להקת שיח' מוניס לדבקה

לדבקה יש מסורת מפורסמת המאחדת את העם הפלסטיני, בתוך ישראל, בחו"ל ובתפוצות, ועל כן היא נוכחת בכל האירועים המשמחים. דרכה שומרים על המסורת והזהות הפלסטינית למשך הדורות.

קבוצת הדבקה מחולקת לשלושה חלקים מרכזיים.

החלק הראשון: ראש הקבוצה, זה שנותן את ההוראות לשאר חברי הקבוצה לתחילת הריקוד וסיומו. בדרך כלל ראש הקבוצה מתאפיין במיומנות ויכולות אתלטיות גבוהות וניסיון רב בריקוד, כך שהוא מבצע תנועות נוספות המאפשרות לו לצאת מהקבוצה ולרקוד באופן נפרד. ראש הקבוצה נקרא "אלרוויס" או "אל לוויח".

החלק השני: היא קבוצת הרוקדים והרוקדות שמחזיקים את הידיים אחד עם השני ומקימים שורה ישרה או חצי מעגל – לפי מין המשתתפים (ישנם שני סוגי דבקה: קבוצה לגברים וקבוצה לנשים). בדרך כלל, רואים בחברות מסורתיות כפריות מימד של שמרנות בכך שישנה הפרדה בין נשים וגברים בריקוד הדבקה בשונה מחברות עירוניות, מה שמאפשר הופעת סוגים חדשים של ריקודי דבקה.

החלק השלישי: השירה וכלי נגינה. הדבקה נרקדת על רקע מוזיקה ייחודית שמטרתה לעורר ולהלהיב את המשתתפים. עיקר המוזיקה מתבססת על כלי נשיפה, כמו חליל ו"ירג'ול" העשויים מעץ, ומצריכים יכולת גבוהה מהנגן, בשל הקושי לנשום לאורך כל הניגון. השירים עוסקים בנושאים שונים, לרבות סיפורים עממים, פוליטיים וסיפורי אהבה.

מועדון הדבקה של אוניברסיטת תל אביב. צילום: באדיבות המועדון

הדבקה כוללת תנועות שונות שלכל אחת ישנה משמעות מסוימת. כך שבתחילת הריקוד, ישנה הליכה איטית המסמלת את תחילת החיים, בעוד ששילוב הידיים מסמל את האחדות. הקפיצה מסמלת את המוטיבציה והרצון להגשמה עצמית והשגת מטרות. קול רקיעת הרגליים על הקרקע מסמל את הכוח והעמידה האיתנה.

לדבקה, כשאר ריקודי העם, ישנן תלבושות ייחודיות לה, אשר מקבלות אופי שונה בהתאם לאזור הגיאוגרפי. יחד עם זאת, המשותף לכל התלבושות הוא שהגבר לובש מכנס רחב שנקרא "שרוואל" והנשים לובשות שמלות מקושטות ברקמות.

לדבקה יש מטרות רבות, חלקן היסטוריות. בעבר, בחברה הכפרית החקלאית, הדבקה שימשה לצורך סלילת דרכי עפר, כך שבמידה ואחד התושבים רצה לסלול דרך ליד ביתו או אדמתו הוא הזמין משורר, נגן חליל וקבוצת צעירים וצעירות מהכפר שביצעו ריקודי דבקה לאורך הדרך עד סלילתה. מכאן למעשה הגיעה התנועה של רקיעת הרגליים בקרקע שהשתנתה מבחינת חוזקה מאזור לאזור, כך שלמשל באזורים ההררים הקשים, הדבקה או רקיעת הקרקע היא חזקה מאשר באזורי המישור.

הדבקה הייתה ונשארה חלק מהמורשת והזהות הפלסטינית דרכה אנשים מבטאים את שמחתם בחתונות ופסטיבלים ובחגים הלאומיים, אבל האם זה שגרתי לראות צעירים אקדמאיים הרוקדים דבקה בקמפוס של האוניברסיטה?

"הוי חמודה, עצרי לרגע

את בדרך לאוניברסיטה והדבקה עדיפה לך

אני חושש חמודה שתלכי ותקבלי השכלה

ותכירי אנשים ותשכחי אותי"

לפני כשבע שנים סטודנטים ערבים חובבי דבקה, יזמו פרויקט עצמאי חינמי שמטרתו הקמת סביבה סטודנטיאלית ערבית באמצעות לימודי דבקה באוניברסיטת תל אביב, תחת השם "להקת אל-שיח' מוניס" על שם הכפר הערבי עליו הוקמה האוניברסיטה.

להקת הדבקה מורכבת בעיקר מחברים קבועים, הומדים במגוון מסלולי הלימודים באוניברסיטה, כשמה שמשותף להם זה בעיקר הכמיהה שלהם לדבקה. בנוסף ללימודי הדבקה המוצעים לכלל הסטודנטים, הלהקה מקיימת הופעות באוניברסיטה ומחוצה לה. מדי פתיחת שנה הלהקה מציעה לכלל הסטודנטים להצטרף ומאפשרת להם ללמוד את צעדי הדבקה ויסודותיה. בסיום הלימודים מעניקה הלהקה לתלמידים תעודת "דביק השומר על המסורת" ומאפשרת השתתפות בהופעות השונות.

מיזם זה מאפשר לסטודנטים מקום לפרוק בו את הלחץ של הלימודים באמצעות הריקודים, וכמו כן הוא מהווה מקום להיכרות חברתית, במסגרת אווירה צעירה וחיובית, שגם מאפשרת שמירה על ייחודיות הזהות שלהם ותורמת להעלאת המועדות למסורת של הדבקה. הדבקה כוללת מסרים רבים, המועברים לכלל הסטודנטים, כולל אלו שאינם ערבים (שכן ההשתתפות זמינה לכלל הסטודנטים).

אז כל מי שמתעניין בנושא ורוצה להכיר וללמוד את הדבקה יכול להגיע כל יום רביעי בשעה 21:30 בערב לבניין "רוזנברג" ליד הספריה המרכזית, לרקוד וללמוד ביחד את יסודות הדבקה. כולם מוזמנים – ללא הבדל דת גזע ומין. בואו לקחת חלק בלימודי הדבקה או לכל הפחות לצפות במסורת עתיקת ימים וליהנות ממוזיקה מלהיבה, ואולי גם להתנתק קצת מעומסי החיים.  
תחפשו אותנו בפיסבוק : فرقة الشيخ مونس للدبكة – Sheikh Muwannis Dabkeh Group
ועל הדרך גם באינסטגרם : @dabkeh.sh.muwannis