יחידה 929

"יש סיפור על בן גוריון שהלך לפגוש את המנהיג של היהדות החרדית, הרב חזון איש", מספר לי הרב לאו, המייסד של מיזם 929, בשנייה הראשונה שהתיישבתי מולו במטה המיזם, "בפגישה שאל אותו בן גוריון: מה יהיה עם כל המאבקים בין חילונים לדתיים? אמר לו החזון איש, שבמסורת כתוב כי כשיש נתיב צר בדרך ונוסעות על הנתיב הזה שתי עגלות, אחת מלאה ואחת ריקה, תמיד העגלה הריקה תזוז הצידה בשביל המלאה. לאמור- אנחנו נושאים את המסורת, כל ארון הספרים על גבנו, אנחנו עגלה מלאה, ואתם ה'חופשיים', עגלה ריקה, אז בכל מקום של קונפליקט בין חילונים לדתיים אתם תזוזו הצידה. בן גוריון שמע את זה, השתגע לגמרי והחזיר לחזון איש – אני עגלה ריקה? אני שהקמתי את הצבא, שסוחב את העול של האחריות להקמת המדינה, שמדבר על שיבת העם היהודי לארצו? וכך נוצר דיאלוג נוראי של שני קווים שלא יכולים להיפגש. המיזם שלנו מדבר על עגלה מלאה אחת של כולם. וכרגע היא תקועה בבוץ."

בילדותי הקפידו הוריי לקרוא לי ערב ערב לפני השינה פרק מהתנ"ך. לפניו או אחריו הכרתי את "אליעזר והגזר", "כספיון" ועוד חברים מהרפרטואר שכל ילד מכיר. קשה לי להסביר למה, אבל סיפורי התנ"ך חלחלו אצלי גם לתוך השפה. אני זוכרת, למשל, שיום אחד בכיתה א', קראה המורה להוריי לשיחה. הבהלה נסבה סביב הצעתי הבלתי שגרתית להפריד בין שני ילדים שרבו באומרי "למה שלא תהיו כמו אברהם ולוט, וכל אחד ילך לדרכו".

הרב בני לאו מציע גם הוא שכל אחד ילך בדרכו, אם כי הוא טוען שהיעד של כולנו זהה. על מנת שבאמת נגיע בריאים ושלמים לאותו מקום מיוחל, הוא מסביר שצריך להתאחד תחת צלו של עץ אחד, ולכן ייסד את מיזם "929", שנועד לקרב את כל מי שירצה בכך – אל התנ"ך. "בספר הספרים יש 929 פרקים. מעטים משייטים בכל מיני חמודות התנ"ך, אבל רוב רובה של החברה, בעיקר החברה שאינה קשורה לעולם בית הכנסת, נטשה את התנ"ך."

זאת אמירה קשה, לא?

"נכון. אם את בודקת את החברה הישראלית הציונית בראשיתה, אנשים כמו אלתרמן, טשרניחובסקי, בן גוריון, את אלה שעמדו בשורה הקדמית של עיצוב החברה ישראלית – כולם אמרו 'אנחנו שבים אל התנ"ך'. המשמעות בכך לא הייתה שיבה אל הדת, אלא היא ביטאה תחושת שייכות, כל אחד על פי סגנונו. לדוגמה: כשטשרניחובסקי כותב את שירי שאול המלך, הוא מזהה את עצמו, שאול, עם שאול."

אני חושבת שיש הפרדה בין להבין שזה ספר חשוב, שהוא בסיס לתרבות שלנו, לדת, לשפה, לבין הקריאה וההבנה האמיתית שלו.

"צעירים ישראלים שלא שומרים שבת או כשרות, אומרים שאנחנו יהודים כי אנחנו יהודים ו'אל תבוא אליי עם עיניים מצועפות של נביאים'. כשאשאל אחד מהם אם יש לו תנ"ך בבית, התשובה תמיד תהיה 'ברור שכן'. גם יש לו מזוזה בבית. אולם כשאשאל אותו את השאלה המביכה: 'ופתחת אותו?' אז יבוא רגע של שקט, ואחריו יענה במין התנצלות כזו – 'לא יצא לי'. העובדה שלא פתחו אותו, מראה שהוא לא חלק ממרכיב הזהות שלהם. הטענה שלי היא שמסתתר פה משהו יותר עמוק, משהו חברתי יותר עמוק", מסביר לאו, "החברה הישראלית מאוד מגוונת, הכי קל זה לפרק את הרכבת למאה רכבות. אבל יש משהו שמחזיק אותנו יחד. כחוויה של הקיץ האחרון, למדנו שכשמאיימים עלינו אנחנו משתבללים יחד. אני חושב שאם רוצים באמת לייצר את התחנה הבאה של הרכבת, צריך להסתכל קדימה. בשפתו של בן גוריון 'ייעוד וייחוד'. הוא אומר שאנחנו חייבים את היחד הזה, אבל לא יחד דביק שאומר 'בואי תעשי אצלי שבת', 'תהיי כמוני'. ממש לא. הדרך שלנו תצליח אם נצליח לייצר נתיבים שונים, אבל במקצב אחד וליעד אחד".

