הללו את הגנב: על רדיוהד, דיוויד פוסטר וואלס וטראמפ

הקור שאופף את וושינגטון הבירה בחודשי ינואר לרוב מתבטא בשלג. ובכל זאת, העשרים בינואר 2001 היה יום גשום, כזה שמזכיר דווקא את מזג האוויר של חודשי אפריל. בהתאם לאופיו של אותו יום גשום, נבחר בו לראשונה מאז המאה ה-19 מתמודד לנשיאות שקיבל פחות קולות מיריבו. ג'ורג' בוש הבן הושבע לנשיאות ארצות הברית.

בטקס ההשבעה מתנגן גם ״Hail to the Chief״, המנון שחוגג את בחירת העם במנהיג ולרוב מושמע בטקסים וחגיגות עם ייצוג נשיאותי. שנתיים לאחר מכן , ב-2003, רדיוהד מוציאים את אלבומם השישי Hail to the Thief שחוגג 15 בימים אלה. בעוד אלבומים קודמים התקבלו בחיבוק חם, Hail to the Thief חילק את המעריצים לשניים – או שאתם אוהבים או שאתם שונאים אותו.

כפי שאולי כבר אפשר להניח, Hail to the Thief הוא אלבום מאוד פוליטי, ויכול להיות שזו אחת הסיבות שחצו את קהל המעריצים לשניים. לעומת האלבומים הקודמים של רדיוהד שמתמקדים יותר בספרה הפרטית – לדוגמא בשאלות על אהבה ויחסים אינטימיים – פתאום צץ לו היחס לספרה הפוליטית. טום יורק העיד באחד הראיונות שהכתיבה על פוליטיקה פשוט פרצה מתוכו. הוא לא רצה לתת למצב הפוליטי לגעת בו, אבל, לדבריו, זה פשוט שם ואי אפשר להתעלם מזה.  

הפוליטי קופץ עלינו כבר מהמפגש הראשון עם האלבום. השם, כמו שכבר הספקתם לנחש, הוא טייק על אותו שיר נשיאותי. באותן בחירות בשנת 2000 המועמד הדמוקרטי שעמד מול בוש השמרן היה אל גור, שהחזיק וביטא דעות מתקדמות בכל מה שנוגע לנושאים כמלחמה, התחממות גלובלית וכלכלה. בוש, מצידו, היה נדבך נוסף במשפחת בוש שהקשר שלה לפוליטיקה מתחיל עוד מהאבא, הנשיא ג'ורג' בוש האב, וממשיך עם בניו שנשאו תפקידים פוליטיים שונים. בזמן בחירות 2000, אחיו של בוש הבן, ג׳ב, היה מושל פלורידה, בה נפסלו אלפי קולות אפרו-אמריקאיים עקב שיטת בחירות מיושנת. הדבר הוביל לניצחון של המועמד הרפובליקני במאות בודדות של קולות בלבד. כך, בסופו של דבר, הסקנדל המסריח שבעזרתו ״גנב״ בוש את הבחירות הביא ל- Hail to the Thief.

כמעט 8 חודשים לאחר השבעתו של בוש לנשיאות התרחש מפנה משמעותי נוסף. שני מטוסי נוסעים פגעו בבנייני התאומים בניו-יורק, במאורע היסטורי שלימים יכונה ״אסון התאומים״. הפגיעה במונומטים שייצגו את העולם החופשי הגיעה לאחר שנים בהן ארה״ב נדמתה למעצמה כל יכולה, ולמעשה שברה דימוי חסין זה. אולי בניסיון להשפיע על דעת הקהל, מאותו רגע הרטוריקה של נשיאים אמריקאיים ושל ראשי ממשלות במערב השתנתה. לפתע, הנאומים ניסו לקדם פחד ועמימות, וגובו במדיניות חדשה ששמה לעצמה למטרה לשמור על הבטחון הלאומי גם אם משמעות הדבר פגיעה בזכויות האדם והאזרח של ארצות הברית. בדיעבד כונתה התקופה הזו המלחמה העולמית בטרור.

