לנסות להיות בן אדם בוגר

זו תמונת המצב של היומיום שלי: הכביסה נערמת, וכנראה שאתייחס לפיל הזה בחדר (שכבר די מזכיר פיל בממדיו) רק כשלא יהיה לי יותר מה ללבוש. אני לא מספיקה לקרוא מאמרים, לא מסיימת מטלות הגשה בזמנים שרציתי, לא מקפידה לאכול מסודר ושלא נדבר על הפקס ההוא לביטוח לאומי, שהייתי אמורה לשלוח כבר לפני חודש וחוץ מלהתלונן על זה שהם עדיין משתמשים בפקס, לא הספקתי לגעת בזה וזאת בינתיים עוד מטלה שמחכה. כל המטלות האלה נוכחות מאוד. כמה שלא אתעלם מהן, הן בתודעה שלי, יושבות לי על הכתפיים ועל בית החזה, הן איתי כשאני ישנה, הן איתי כשאני ערה, הן מגחכות עליי ולא נגמרות לעולם.

 תחילת הלימודים באוניברסיטה סימנה עבורי את תחילת חיי הבוגרים. אמנם תמיד הרגשתי שאני בוגרת לגילי, אבל גם תמיד הייתי ילדה מפונקת של אמא, כזאת שלא יודעת אפילו לחתוך סלט. לפני שנה, בגיל 21, התחלתי ללמוד ובמקביל עזבתי לראשונה את הבית ועברתי לתל אביב. כך, בתוך ההתחלות החדשות, התחלתי להעז יותר בחיים. הרגשתי שאני חייבת לצאת לעצמאות הזאת, שאני לא יכולה להישאר במסגרת המגוננת של הבית, שהגיע הזמן להיות בוגרת. להיות בוגרת. אוי, בחיי שאני מנסה. רק שלאחרונה נורא קשה לי.

את שנה א' התחלתי עם המון התלהבות. כמובן שהיה גם קושי וקצת הלם בהתחלה, אבל בסך הכול, קפצתי למים העמוקים והצלחתי לשחות די יפה. ואז הגיעה שנה ב' וההלם מהעומס בלימודים ובכל השאר חזר, כשהפעם באמת לא ציפיתי לו. ההרגשה היא כאילו הדברים נזרקים עליי, אני מנסה להציל אותם ותופסת חתיכה מזה וחתיכה מזה, מנסה לאסוף הכול ובעיקר לא מצליחה לאסוף את עצמי, והשחייה הפכה לניסיון נואש להשאיר את הראש מעל המים.

המנגנון הזה הרי לא חדש לי באמת: מאז ומתמיד הייתי דחיינית, מאז ומתמיד המשמעת העצמית שלי שיחקה איתי במחבואים, מאז ומתמיד דרך התמודדות שלי עם לחץ הייתה לעבור לקיצוניות השנייה – לאדישות. רק שהשנה אני מרגישה שהגעתי לשיא שלא הכרתי. אם פעם הייתי דוחה סיום עבודות בלימודים לרגע האחרון, אבל יום לפני ההגשה לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד ולשבת לתוך הלילה עד שהמטלה מוגמרת, השנה אני כבר לא מסוגלת להחזיק את עצמי בלילה ואני דוחה עוד קצת, לבוקר יום ההגשה עצמו.

הראש שלי נמצא בכל כך הרבה מקומות, רק לא במקום בו אני צריכה אותו. הזמן זולג לי מבין האצבעות, אין לי סדר בדברים, ואני לא מצליחה לעמוד בזה, רק לוותר וללכת לישון, עייפה כל כך, כל הזמן, מהמירוץ שממשיך כשאני נשרכת מאחור. אני לא יודעת מה עומד מאחורי העניין, אבל יש לי ניחוש מושכל, תשובה שכמעט תמיד נכונה במצבים האלה – פחד. זה חייב להיות פחד כי הוא משתק אותי גם מול דברים שאמורים להיות כיפים, דברים שאני אוהבת ושתמיד רציתי לעשות, כמו לכתוב טור לעיתון. כן, גם אותו לא סיימתי בדד־ליין המקורי וביקשתי הארכה, וכשהתקשרתי לעורך שלי סיפרתי לו כמה אני בלחץ מפרסום טקסט שנושא עליו את שמי, כמה מפחיד אותי שהוא לא יהיה טוב מספיק.

אני משערת שאלה כאבי הגדילה שלי, כאבים שאצמח מהם. הם חלק מהתהליך. בסוף אני לא אהיה המומה מאנשים שמצליחים לעשות הכול, אני אקח צעד אחורה, אסתכל על התמונה הגדולה ואבין שגם אני מצליחה, למרות שאני משאירה המון בלגן בדרך. ואם אני רוצה לנקות את הבלגן הזה, הצעד הראשון יהיה לקבל אותו כפי שהוא ואותי כפי שאני, להבין ששום דבר מזה הוא לא סוף העולם, שבאמת הכול בסדר, ופשוט לשחרר. אולי אחרי שאעשה את הצעד הראשון, אוכל לראות בבירור מה הצעד השני. להיות בוגרת זה המון דברים, אבל בין היתר זה גם לפחד, להרגיש את הפחד, להודות בו, ולהמשיך בכול זאת. לשאול את עצמי ברצינות מהם החלומות שלי, מה אני יכולה לעשות כדי להגשים אותם ואז לעשות. בשום אופן לא לוותר כי קשה קצת בדרך. לא לשפוט את עצמי כל כך חזק, אלא לקבל ולאהוב את עצמי באמת, פשוטו כמשמעו. כי כדי שאוכל להמשיך לשחות, אני חייבת לזכור גם לנשום לפעמים.