ואיך זה קשור לתנ"ך?

"חיפשתי מה יכול להיות הדבק שנותן לנו סביבת חיים משותפת. אני לוקח את הספר שהתחיל את הכול – התנ"ך. הספר שהוליד אותנו. עד עכשיו נטשנו אותו, שמרנו אותו בארון, אבל אני אומר בואו נוציא אותו מהארון. במובן הכי עמוק של המילה, בתנאי שאין אף אחד שהוא בעל הבית על התנ"ך- לא הדתיים, ולא זרם או סקטור כזה או אחר, כלומר: כל יושבי הרכבת, אומרים 'התנ"ך הוא שלי. ואני אקרא בו איך שהתחנכתי, לפי האמונות שלי, וגם אם יש לי ביקורת, אני אכתוב אותה'. המיזם הזה בעצם מייצר מקצב משותף בלי בעלות. שחרור לגמרי של התנ"ך לידיים הישראליות. זה המפתח, שאתה בא לחברה ואומר- אנחנו צועדים יחד."

"בפרקטיקה, הפרויקט הולך לעבוד בשני מרחבים. המרחב האווירי והמרחב הקרקעי. במרחב האווירי, מדי יום 20 אנשים מתוך נבחרת של 100 יעלו פוסטים בדף הפייסבוק שלהם על הפרק היומי. לא מדובר בפרשנות ולא פלפולים, אלא 200 מילים של מה אמר לי הפרק של היום- מחשבה, פסוק, קריאה פוליטית-חברתית; במרחב הקרקעי יהיו קבוצות לימוד, ממטולה ועד אילת. מאה קבוצות רק בשנה הראשונה, חלקן יהיו עם מנחים וחלקן עם מרצים חיצוניים, לדוגמה: הרב אפלבוים בתנועה הקונסרבטיבית, רוצה לעשות חוג בין-דתי, עם נוצרים ומוסלמים. המטרה היא שכל אחד מוצא את הקבוצה שלו, המקצב שלו, הנשימה שלו. כל אחד צורך את 929 במינון המתאים לו. ה-DNA  של המיזם הוא שחרור מוחלט מבעלות. השנה נכנסנו לשנת שמיטה. שמוט את הבעלות." – ועוד נגיע לעניין הבעלות בהמשך.

 מי יהיו האנשים בנבחרת?

כשאת שואלת מי שותף למיזם, אני מחפש מה שנקרא עגלונים – אפרופו הסיפור של בן גוריון והעגלות. כל מי שהוא סוכן תרבות במדינת ישראל, כל מי שיש לו קליינטורה שקוראת אותו ורוצה לשמוע אותו, הופך להיות העגלון. לדוגמה, מעולם הספרות- צרויה שלו ואשכול נבו; מהעיתונות- רינו צרור, קרן נויבך וליאת רגב; מהמוזיקה- קובי אוז, עמיר בניון ורונה קינן, ורבנים מכל מיני מגזרים.

איך המגזר החרדי, דתי מקבלים את הפרויקט? לפי מה שאתה אומר זה קצת לקחת מהם בעלות.

"החשדנות נמצאת בכולם. זה בדיוק כמו שאת מתארת, כשלאדם יש אחיזה הוא אומר- 'אתה רוצה ללמוד תורה? תבוא אליי, אני בעל הבית'. גם אנשי אקדמיה, שאינם דתיים, אנשי חקר מדעי היהדות אומרים: 'מה, השתגעתם? שזמר ילמד תנ"ך?'. אולם העניין הוא שאנחנו לא מלמדים. אנחנו ממשים יחד את התנ"ך. מחברים אותו עם החברה. יבוא בן אדם ויגיד 'וואלה, קראתי בפייסבוק 200 מילים של רונה קינן וזה עשה לי חשק לעוד'. הוא ייכנס לאתר ושם יראה את כתביהם של פרופסור יאירה אמית או להבדיל, של הרב סבתו. הכתבים נמצאים בתוך הבופה ולא רק בחלון הראווה. המיזם הזה הוא חדשני במובן הזה שאנחנו שוברים את הקטטה. אל תתקוטט. לא טוב לך? אל תקרא אותי. אל תקרא את מי שאתה מתעב. תנאי הכניסה היחידי למיזם הוא שאפשר לכתוב על מה שרוצים רק לזכור- אור ולא חושך."

