לגברים בלבד: הבכדל הקולנועי

בתקופה האחרונה, אחת המילים החזקות ביותר בלקסיקון שלנו היא 'הדרה'. הדרה היא האיט-וורד החדשה – נשים יושבות מאחורה בקווי מהדרין? הדרה! פרסומת כרותת ראש של סנדי בר למילקי בחוצות ירושלים? הדרה! פיקסליזציה של ילדות בנות 4 בקטלוגים למגזר החרדי? הדרה הדרה הדרה! נדמה כאילו ההדרה, שלפני ארבע שנים כלל לא נכללה במילון הציבורי, בעצם מלווה אותנו מאז ומתמיד. אך האם ההדרה היא באמת נחלתו של המגזר החרדי בלבד? כנראה שלא, ולאחרונה גילתה החברה החילונית שגם היא צריכה לפשפש במעשיה מעט, כי הנשים לא נעלמות רק מקדמת האוטובוסים או מפרסומות באזורים מועדים לפורענות – הן נעלמות גם ממסכי הקולנוע.

"בכל סרט שתסתכלי עליו יש אישה כלשהי ברקע", אומר מבקר הסרטים, ומייסד ועורך אתר הקולנוע 'עין הדג', דורון פישלר, "אבל אם אנחנו מחפשים דמויות ראשיות, מסתבר שהן מאוד מאוד נדירות. פחות מעשרה אחוז להערכתי". זאת בהשוואה לאחוז האמיתי שלהן באוכלוסייה שעמד, בפעם אחרונה שבדקנו, על 50% לפחות.

מהם הגורמים להעלמות הזאת מהמסכים? מעמד האישה, לכאורה, בעליה: נשים משמשות כמנכ"ליות של חברות היי-טק מהגדולות בעולם, ועומדות בראש המדינות המרכזיות בעולם. מה מונע מהן לעמוד בראש צוות שמציל את העולם מפלישת חייזרים קטלנית?
"יש פה עניין ביצה ותרנגולת. האולפנים מסתכלים על השורה התחתונה והנתונים הכלכליים, וישנו מיתוס שאומר שסרטים עם נשים בתפקיד ראשי (שלא שייכים לז'אנר המאוד מוגבל של צ'יק פליק) לא מצליחים. בגלל שנטען שהם לא מצליחים, גם לא נעשים סרטים כאלה – ואז אין להם הזדמנות להצליח, וכך הלאה. מעבר לכך, הקולנוע משקף את המצב בחיים האמיתיים: בקרב יוצרי הסרטים יש רוב גדול של גברים. יש הרבה במאים, ומעט מאוד במאיות. צלמות אין כמעט בכלל, ויש הרבה יותר תסריטאים מתסריטאיות. זו מגמה שמשתנה אבל היא משתנה מאוד לאט, ומאחר ואנשים נוטים לעשות סרטים על אנשים כמוהם, פשוט כי זה מה שהם מכירים, יש יותר סיכוי שתסריטאי גבר ירצה לכתוב על מישהו כמוהו, וזה עוזר להנציח את המצב הזה".

אם תרצו להבחין בפער הזה, תוכלו לעשות שימוש ב'מבחן בכדל' (Bechdel). זה אולי נשמע כמו מושג סוציולוגי רציני, אך למעשה מוצאו של השאלון הזה בקומיקס בשם 'Dykes to Watch Out For', ומאוד קל להשתמש בו – צפו או היזכרו בסרט כלשהו, ושאלו שלוש שאלות פשוטות: האם יש שתי דמויות נשיות בסרט עם שם פרטי? האם הן מדברות אחת עם השנייה? והאם (וכאן נכנס המכשול הרציני ביותר) שיחתן נסובה סביב נושא שאינו גברים?תופתעו מאוד לגלות שמספר בלתי נתפס של סרטים פופולריים, שוברי קופות, אהובי מבקרים ואף קלאסיקות לא עובר אפילו את השלב הראשון. אחוז כמעט אפסי עומד בשלושת התנאים גם יחד, וגם זה לפעמים ממש "בטעות", בגלל שיחה זניחה על כביסה או מתן הוראות למשרתת.

אה-הא! אבל טרנטינו! קיל ביל! ישנה הכלה או, בשמה הפרטי, ביאטריקס קידו, ישנן המחסלות האחרות (ולכל אחת מהן יש שם וגם כינוי), וביאטריס מנהלת איתן דו-שיח תוך כדי שהיא עסוקה בלבתק להן כמה איברים חיוניים. נכון שהרבה מהשיחות בין הבנות נסובות סביב ביל-של-הכותרת, אבל הן גם מדברות על הריון, על הילדים אחת של השנייה, ועל מה שעוללו אחת לאחרת בעברן. ובכן, כל זה נחמד מאוד והכל, אבל האם אנחנו יכולים להתנחם בסרט אחד ויחיד, שכל האדג' והחדשניות שלו נובעים למעשה מהעובדה שיוצרו הציב בראש העלילה את אומה ת'ורמן, ולא, נניח, את וויל סמית'?