רדיוהד בפארק הירקון (צילום: אריאל עפרון)

רטוריקה המאופיינת בעמימות והשלטת פחד מוכרת מהרומן של ג׳ורג׳ אורוול ״1984״, בו אורוול מצייר עולם דיסטופי. אנחנו עוקבים אחרי חייו של ווינסטון, אזרח במדינה טוטליטרית הנתון כל העת למסרים הממשלתיים המשודרים אליו מעל כל מסך. אם זה לא מספיק, אורוול מספר על ״דוחושב״ (doublethink), היכולת של המפלגה השלטת לחשוב ולתקשר דבר אחד והיפוכו בו-זמנית. כך שבמקרה הטוב נוצרים משפטים עמומים ובמקרה הרע משפטים סתומים. ה"דוחושב" לא רחוק כל כך מהמציאות שלנו כפי שהיינו רוצים לחשוב. יורק מספר כיצד בתקופת כתיבת Hail to the Thief הרדיו ניגן עוד ועוד תוכניות פוליטיקה ואקטואליה שהיו רוויות במשפטים חסרי-מובן, בהתאם לרטוריקה של התקופה, שהפכו להיות הקונטקסט של האלבום.

ב-Hail to the Thief רדיוהד מנסים לנכס את השפה שרוקנה ממשמעות ולהטעין אותה במשמעות חדשה, כך שנוכל לדבר על המציאות לא רק בצורה בהירה אלא באופן משמעותי. השיר שפותח את האלבום הוא "5=2+2", ששמו הוא אפוריזם שלקוח ישירות מספרו של אורוול. בספר, ווינסטון משחק שחמט, ובתנועה לא מודעת כותב עם אצבעו על השולחן המאובק את הביטוי המתמטי הזה. השיר הראשון הוא במידה מסוימת גם זה המגולל בתוכו הרבה מן הרפרנסים לביקורת שרדיוהד מעמידים כנגד הסטטוס קוו.

שני הבתים הראשונים של השיר מתארים מצב בו הדובר בוחר להשאר בבית ולהאמין לממשל שלו, גם אם משמעות הדבר להאמין בביטוי ששקריותו צועקת, כמו 5=2+2. ואם עד כה לא היינו בטוחים שיורק מתייחס כאן לממשל האמריקאי של תקופתו באופן חד משמעי, בבית השני נמצא רפרנס ישיר ל-20 בינואר, שהיה יום גשום בצורה שמתאימה אולי יותר לחודש אפריל ("January has April showers").

אך יורק אינו מתייחס רק למצבם הרע של אמריקה והעולם המערבי, אלא מציין גם את החובה האזרחית המגיעה עם השחרור הדמוקרטי. מדובר באחריות שבבסיסה ההבנה כי כל פעולה, גם נקיטת עמדה פאסיבית, היא בעלת משמעות פוליטית, ולכן על האזרח מוטלת האחריות להיות אקטיבי באופנים השונים שמאפשרת הדמוקרטיה. ב-"5=2+2" הדובר מאשים את האזרח על כך שחרץ את גורלו העגום בעצמו כיוון שלא פעל בזמן. כך, למעשה, מעביר יורק ביקורת על אזרחי המערב, ש"נרדמו במשמרתם" האזרחית.

ת'ום יורק, רדיוהד (צילום: גטי אימג'ס)

התפנית בשיר מתרחשת בבית האחרון, כאשר הדובר "מתעורר מהתרדמת", נסיונו לשיר בקול אחד עם כולם, כלומר רצונו להאמין באידיאולוגיה השלטת, צורם. בבית זה, הרצון לחשוב כמו כולם מוביל לתוצאה ההפוכה וגורם לדובר להבין שכל מה שהאמין בו הוא שקר. מכאן והלך השיר הוא מאבק בין התפיסה השלטת והמחאה הפרטית. זה יכול להתבטא בחוסר ההסכמה "להריע לגנב" (Hail to the Thief) או בפקפוק בסמכות שנכפית על האזרחים.

