מסע בנווה שאנן

האם דברים שרואים מכאן לא רואים משם? כך ‏נראה "יום בחיי" הסטודנטים שגרים בלב שכונת נווה שאנן

21 באפריל 2015

‏"נווה שאנן? אתה רציני? אני חושב שמאז שהייתי בן 11 והלכתי עם ההורים שלי לקנות שם נעליים לא ‏הייתי שם. לפי מה שאני יודע מסוכן שם לא פחות מהפאבלות של ריו, רק הומלסים, נרקומנים, זונות ‏ומהגרים מחוסרי עבודה. אני לא חושב שגרים שם סטודנטים." כך אמר לי אחד מחבריי כשסיפרתי לו ‏שאני הולך לכתוב כתבה על סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב אשר מתגוררים בשכונת נווה שאנן, ‏אחת מהשכונות הבעייתיות, הקשות והמורכבות ביותר שקיימות בישראל. ‏

נווה שאנן השוכנת כיום למרגלותיה של התחנה המרכזית החדשה הוקמה לאחר מאורעות תרפ"א‎ ‎‏(1921). כתוצאה מהפרעות, יהודים רבים תושבי יפו חיפשו פתרונות דיור בתל אביב הסמוכה. חלקם ‏החליטו להתיישב בשכונת נווה שאנן וחלקם התיישבו בשכונת נורדיה, שלימים נבנה על מרבית משטחה ‏דיזנגוף סנטר. קצת קשה להבין את הבחירה של אותם יהודים יקרים שהעדיפו את נווה שאנן על מרכז ‏תל אביב, אבל את זה קל לעשות בפרספקטיבה של כמעט 100 שנים.‏

בשנותיה הראשונות הייתה נווה שאנן שכונה שרבים מתושביה היו ממעמד הפועלים. אולם עם השנים, ‏בעקבות הזנחה של הרשויות, הפכה השכונה לשטח הפקר ולמוקד עוני ופשיעה. ולמרות כל זאת, ‏מתגוררים היום בשכונה עשרות סטודנטים אשר לרובם מוענקות מלגות על ידי עיריית תל אביב, ‏האוניברסיטה ואגודת הסטודנטים במסגרת ההחלטה לקידום דיור בר־השגה בתל אביב. מישהו אמר ‏ג'נטריפיקציה? ‏

מבט על כתבות שנעשו בכלי התקשורת השונים מראה תמונת מצב קשה ומסוכנת לגבי המציאות ‏היום־יומית בשכונה. כתב חדשות ערוץ 2, אוהד חמו, מדווח במהלך כתבה שערך על נווה שאנן, ‏שמלווה אותו מאבטח. מה שלא נדרש עבורו, לדבריו, בג'נין ובשכם. ‏

בעקבות אלו, ובעקבות העניין, החלטתי לצאת ולפגוש את הסטודנטים המתגוררים בשכונה על מנת ‏להתרשם משגרת יומם. את הערב הראשון שלי באזור אני מתחיל במקום הכי בטוח, תחנת המשטרה ‏בגינת לוינסקי, לשם אני מגיע בעקבות "מפגש תושבים" בנושא ביטחון אישי בשכונה. נוכחות ‏הסטודנטים במפגש די דלילה ורוב הנוכחים הם תושבים המתגוררים בשכונה זמן רב. מטרת הפגישה ‏היא היכרות בין המפקד החדש של סיירת הביטחון העירונית לתושבי השכונה. התושבים הוותיקים ‏מספרים לו על סף דמעות מציאות מייאשת, בה הם לא יוצאים מביתם בשעות החשיכה. "אני עובר עם ‏האופניים בדרך הביתה ומכל פינה מציעים לי סמים", מספר אחד מהם. כשמסתיים המפגש, אני עוד ‏מספיק לשמוע תושבת מבוגרת מבקשת מאחד השוטרים שייקח אותה הביתה בניידת כי היא מפחדת. ‏

 סיפורה של דנה

לאחר כל הדברים ששמעתי אני יוצא לרחוב לוינסקי עם חשש מסוים. קבעתי עם דנה, סטודנטית ‏המתגוררת בשכונה, במעלה הרחוב שם נמצא המרכז להעצמת נשים אריתראיות, בו היא מתנדבת ‏במסגרת המלגה. בדרכי אליה אני מוצא את עצמי דרוך ומוכן לכל צרה שלא תבוא. כאשר אני פוגש ‏אותה ליד מרכז ההתנדבות אני משתף אותה בתחושותיי ושואל אותה אם גם היא מרגישה כך כאשר ‏היא הולכת בשכונה או שאני קצת מגזים? "בחודש הראשון שעברתי לכאן, חזרתי מבילוי והייתה ‏הפסקת חשמל ברחוב שלי. פתאום קפץ עלי בן אדם ותפס לי בחזה, צעקתי כל כך חזק עד שהוא נבהל ‏וברח. מאז אני מסתובבת עם תרסיס פלפלים בתיק." ‏

