מילה אחרונה לבחורה שפגש בנפאל

פגשתי אותה בנסיעה לטרק הסובב אנאפורנה בנפאל. היינו כעשרים אנשים, רובם ישראלים, בתוך מיניבוס צפוף וחם שבאופן אירוני משהו הוצג לנו על ידי חברת הנסיעות כאוטובוס "דלוקס". כששאלתי לשמה היא ענתה בקול צרוד, כמעט ולא נשמע. משיכת כתפיים הייתה התשובה היחידה שקיבלתי לתהייה להיכן הקול שלה נעלם והסתפקתי בכך. אחרי הכול היא הייתה עוד בן אדם זר, בארץ זרה, שבמקרה נוסע לאותו טרק כמוני.

הזמן עובר בצורה משונה כשמטיילים. החיים לא מתנהלים על אותם מי מנוחות של השגרה וקשרים אנושיים מתפתחים הרבה יותר מהר. כל מה שהיה צריך בשביל זה זו נסיעה מאובקת של שלוש שעות, שבעה אנשים דחוסים כמו סרדינים בחלק האחורי של ג'יפ על דרך עפר צרה ומשובשת העוברת על פי תהום.

במובן מסוים היו אלו הסבלים הנפאלים שגרמו לקרח, אשר היה דק גם כך, להישבר. אחד מהם ישב על ברכי חברו על מנת שנוכל כולנו להידחס לתוך הג'יפ והשני בתורו הניח את ידיו על אזורים אותם ניתן להגדיר כמוצנעים אצל הראשון. סיפור האהבה הלא שגרתי הזה גרר בתורו את הבדיחות הרגילות שכמובן נאמרו בעברית צחה ופתאום הפנים שהיו מולי קיבלו שם, אופי וסיפור.

“מצטער על הריח של הזיעה", אני אומר לה כאשר אנחנו מעוכים אחד כנגד השנייה, כנגד קירות הג'יפ וכנגד חמישה גברים נוספים שכולם, ישראלים ונפאלים, נודפים מאותו ריח קארי. "זה בסדר, גם אני לא בדיוק מריחה משושנים", היא אומרת בקול שללא התראה חזר למלוא כושרו ומחייכת לנוכח גל הצחוק המגיע משאר הנוסעים בגי'פ. אני חושב לעצמי שאני אוהב את האנשים האלה שפגשתי לפני כמה שעות, אני אוהב את האינטראקציה איתם ואת הדינאמיקה שהתפתחה בינינו. כמה נדיר זה שפוגשים חבורה של אנשים ומתחברים אליהם ישר? איך זה קרה שהייתי צריך לנסוע כל הדרך לנפאל לירח דבש עם אשתי רק כדי להתחבר עם חבורה של ישראלים?

מבעד לפתח באחורי הגי'פ אנחנו רואים עוד תהום שהתקרבה מעט יותר מדי אל הגלגל האחורי. בי עובר מעין רעד כזה שנוצר ברגעים המעטים בחיי בהם פחד הגבהים ממנו אני סובל משתלב עם האמונה שלי שאנשים אחרים לא באמת יודעים לנהוג. "זה בסדר, יש לנו ביטוח", אומר רועי בצחוק שמפיג את החשש של הרגע, “גם לחבר שלי שטייל פה לפני 14 שנים היה ביטוח, ביטוח ממש טוב", היא אומרת וממשיכה כמענה לשאלותינו, "הוא נקלע למפולת שלגים ומצאו את הגופה שלו אחרי 11 חודשים." לדקה אחת משתרר שקט בקופסת הסרדינים שלנו. שקט שנובע מכך שלזמן קצר נפקחו עינינו למשימה שבאמת עומדת בפנינו   – שבועיים של הליכה, גבהים עמם אף אחד מאיתנו לא התמודד בחייו וכל זאת במדינת עולם שלישי. גם הידיעה שאלפים עשו זאת לפנינו ואלפים יעשו זאת אחרינו לא מצליחה להקהות את תחושת הפחד מהסכנה אליה הפכנו להיות מודעים לפתע.

הדקה חלפה. "אז את פה בעצם בשביל סגירת מעגל", מציע מור במשפט אחד שלא מפסיק לרוץ לי בראש מאז. צמרמורת עוברת בגופי בכל פעם שאני חושב על השיחה הקצרה הזו,  אחת ממאה שנעשו באותה נסיעה ובכול זאת היחידה שנחרטה בזיכרון שלי.

איך מסכמים היכרות של חמישה ימים באינטנסיביות של טרק בהרים? היכרות שמורכבת מסדרה של רגעים קצרים שאת חלקם אני זוכר וחלקם אבדו לעד. הרגעים האלה השאירו חותם והנחילו בי הבנה שגם אחרי שאני אחזור לארץ אני רוצה לשמור איתה על קשר. אבל חמישה ימים עברו ואני חליתי. בעודי שוכב במיטה, חום גבוה אוחז בי וגופי רועד בצורה בלתי נשלטת היא נכנסה לחדר. "אתה צריך משהו?", היא שואלת בדאגה. אני משיב שלא, מנסה לחייך ומקווה שאשתי הצליחה להסדיר את כל מה שצריך מול הביטוח כדי שיביאו מסוק לפנות אותי כבר. היא מחייכת וסוגרת את הדלת אחריה.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

חשבתי עליה אחרי זה כשישבנו בסוכנות הנסיעות וניסינו להבין אם כל החברים שלנו שרדו את הסופה הנוראית שפגעה בהם בנקודה הגבוהה ביותר בטרק. כששמעתי שהיא נעדרת דיברתי עם מי שהייתה השותפה שלה לחדר ולהליכה בטרק הזה וביחד הרצנו תרחישים על איך היא שרדה בבקתה מנותקת של איזה נפאלי הזוי שוכן הרים. בכיתי כשמצאו אותה קבורה בשלג רק מאה מטר מהשביל.

מיכל. קוראים לה מיכל.

יהי זכרה ברוך.