 ומהחברה למשפחה- מה דודך, הרב ישראל מאיר לאו, חושב על זה?

"קודם כל, דודי הוא איש שלפחות 50 שנה עסוק בניסיון להוציא עגלות מבוץ. הוא עוסק בשאלה איך מייצרים פס קול ישראלי שמחבר את היהדות עם העם היהודי. כמובן שישבתי איתו להראות לו את המיזם, והוא הבין את העוצמה שיש פה. "שחקי שחקי", של טשרניחובסקי, זה הסיפור שלנו, ואנחנו מאוד אופטימיים. הרחוב הדתי כבר שם, עם הפחדים שלו, וגם הרחוב הישראלי. כולם צריכים להיות שם- כלומר כולם מוזמנים. אדם יכול לבחור שלא לצעוד בשביל, אבל כשזה כבר יהיה טרנד, כולם יהיו שם.

לאו נולד בתל אביב לנפתלי לאו-לביא, אחיו הגדול והחילוני של הרב הראשי לישראל לשעבר, ישראל מאיר לאו. הוא סיים לימודי תואר ראשון בהיסטוריה ובתלמוד באוניברסיטה העברית, תואר שני ודוקטורט באוניברסיטת בר-אילן. כיאה לאחד שטעם רבות משני העולמות, החילוני והדתי, עוסק היום הרב ד"ר בני לאו ביצירת טריטוריה משותפת לשני הקהלים. בנוסף, הוא משמש כיום כרב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים וכעמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

אנחנו נפגשים במטה המיזם בבניין מט"ח. לאו מספר בעיניים בורקות על יישום הפרויקט, ואני רואה איך הוא רואה לנגד עיניו, כמו בסרט, את אותה רכבת מטאפורית דוהרת על פסים שהוא מניח, בזהירות ובמהירות, ככל שהוא ממשיך לדבר. המיזם מייסד שיטה קבועה ואחידה לקריאת התנ"ך. כל יום יוקדש לפרק אחד, לפי הסדר, וייקח שלוש שנים ותשעה חודשים, עד לסיום מחזור קריאה שלם. "בנר הראשון של חנוכה (ה- 16.12), תהיה ההשקה של בראשית פרק א'. ומשם הרכבת מתחילה לנסוע."

שאלה לסיום, מה הפרק שאתה הכי אוהב או סיפור שאתה מתחבר אליו?

"וואו זו התקלה. יש כמה. אם תתעקשי שאבחר, אני אתן לך פסוק מספר שייקח עוד שנתיים וחצי עד שהמיזם רק יגיע אליו –  הושע פרק ב'. הושע הנביא מדבר על חברה ישראלית נורא מסוכסכת. הוא מנהל דיאלוג עם אלוהים ואומר לו- ניסית הכול, לשלוט בנו בטוב וברע ושום דבר לא הצליח, תמיד בגדנו בך. הוא לוקח את זה לדימוי של זוג שהייתה לו אהבה עצומה, ואז הם התחתנו ומרגע זה התחילה זנות ואלימות. הבעל מנסה כל הזמן לעצור וזה לא עובד. בסוף, הבעל מנסה לעשות שינוי אחר. ואז מגיע פסוק 16 שאומר כך: "לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי,עַל-לִבָּהּ.יז וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָ השָּׁמָּה כִּי מֵנְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם. יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי. יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם".

"מה שהוא לומד האיש הזה, זה שאתה לא יכול לייצר דיאלוג של בעלות, משום שבבעלות בסוף יש אלימות, ואם יש אלימות בסוף תהיה בגידה. מה שהושע הנביא מלמד אותנו זה לנסות אחרת. בואו ננסה ללכת למדבר. המדבר לא שייך לאף אחד. בואו נלך למקום שוויוני. זה ממש הזמנה לדייט אחר לגמרי והוא מבקש לשנות את השיח- לא תקראי לי בעלי, בואי נהיה איש ואישה ולא בעל ואישה, כאילו אלוהים אומר לישראל, או חברה אומרת לעצמה או איש אומר לאישה. ומשם נצליח להפוך את עמק עכור לפתח תקוה. זה ההמנון של הכול".

ומה קורה בסוף הסיפור? זה מסתדר?

"האמת שהושע מאוד קיווה שזה יסתדר ובסוף היה חורבן. אולם בגלל שאני חי את התודעה הזאת אני מרגיש שיש לי אחריות לנסות מחדש."