אמנם היא עברה קבלת פנים שכונתית מאוד לא נעימה, אך לדבריה, היא מייחסת את הדריכות שלה ‏לעצם היותה אישה, ומספרת לי שגם כאשר התגוררה במרכז תל אביב היא לא הייתה שקטה בזמן ‏שחזרה בשעות לילה לביתה. "בתור גבר אין לך סיבה לחשוש", היא מרגיעה, בעודנו עומדים מחוץ ‏למרכז להעצמה נשית, ממתינים לרכזת הפעילות שתגיע לפתוח את המקום, כשלידינו מתחילות להיאסף ‏מספר נשים אריתראיות עם ילדיהן הקטנים. דנה מספרת לי שהפעילות במקום מתחלקת לשתיים: בזמן ‏שחלק מהמתנדבים מעשיר את האימהות בלימודי מקצועות פרקטיים למיניהם כמו יישומי מחשב ‏בסיסיים או שיפור השפה העברית והאנגלית, חלק אחר של המתנדבים מתפקד כבייביסיטר. ‏

לאחר כחצי שעה של המתנה מצלצלת רכזת הפעילות ומעדכנת את דנה, שלא תספיק להגיע לפתוח את ‏המקום כיוון שנתקעה בדרך. הנשים שהמתינו איתנו מקבלות את הבשורה וממשיכות לדרכן. דנה ‏מספרת לי שזה לא קרה לה אף פעם, ובדרך כלל המרכז עובד ללא דופי. אנחנו מחליטים לצאת לסיבוב ‏בשכונה. ברחוב צ'לנוב אנחנו חולפים על פני זונה שיצאה למשמרת הלילה שלה. "בשלב מסוים ‏מתרגלים לזה ומבינים שזה חלק מהצבעוניות של המקום", אומרת דנה. במהלך הטיול שלנו דנה מראה ‏לי את ה"צימר", בר הופעות הנמצא ברחוב הגדוד העברי ואת ה"אלבי", בית הקפה שהפך טרנדי ‏לאחרונה, השוכן באותו רחוב. מרענן לחשוב שבכל זאת ישנם מקומות בילוי לגיטימיים לסטודנטים ‏המתגוררים בשכונה, למרות המציאות המייאשת שהצטיירה בפניי בתחילת הערב. לפני שאנחנו נפרדים ‏אני שואל אותה אם היא הייתה מתגוררת בשכונה גם ללא המלגה? לשאלתי היא משיבה שחיפשה דירה ‏באזור בלי קשר למלגה מכיוון שהיא אוהבת את זמינות התחבורה הציבורית ואת הקרבה לפלורנטין. ‏‏"אני גם מאוד אוהבת את הרחוב בו אני גרה, הוא מלא עצים ומשרה אווירה פסטורלית", מסכמת דנה. ‏

 סיפורה של ענת

למחרת בבוקר אני נפגש עם ענת, המתגוררת עם בת זוגה בבניין חדש בשכונה, וכמו שהוא, לא היה ‏מבייש אף בניין דירות בשכונת מגורים בורגנית ומנומנמת. הבניין כולל חניה, לובי נחמד עם שומר ‏שמאכלס אותו בשעות הלילה וחברת אחזקה שדואגת באופן רציף לניקיון הבניין. ענת מספרת לי שרוב ‏דיירי הבניין הם מהקהילה הגאה ולכן הם קוראים לבניין ה־"מלרוזגייז". אני מצטרף לענת ולכלבה שלה ‏לטיול היומי שלהן. אנחנו מטיילים במדרחוב נווה שאנן ואני ממש מרגיש הבדל בין התחושות שליוו ‏אותי בלילה לבין אלה שביום. הרגשה של טיול במקום אחר בעולם, המון בתי עסק שונים ומגוונים של ‏האוכלוסייה הזרה המתגוררת בשכונה, מדוכני אוכל ועד לחנויות מוסיקה, וכל אלה לצד הסוחרים ‏המקומיים המעטים שנשארו במדרחוב. ענת מספרת לי שבשעות הלילה היא מעדיפה לא לעבור ‏במדרחוב אבל שבשעות היום אין כל סיבה לפחד. "וסתם שתדע", היא מוסיפה נקודה למחשבה, "זה ‏המקום שבו אני מרגישה הכי בנוח ללכת עם חברה שלי יד ביד." ‏

היא מאוד אוהבת את השכונה, האוכלוסייה הזרה באזור לא מהווה מבחינתה שום מטרד, אבל מה שכן ‏מפריע לה הם הנרקומנים. בשטח נטוש הנמצא בסמוך לבניין בו היא מתגוררת, מתגודדים לעת ערב ‏נרקומנים. פעם אחת היא נתקלה בנרקומנית שרועה מחוץ לביתה כאשר מכנסיה מופשלים, מזריקה ‏למפשעתה. מבחינתה זו הבעיה העיקרית בשכונה.‏

