- 2003 התחיל אבי לעבוד במרכז הספורט, ופתח אימוני אתלטיקה לסטודנטים בהתנדבות, בעיקר בכדי לגבש נבחרת. "בניגוד לנבחרות אחרות- אתלטיקה היא מאוד מגוונת, וכוללת מקצועות ריצה, קפיצה והטלה. צריך המון סטודנטים, ובדגש על מגוון, גברים ונשים", הוא מסביר. בשנה הראשונה הנבחרת שלו הכילה 15 סטודנטים, בשנה שאחריה 40 סטודנטים, ובשנה השלישית 60. "זה תפס חזק. בנבחרת היו גם סטודנטים שמעולם לא התאמנו באתלטיקה, היופי בנבחרת היה שהיא פתוחה לכולם, גם אם הסטודנט לא היה ניגש לתחרות."

"לתחרויות אס"א (ארגון ספורט אקדמאי) באתלטיקה היו מגיעות בין 8 ל- 12 נבחרות. יש חשיבות מאוד גדולה לכמות הסטודנטים בנבחרת כי ככל שיש יותר משתתפים הניקוד יהיה יותר גבוה. לתחרות היינו מביאים משהו כמו 40-50 סטודנטים. בכל התחרויות בהן השתתפנו סיימנו במקום הראשון או השני. התחרינו נגד מכללות כמו וינגייט וסמינר הקיבוצים שספורט זה המקצוע שלהן והתמקמנו גבוה."

דה- פילוסוף מספר שבאותה תקופה הייתה אווירה משפחתית והנבחרת פרחה בצורה מדהימה.
למרות זאת בשנים האחרונות הנבחרת לא פועלת, לתסכולו הרב, וקיימות שתי סיבות לשינוי. "הפריטו את אצטדיון האתלטיקה לחברה פרטית שהפכה את הדשא לסינטטי", מסביר אבי, תוך כדי שהוא לוקח אותי לסיור באצטדיון ומראה לי את השינויים שנעשו בו, "משטח החמר הפך למשטח בטון- שהוא פחות מומלץ וגם אי אפשר למקם עליו ציוד ריצה. בנוסף, ביטלו את אזור ההטלה ובור הקפיצה. היום אין אצטדיון אתלטיקה, רק מסלול ריצה ומגרש כדורגל, לכן אי אפשר לעשות אימונים. וחוץ מריצות ארוכות- אין היום נבחרת אתלטיקה לאוניברסיטה."

"הסיבה השנייה", ממשיך אבי בהסבר, "היא שאף אחד לא דוחף את נושא הספורט, לא האוניברסיטה ולא אנחנו. פעם היה ספורט חובה לסטודנטים והיום אין. משתתפים בנבחרות לא מקבלים תמורה הולמת או קרדיט, לא מתחשבים בסטודנטים שמשתתפים בתחרויות ולכן הם לא מחויבים לנבחרת. אני יכול לאמן סטודנטים לתחרות, אבל אם ביום התחרות יש להם מעבדה או מבחן, באוניברסיטה לא יתחשבו בהם. בנוסף, אני לא יכול לאסוף ספורטאים מבחוץ אם הם לא סטודנטים רשמיים באוניברסיטה, ומכאן שאין שום מחויבות לנבחרת."

דה-פילוסוף משווה את המצב אצלנו למוסדות אחרים שתומכים בספורט ומסביר כיצד יחס המוסד משפיע על ההישגים: "ספורטאי בטכניון הוא מלך – המחויבות היא משני הכיוונים – הוא מקבל הטבות והכרה מהמוסד, ויש לו מחויבות להגיע לאימונים ותחרויות. הטכניון מקום ראשון בהכול כי שם הספורטאים נלחמים על זה ואפשר לבחון ולקחת את הטובים ביותר. בבינתחומי משקיעים כסף בספורט, במכללות של ספורט זה קל כי זה חלק מההווי של המקום. אם המוסד תומך בספורט- יהיה ספורט."

אבי מספר לי על מה שקורה היום. "אני מחזיק רק את הריצה. עדיין יש נבחרת אתלטיקה אבל הרוב בה הם סטודנטים שמתחרים במסגרת פרטית ואנחנו אוספים אותם לפני התחרות. הרבה לא מגיעים, בגלל זה ההישגים ירדו משמעותית. בגלל שאין כמעט מחויבות, נבחרת הריצה זה יותר חבר'ה שיש לי היכרות אישית איתם, והיא כוללת שמונה בנים ושש בנות שגם את זה בקושי אני מצליח לגרד, והם מתחרים כל השנה בין 4 ל- 8 תחרויות."

אתה רואה את המצב של נבחרת האתלטיקה משתפר?

"אין סיכוי, אין איפה לאמן. אם אני רוצה לאמן את הנבחרת במקום אחר, זה המון כסף שלא ישקיעו ולוגיסטית לסטודנטים יהיה קשה להגיע. אני מאוד מתוסכל מזה שהרסו פה את האתלטיקה. היה פה אצטדיון מדהים." אולם, למרות התסכול בעניין הנבחרת והיחס לספורטאים באוניברסיטה, שוב פונה אבי לצדדים החיוביים. מסתבר שמשהו טוב קורה במרכז הספורט לאחרונה. "מרכז הספורט היה מאוד מנוכר, אבל היום, מאז שניר קאופמן נבחר ליו"ר הוועד המנהל של המועדון, יש חיבור גדול לסטודנטים ואני שמח על כך."

לקראת סוף הפגישה היה חשוב לאבי להזמין את הקוראים לקחת חלק במרוץ האוניברסיטה ע"ש נועם גולדמן שייערך ב- 13.11.2014. המרוץ הוא תוצר של שיתוף פעולה בין מרכז הספורט ואגודת הסטודנטים והוא פתוח השנה לכולם. אבי עומד להשתתף במרוץ, והוא מספר לנו עליו: "משנה לשנה המרוץ תופס יותר תאוצה, הוא פתוח לכולם, ההרשמה במחיר סמלי לבאים מבחוץ וחינם לסטודנטים. כולם יכולים לרוץ את זה- מדובר ב- 5 ק"מ, המרוץ יוצא ממרכז הספורט, עובר בתוך האוניברסיטה ומסתיים באצטדיון. זה תמיד כיף, והכול באווירה טובה."

אני יוצאת מהשיחה בתחושה מדהימה. מלאה ביראת כבוד, פגשתי אדם שכל מציאותו השתנתה בין רגע, אבל הוא לא מוותר לשנייה. אדם שנשאר אלוף, שממשיך לנצח- כל יום מחדש. אדם שמתקדם אל עבר המטרות הגדולות שלו, תוך התמדה והתמודדות עיקשת עם כל המכשולים שבדרך, או בקיצור- אדם שרץ למרחקים ארוכים.