"5=2+2" מקפל בתוכו את הביקורת הפוליטית שנשמעת לאורך כל האלבום. אם זה בדוגמאות קונקרטיות יותר,  כמו "הגשם שיורד בינואר", או קונקרטיות פחות שעוסקות בצורתם של ביטויים חסרי-מובן כמו 5=2+2. אבל ככל שהאלבום מתקדם, נחשפים רעיונות נוספים. ננסה לגלות אחד מהם דרך השיר ״There, There״.

לפני מספר שנים נחשפתי להרצאה שנתן הסופר דיוויד פוסטר וואלאס בטקס חלוקת תעודת סיום לתלמידי מדעי הרוח. ההרצאה נערכה למאמר קצר שנקרא This is Water. את המאמר הוא פותח עם בדיחה קצרה, בה שני דגים צעירים שוחים לתומם בים כשלפתע דג זקן עובר ושואל: ״איך המים?״. הדגים הצעירים מביטים זה על זה ותוהים ״מהם מים?״. וואלאס מבקש לדבר על כך שלעיתים האמיתות הפשוטות ביותר, אלו שנראות לנו מובנות מאליהן, הן אלו שעליהן הכי קשה לדבר. על פי וואלאס, רובנו חיים לפי ההנחה שאנחנו מרכז הקיום, תפיסה שלעיתים עשויה לגרום לנו לפספס את מה שמסביב. מעבר לכך, העיסוק העצמי יכול לעיתים להוביל לשיפוט מהיר של העולם וכיצד הוא צריך להתנהל. וואלאס קורא לנו להיות רגישים יותר כלפי האנשים שנמצאים סביבנו כל העת ולתת להם להנות מן הספק שהם אינם ״טיפשים״, ״סתומים״ או פועלים נגדנו בכוונה תחילה.

ואם נחזור לשיר – על פניו נדמה ש- "There, There" מתאר מאבק בין טוב ורע. זה יכול להיות בסצנה ביער בה דבר-מה כל הזמן שם לדובר מקלות בגלגלים, או כאשר סירנות שרות לספינה, בעוד רב-החובל יודע שהשירה הזו, למרות שהיא יפה ומושכת, סופה בעליית הספינה על שרטון. בכל העת, הדובר מזכיר לעצמו כי למרות שאתה מרגיש את זה, אין זה אומר שזה שם ("Just cause you feel it, Doesn't mean it's there"). בהתאם למה שוואלאס מנסה ללמד אותנו, המאבק בין טוב ורע לא תמיד מתבטא בשני כוחות מנוגדים שמושכים לכאן או לכאן. אלא, בדומה לסירנות, לפעמים המודעות להרסנות שטומנות בחובן מחשבות מסוימות מספיקה כדי להימנע מן התופת. כלומר שעלינו להיות מספיק רגישים לסביבה כדי שנוכל לצאת מראיית העולם שלנו וכך לנסות ולהבין את עולמם של אחרים.

דיוויד פוסטר וואלאס. צילום: סטיב ליס/גטי אימג'ס

בחלק הראשון עסקנו ברטוריקה שבעזרתה הפוליטיקה המערבית, בתחילת שנות האלפיים, הצליחה לייצר תפיסת מציאות מעוותת. למרות שתפיסת עולם זו, שקודמה על ידי ממשלות מערביות, התיימרה להיות שלמה ומושלמת, היו בה חורים. כל חור מולא פחד. לעיתים נדמה כי בעזרת השפה הבירוקרטית בה השתמשה הפוליטיקה המערבית בשנים האחרונות ניתן לומר הכל מבלי שיצוף לו רגש של התנגדות. במילים אחרות, אנחנו עדים להפיכתם של האזרחים אדישים. בדיוק אדישות כזו מבקש וואלאס לסלק, בעזרת משמוע מחודש או מודעות מוגברת, והשיר "There, There" עוד לפניו.

