אות המופת

הייתי בת שמונה כשביקרתי לראשונה בגלריה אופיצי בפירנצה. העיניים שלי שטו בים צבעים וקומפוזיציות, מסגרות מוזהבות ומסגרות מעץ מגוּלַף ופתאום הרגשתי שצדפה מצילה אותי מטביעה. "הולדת ונוס" של בוטיצ'לי. מאז חשבתי הרבה על הציור הזה, ועל עוד מיני ציורים ועבודות שגרמו לי להרגשה דומה. מה גורם לי לחזור כל פעם לאותה יצירה, ללכת בפעם המאה לאותו מוזיאון ואותה תערוכה ולצוף על גלים של פליאה מהולה בהערצה? אני לא מתיימרת לדעת לענות על השאלה הזאת, ולכן החלטתי לשאול כמה מומחים בתחום מה לדעתם הופך יצירת אמנות ליצירת מופת.

"העולם מלא ביצירות מופת", אומר מאיר אהרונסון, אוצר ראשי והמנהל האמנותי של המוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. "בכל תרבות צצה לה פתאום יצירה שהופכת למשהו שכולם מסכימים עליו ומספרים כי כדאי לראות אותו. מכאן אולי ניתן להבין כי יצירת מופת היא מילה נרדפת ליצירה פופולארית". אבל, טוען אהרונסון, זו אינה המשמעות של יצירת מופת: "יצירת מופת היא יצירה המסמלת בקיומה את רוח התקופה, את הקידמה של אותה העת ואת היכולת של האדם להתעלות על החומר ולהפכו לרוח. כך הן הדלתות של בית הטבילה בפירנצה, התקרה בקפלה הסיסטינית בוותיקן, המשתנה של דושאן, ועוד רבות שכולנו מכירים ומעריכים".

ובכל זאת, האם יכולה להיות יצירת מופת 'מחתרתית'?
"בהחלט. לפני שנים הכרתי אמן דרום אפריקאי בשם פתיקה נטולי, שם עלום לרוב העולם. הוא התגלה לי בעת ביקור בדרום אפריקה שלאחר עלייתו של נלסון מנדלה וביטול האפרטהייד, באחת השכונות הפחות יפות ביוהנסבורג. פתיקה הוא משורר ואמן שאחרי שנים ארוכות של גלות באנגליה בה היה מרצה לאמנות ושירה, החופש של ארץ הולדתו היה מגנט שמשך אותו הביתה. בסטודיו הקטן במחסן בחצר ראיתי פסלים קטנים שהיו עשויים ממיכלי פלסטיק ששימשו בעברם לחומרים שונים כמו נוזלי ניקוי ונוזלים רעילים אחרים. את המיכלים האלה הפך פתיקה לטוטמים ולפסלים שכל תייר מזדמן קונה ומביא הביתה. פתיקה קרא להם "אפריקן" (African), גם אפריקה וגם "מיכלי אפריקה". כששאלתי אותו למה השם הזה ומאיפה הוא בא, פתיקה הסתכל עלי במבט עמוק ואמר: 'אתם האירופאים הבאתם לנו את הקופסאות האלה, מילאתם את אפריקה בפסולת ולקחתם מאתנו את הפסלים שלנו, מהעץ. לקחתם בעצם את המורשת שלנו, את האמונה, את האמת, והשארתם לנו את הפסולת שלכם. אז בבקשה, אני עושה לכם פסלים ממה שהשארתם לנו ואתם תשאירו לנו את מה ששלנו."

"היצירות האלה", מדגיש אהרונסון, "הן יצירות מופת בעיני מאחר והן שילבו גם את היופי וגם את השכל. הן לא שם רק כדי שנהנה מהן. הן באו לספר על מצוקה ועל קושי, והיה בהן הרבה מעבר למה שראתה העין".

גישתו של אהרונסון מתיישבת עם הניסיון שלי כבת שמונה, שעה שבוטיצ'לי היה שם עלום בעיני. גישה אחרת טוענת ש"תרבות ההמונים", או ה"מיינסטרים", סליחה על הביטוי, היא עוד סיבה להפיכת יצירת אמנות למופתית. דוד טרטקובר, אמן, מרצה בכיר לעיצוב באקדמיה לאמנות בצלאל וחתן פרס ישראל לעיצוב, טוען כי "לגבי הציבור הרחב ההבדל בין יצירה ליצירת מופת הוא ההכרה, והיא זו שהופכת אותה לאיקונה". מצד שני, מדגיש טרטקובר את הקשר העמוק בין דימוי האמן לבין יצירותיו: "הגדרתה של יצירת אמנות כיצירת מופת קשורה ישירות ליוצר העבודה ולאופן בו היא מוערכת בעולם האמנות. ליוצר יש תפקיד מרכזי ביצירת האיקונה המשפיע על תודעת המתבונן. האמן עם האג'נדה האישית שלו הופך לאייקון המשפיע על זיהוי העבודה. וינסנט ואן גוך יצר את מיתוס האמן הבודד המטורף, אנדי וורהול עיצב את דמותו ויצר את האייקון הראשון שלו: מרלין מונרו על רקע זהב כאיקונה נוצרית דתית. דמיין הירסט יצר את הגולגולת המצופה ביהלומים ועיצב את אייקון האמן העשיר וכך עוד עשרות דוגמאות לאורך ההיסטוריה של התרבות."

