"זה אני" או #גם_אני?

לתיאטרון הקאמרי נמאס למלמל שהוא לא רלוונטי. הוא רוצה לצעוק את זה הכי חזק שאפשר. כשהקאמרי העלה עד עכשיו שנה אחר שנה את מחזותיהם של אותם המחזאים העבשים, אפשר היה להתעלם מהירוקת שצמחה מתחת לכיסא המרופד. אבל עם פרסום הרפרטואר לעונת 2018-2019 שכולל מחזמר מאת מאור זגורי שיורכב משיריו של נהג הפותמוביל, אייל גולן, הקאמרי הפסיק עם הרמיזות. מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שהתיאטרון הקאמרי הפקיע מעצמו את הרלוונטיות שכה הלמה אותו בשנותיו הראשונות (כך לפחות מספרים), והוא עשה את זה לגמרי לבד.

האם מדובר בסך הכול באסטרטגיה שיווקית? יכול להיות שזה רק ניסיון לייצר באז תקשורתי באמצעות שערורייה. הקמפיינים של גולדסטאר מראים כבר שנים שפרסומות סקסיסטיות מעלות את המכירות. אמנם עולם הפרסום הציני גורס שאין דבר כזה פרסום רע, שכל פרסום מקדם את המוצר ושכל פמיניסטית זועמת היא פראיירית שחושפת את המוצר לקהלים חדשים בחינם, אבל בעולם שאחרי מחאת ME TOO ההנחה הזאת התבטלה: יש דבר כזה פרסום רע.

חוץ ממהפכה מגדרית אדירה שקמפיין ME TOO הצליח לחולל, הוא עשה דבר גדול נוסף: הקמפיין הזה הפך על פיהן שנים של התנוונות רלטיוויסטית בכך שהוא הראה לכל העולם שקיימים דברים פסולים,יש מעשים שפוסלים אדם מהיות ראוי לקהל, וכן, אפשר וראוי לדבר על ערכים.

אינסטנט לא רק בברודווי

אבל לא באמת מדובר כאן בריסק תדמיתי מחושב, שלפי ההכנסות בקופה נוכל לבחון בעונה הבאה אם כשל או צלח. המחזמר "זה אני" מלמד אותנו לקח נוסף שעל התיאטרון בישראל להפיק, והוא לקח האינסטנט. האמנות המידית המוכנה תמיד ללעיסה מחדש היא בעצם תופעה מסוכנת. המידיות מייתרת את הצורך לכתוב מחזות זמר חדשים, ובמקום זאת חושפת את היעילות שברכיבה על הערצת הקהל לזמרים וללהקות בעלי שם ובהעלאת מחזות זמר נוספים בתבנית "מחזמר משירי איקס". השטיק של מחזות הג'וקבוקס, כך הם נקראים, שהתחיל בברודווי ובווסט אנד של לונדון בסבנטיז כבר מקנן בתל אביב זמן לא מבוטל.

חבל שלקחנו ממסורת מחזות הזמר דווקא את השטיק הפחות מתוחכם, אבל אין מה להתפלא: זה השטיק הכי זול ופשוט לתפעול. נתון לא מפתיע נוסף הוא שמתחילת שנות האלפיים, ז'אנר מחזות הג'וקבוקס נמצא בתנופה אדירה. אם בניינטיז היו רק שמונה מחזות זמר כאלה, בעשור הראשון של שנות האלפיים נכתבו כ-40 מחזות!

התיאטראות הרפרטואריים בישראל דורשים גם הם לפאר את זמרי ישראל באמצעות מחזות זמר ציוניים לבישול מהיר. עשינו מחזמר משירי זוהר ארגוב והצליח לנו? יאללה, עוד אחד! מחזמר משירי נעמי שמר? עוד אחד! משירי שלמה ארצי? דני סנדרסון? אריק איינשטיין? אז יאללה, עוד אחד! זגורי התלהב אף הוא להצטרף לטרנד וזרק את שמו של זמר נעוריו. בהנהלת הקאמרי זרמו איתו: יאללה! מחזמר משירי אייל גולן!

מתוך המחזמר "שיער". צילום: ליאור נורדמן

התיאטרון קהה חושים

הדוגמה של מחזמר משירי אייל גולן מוכיחה כי אמנות בשיטת הסרט הנע שמונעת מכוח האינרציה היא קהת חושים. אמנות כזו מתקשה להבדיל בין טוב ורע, בין החלטה נכונה מוסרית להחלטה מסוכנת. מוסד שפועל מתוך אינרציה לא יבחין באלימות נגד נשים גם אם הוא היה לוקח טרמפ עם הפותמוביל. לא רק זה, אלא שאמנות בשיטת הסרט הנע כבר לא טורחת להסתיר שהיא אמנות קפיטליסטית. אין לה אינטרס להעמיד פנים, זה יותר מסובך ויקר. במקום זאת, משתלם להוריד את הסאבטקסט.

כמייצג פרטי של תופעה כללית, גם הקאמרי צועק את מה שהיה צורך להסתיר עד עכשיו. בקאמרי ובתיאטראות הרפרטואריים בישראל שכחו איך פועלים שלא מתוקף אינרציה, שלא מתוקף מיחזור השטיק הישן בשם השיקולים המסחריים. זאת למעשה הנקודה שבה תהליך יצירה מודרני הוא שונה מהותית מתהליך ייצור מסחרי.

היסטוריה ממש בקטנה

מסורת התיאטרון, עוד מיוון העתיקה, רוויה בתבניות ובמודלים עלילתיים: עלילת הטרגדיה היוונית מדגם "עלייתו ונפילתו של אדיפוס", הקומדיות של מולייר שעלילותיהן כמעט זהות, הקומדיה דל-ארטה הנסמכת על השתלשלויות עניינים קבועות, המחזות העשויים היטב מהמאה ה-19 שזכו להשמצות. אולם בעידן של ייצור תעשייתי, המודל המוסכם צריך להתנתק משדה האמנות לצמיתות, אין לו עוד מקום בתיאטרון אלא כפרפראזה מודעת לעצמה, אחרת לא יהיה הבדל בינו לבין ייצור תעשייתי.

מתוך המחזה "אותלו" בקאמרי (צילום: רדי רובינשטיין)

למה "זה אני" צריך לעלות

האמת היא שאני רוצה שהתיאטרון הקאמרי יעלה את המחזמר "זה אני", למרות המחאה מצד אמנים, ואפילו מצד שחקני הקאמרי ועובדיו. אני רוצה שהוא יעלה מאותה הסיבה שלא הייתי רוצה שפסלו של משה קצב יושלך אל חדר האשפה של משכן הנשיא. כל נשיא צריך מעתה לעבור על פני פרצופו של משה קצב ולהיקרע בין הרצון לכתוב את ההיסטוריה מחדש לבין חוסר המוסריות שטמון בשכתובה. אני רוצה לאפשר לתיאטרון הקאמרי להיות המראה של החברה שלנו, שבה אפשר לאנוס ולקבל בעד זה מחיאות כפיים סוערות ותמיכה ממשלתית.

אולי אם המחזמר הזה יעלה, נבין את עומק הקלקול. ובאשר לעתידו של התיאטרון הקאמרי כאחד משני התיאטראות המובילים בארץ – אני רוצה לאפשר למוסד הזה לחבל בעצמו ולאפשר לו לחוות על בשרו את התהליך ההיסטורי הבלתי נמנע של כל אימפריה, שסופה לגווע לא בגלל אויבים או מתחרים מן החוץ, אלא בגלל כשליה המוסריים וזחיחותה שלה.