דורון, עד כמה, לדעתך, מבחן בכדל הוא כלי יעיל למדוד נוכחות נשית ויחס כלפי נשים בקולנוע?
"מבחן בכדל הוא כלי מצוין להדגים את הבעיה. מהרגע שהמציאו אותו – נהיה הרבה יותר קל להסביר מה העניין למישהו שלא מבין מה פה הבעיה. אתה אומר לו שכמעט אין נשים בקולנוע, והוא אומר לך – 'אבל רק אתמול ראיתי סרט, והיו בו נשים!' בעזרת מבחן בכדל אפשר להציג לאותו אדם את הבעיה בצורה יותר מוחשית – תראה כמה סרטים מפורסמים, הסרטים האהובים עליך, לא עוברים את המבחן".

מאוד מפתה לגשת ל-IMDB ולהתחיל לעבור על כל רשימת הסרטים שם חמושים במבחן,  אך דורון מזהיר לא להיות עם יד קלה מדי על ההדק: "המבחן מדגים את הבעייתיות בצורה טובה. מצד שני, הוא לא נועד להיות כלי טוב לבדיקת סרטים מסוימים, ולא תמיד ניתן לבדוק אם סרט הוא 'בסדר' או 'לא בסדר' בעזרתו. הדוגמה הכי טובה, שכולם מדברים עליה עכשיו, היא 'כוח משיכה' שנכשל במבחן בכדל. הוא נכשל כבר בתנאי הראשון, אבל אי אפשר לטעון ברצינות שהוא שוביניסטי או לא מציג נשים: הגיבורה הראשית מופיעה בכל סצנה בסרט לכל אורכו. הסרט מספר על שני אנשים סך הכל, והיא אחד מהם. הנקודה היא שהמבחן אינו כלי שנועד לבדוק האם סרט מסוים הוא פמיניסטי או לא, אלא נועד לתאר את המצב בגדול. מן העבר השני, אפשר להציב את סרטיו של לארס פון טרייר ('אנטיכרייסט', 'מלנכוליה'). פון טרייר, לפחות לפי מה שמשתקף בסרטיו, הוא מיזוגן במעלה הראשונה, ב'אנטיכרייסט' למשל הוא כמעט אומר שהאישה היא האנטיכרייסט. להגיד שהסרטים שלו פמיניסטיים – ממש לא. אבל רובם כן עוברים את מבחן בכדל".

בכדל מקומי

מרבית ההתייחסויות ברשת למבחן בכדל ולמקום הנשים בקולנוע נוגעות, באופן טבעי, לקולנוע ההוליוודי, אך כיצד נראה הקולנוע הישראלי דרך הפריזמה המיוחדת הזו? שירה קצנלנבוגן, שחקנית קולנוע וטלוויזיה, וכיום גם במאית, מתארת את התחושות מהצד השני של המצלמה, כאן בארץ.

עד כמה, להתרשמותך האישית, הנוכחות של דמויות נשיות בקולנוע ישראלי תואמת את האחוז הממשי שלהן באוכלוסיה?
"כמובן שיש הרבה פחות תפקידים לנשים בקולנוע מאשר לגברים. זו תופעה ידועה לא רק בארץ, אלא בעולם כולו – אבל בארץ המצב אף חמור יותר. בשנים האחרונות הסרטים והסדרות שהכי קל לייצא לחו"ל עוסקים בסביבה צבאית גברית, בדת (בעיקר סרטים על גברים בישיבה עם נוכחות נשית דלה) ובפוליטיקה (תחום שגם בו הנוכחות הגברית שולטת ומחובר למיליטנטיות ולצבא). אגב, התופעה הזו לא ייחודית רק לקולנוע ולטלוויזיה, אלא גם בתיאטרון ידוע שבמקרה הטוב על כל שני שחקנים גברים יש אישה אחת. הדבר קשור גם לכך שבמחזות הקלאסיים, שנכתבו כולם על ידי גברים, גם הדמויות הנשיות שוחקו על ידי גברים, ואין כמעט תפקידים לנשים. גם היום, רוב הכותבים הם גברים – והם כותבים על העולם מנקודת מבטם הגברית".

שירה מסכימה שרוב התפקידים הראשיים בקולנוע הישראלי שמורים לגברים, ומוסיפה כי "בשנות ה-20 לחיי רוב התפקידים שהוצעו לי היו סקסיסטיים למדי – לרוב דמויות שהן מושא למבט גברי: הסקסית הרעה וחובבת הבצע, היפה והטיפשה או בת-השכן בה הגיבור מתאהב".
גם הקולנוע שלנו עדיין חושב על הקהל שלו כגברי, ולא משאיר לנשים בקהל עם מי להזדהות על המסך. כאשר הן כבר מופיעות, הן זוכות לתפקידים קצרים וממוקדי מטרה – לפתח את הדמות הגברית, שנושאת את מוקד הסרט,  כאשר הנשים סביבו רק מגיבות אליו ולא נמצאות שם בזכות עצמן.