השיר שפותח את אלבומם האחרון של הלהקה, A Moon Shaped Pool, הוא "Burn The Witch", שכמעט נכנס עוד קודם לכן לאלבום Hail to the Thief. אם בוחנים את הליריקה של השיר אפשר לראות שהיא המשך ישיר של האלבום המדובר. השיר, יחד עם הקליפ הנפלא, עוסק בציד מכשפות. הוא מתחיל בניסיון להשאר מתחת לראדר, ממשיך דרך סימונם של בני אדם כמכשפים ונגמר בשריפה שלהם. לאורך ההיסטוריה המונח "ציד מכשפות" קיבל משמעויות שונות, כשאחת האחרונות שבהן נקשרת לשמו של סנאטור מקארתי והמקארתיזם. בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, בזמן המלחמה הקרה, מקארתי ניסה לטהר את הממשל האמריקאי מקומוניסטים באותו אופן שבו נלחמה הכנסייה באלו שעסקו במאגיה. ציד מכשפות מורה על מצב שבו הדברים יוצאים מכלל שליטה, בו הלגיטימציה של אנשים נשללת רק בגלל האמונות שלהם והם נחשבים לבוגדים, בין אם אמונתם משמעה בגידה ובין אם מדובר אך ורק בביקורת שלטונית חלקית.

באחד הציוצים של יורק מהיום בו נבחר הנשיא המכהן, דונאלד טראמפ, הוא שיתף את הסרטון של השיר "Burn the Witch" יחד עם כמה שורות ממנו. למי שפחות זוכר, קמפיין הבחירות של טראמפ היה תהליך אחד ארוך של שלילת הלגיטימציה של מתחריו, בין אם חבריו למפלגה הרפובליקנית או המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון. ואם זה לא מספיק, טראמפ, אולי בגלל שהיה רגיל לעולם העסקים, הרגיש רדוף, מה שהתבטא בדה-לגיטימציה של עיתונאים וחברות חדשות. כל עובדה שלא קידמה את הקמפיין של טראמפ כונתה "עובדה אלטרנטיבית" וכל פרסום שפגע בסיכויו הפך ל"פייק-ניוז".

avoidall eye contactdo not reactshoot the messengersthis is a low flying panic attacksingthesong of sixpencethatgoes https://t.co/xm8Z5l8qQm

— Thom Yorke (@thomyorke) 9 בנובמבר 2016

העובדה שטקסט שנכתב בסביבות שנות ה-2000 עדיין רלוונטי בימינו, לא רק מעלה מחדש את העניין שבאלבום Hail to the Thief אלא גם גורמת לי לתהות – האם משהו השתנה מאז? השלטת הפחד בתודעתם של האזרחים כפרקטיקה שלטונית, לא רק שלא עברה מן העולם, אלא התפשטה לעוד ועוד מדינות. בשנתיים האחרונות אנחנו עדים לעלייתן של ממשלות ימין פופוליסטיות, אם זה לאורכה ולרוחבה של אירופה או בארה"ב, המקדמות אג'נדה של שנאת זרים והסתגרות. אג'נדה שביטויה בבחירת מפלגות בעלות אופי אוטוריטרי – כזה המשליט סדר בעזרת כוח ודיכוי. הקשבה מחודשת ל- Hail to the Thief חמש עשרה שנים לאחר יציאתו עשויה להרפות את ידינו, האזרחים, במחשבה ששום דבר לא השתנה וכנראה גם לא ישתנה. אך אולי הקריאות העדינות של יורק בין השורות לשינוי, חשיבה עצמאית ולקיחת אחריות דמוקרטית הן הדבר שההאזנה המחודשת צריכה להוביל אליו.

• תודה לדניאל ליסנר, שהיה ההשראה לכתבה הזו. ניתן להאזין לשיחה בנושא בפודקאסט  הבא: http://1062fm.co.il/he/?p=23085