מבפנים החוצה

שבא סלהוב, משוררת, סופרת ומבקרת אמנות, מציגה פן נוסף. "הפרמטרים לשיפוט של יצירת אמנות כיצירת מופת הם לא רק שיקולים פלסטיים אמנותיים. כששואלים אדם מה בעולמו בונה קאנון (סט של יצירות מופת), יש בקאנון הזה מערכת הנמקות של אותו האדם. יש סט של ערכים שהתרבות מקנה כמובן מאליו – רמברנדט גדול, ליאונרדו דה וינצ'י גדול, וכך גם פיקאסו. אבל הטעם האמיתי של אדם העומד מול יצירה ויכול לומר 'זו יצירת מופת בעיני' קשורה לעולמו הפנימי ולא רק לעולם החיצוני התרבותי שמקנה לו את הערכים שלו."

סלהוב ממשיכה ואומרת כי הקאנון עבורה מורכב גם מתפיסת עולם שבה אמנות ויהדות חיות בכפיפה אחת. "אני מתבוננת שנים רבות ביצירת האמנות 'בת שבע מתרחצת' שצייר רמברנדט, והיא לא נגמרת. אישה עירומה שיושבת בחדר בביתה, סמוכה אליה אישה שמנגבת לה את הרגליים, והיא מחזיקה מכתב. אנחנו יודעים מהסיפור המקראי שזה מכתב מדוד המזמן אותה אליו אחרי שהוא רואה אותה מתרחצת על הגג. השהיית הרגע בו היא אוחזת במכתב בקצות אצבעותיה, לא מתרחשת בטקסט המקראי. רמברנדט מתפקד כפרשן – הוא לוקח את הרגע הזה וכותב אותו 'רמברנדטית'. בבחירה הפרשנית הזו אפשר לראות את כל מה שאפשר לקרוא על תרבות הרנסנס, מערכת שלמה של אמונות ודעות שבונות מהפכה תרבותית, מגולם ביצירה אחת: הופעת האינדיבידואל. יושבת בת שבע עם המכתב, מבטה מזוגג, היא נראית חרדה, ואנחנו פתאום מסתכלים על אישה שגזירה של שינוי עוקרת אותה מחייה, מבעלה, עוד רגע מביתה. האישה הזו בתוך הציור הזה, בתוך הקוסמוס שבונה רמברנדט, היא לא אם המשיח (גם במסורת הנוצרית ישו שייך לבית דוד). היא פשוט אישה חשופה לחלוטין, במערומיה, במצב הכי אנושי והכי פגיע – וזו הגדולה של הציור, הגדולה של הרנסנס והגדולה של רמברנדט. שלושת המימדים האלה מתנקזים אל הרגע הזה שבו זו לא בת שבע, האישה שניצחה את כל הנשים האחרות והפכה להיות אם המשיח, זו פשוט אישה פגיעה עד מאוד. רמברנדט מבודד את הרגע ועוצר אותו ובזה בדיוק הכוח. זה דבר שאנחנו מבקשים מהציור. כי כשקוראים ברצף, הרבה דברים פשוט חומקים מתשומת הלב. זה נקרא 'פונקטום של ציור', היכולת של ציור לייצר רגע קפוא, שעוצר איזה שטף ומעמיד רגע אחד ברור ומובהק שבו הכוח הפלסטי מייצר מעמדים ומראות שחיים לנצח בדמיון האנושי. כשמסתכלים בציורי המקרא שלו רואים איך רמברנדט בוחר שוב ושוב ברגעים החומקים האלה, של שינוי דרמטי בחיים של הגיבור או הגיבורה ונותן להם את המעמד הזה של הפרטיות המוחלטת – אתה לא חלק של סיפור המשיחיות, אתה לא חלק מסיפור הגאולה, אתה אדם שדבר מה קורה לו ומתבוננים בך כאשר אתה הכי פגיע ויחיד".