וכמו דנה, גם ענת מתנדבת במרכז להעצמת נשים אריתראיות. "כלסבית, העצמת נשים מאוד מדברת ‏אליי." לצערי לי לא יצא לי להיכנס ולחוות את המקום, אבל ענת מספרת על בעיית היגיינה קשה, על ‏מקום מטונף ושורץ מקקים, על נשים קשות יום שסובלות מאלימות במשפחה. לאור המראות הלא ‏שגרתיים אליהם היא נחשפה, הרגישה ענת צורך לתרום לשירותי המרכז ולהעביר בו גם שיעורי סריגה. ‏
בהמשך הטיול אנחנו מגיעים לגינת לוינסקי, שם אנחנו צופים בילדים מלוכסני עיניים וכהי עור משחקים ‏יחדיו כדורגל במגרש השכונתי כאשר הם צועקים אחד על השני בעברית. במקביל, על ספסל לידי אני ‏מבחין בנרקומן בשעת מעשה, כאשר תחנת המשטרה בה ביליתי אמש נמצאת מרחק נגיעה מאיתנו. ‏בהחלט מציאות סוריאליסטית שתיתכן רק בשכונת נווה שאנן.‏

 סיפורם של תומר ונדב

אני נפרד מענת וממשיך בדרכי לתומר, סטודנט לספרות ולמוסיקה המתגורר בשכונה. לעומת ‏ה־"מלרוזגייז" של ענת, המציאות אצל תומר קצת שונה. הוא מתגורר בחדר על הגג בדירה מחולקת עם ‏מטבח משותף. כאשר אנחנו עולים במדרגות ספיראלה צפופות לחדרו, מקבל את פנינו וילון המשמש ‏כדלת ביתו. החדר די קטן ומכיל מזרון, שולחן, מקרר קטן, ספרים ואוסף תקליטים ישן. תומר מראה לי ‏את הגג רחב הידיים של דירתו הצנועה ומספר לי שלקח את הדירה בעיקר בגלל גודלו של הגג, אך לפני ‏שעבר, לא ידע שאליה וקוץ בה והגג המושלם יספק לו מכת עכברים שיסתננו למיטתו בזמן שהוא ישן. ‏בינתיים הוא מנסה למצוא פתרון לצרה ומתנחם בעובדה שהוא משלם סכום כסף מועט עבור מגורים ‏בתל אביב. ‏
‏ ‏
אני מצטרף אל תומר למכבסה השכונתית, שם מקבל את פנינו היילה, הבעלים האריתראי של המכבסה. ‏תומר מגיש לו את סל הכביסה ומספר לי שכל התענוג עולה לו שלושים וחמישה שקלים כולל גיהוץ ‏וקיפול. בהחלט שווה. מהמכבסה אנחנו ממשיכים לגינה הקהילתית בה מתנדב תומר. הגינה הקהילתית ‏היא יוזמה של תושבי השכונה, כשהמתנדבים דואגים לתחזוק וטיפוח הגינה בכדי ליצור סביבה שנעים ‏לבלות בה. כאשר אני מדבר עם תומר על המגורים בשכונה הוא מרבה להשתמש במילה "מאתגר" ‏ואומר שהוא מעדיף את השכונה עם כל קשייה על פני מגורים במקום "משעמם", לדבריו. ‏

גם נדב, אותו אני פוגש למחרת, מסכים שהשכונה היא לא מקום משעמם. נדב מתנדב בספריית לוינסקי, ‏שם הוא מלמד את כל מי שחפץ עברית ואנגלית. הספרייה נמצאת בגינת לוינסקי והיא מנסה לספק ‏אלטרנטיבה תרבותית בתוך הג'ונגל האורבני. נדב מספר שלא פעם הוא שם לב שהילדים המקומיים ‏שמגיעים לפעילויות בספרייה מכירים את הנרקומנים בשמות ומציקים להם, בדיוק כפי שכולנו הכרנו ‏בילדותנו את הפריק השכונתי. אני מצטרף לנדב לקניות במכולת הודית, שם אני מגלה שהשכונה היא גן ‏עדן לטבעונים. הוא מאוד אוהב לקנות במכולת הזאת מכיוון שהוא מוצא שם דברים מיוחדים ‏שמאפשרים לו לחיות אורח חיים טבעוני כמו קמח עדשים ממנו הוא מכין חביתות. נדב שם לב שאני ‏נלהב ממגוון המצרכים במכולת המתאימים למטבח הטבעוני וממליץ לי בחום על מסעדה אתיופית בשם ‏‏"טנאת". ‏

כמעט כל הסטודנטים שדיברתי איתם סיפרו לי שהם מרגישים די בטוחים לגור בשכונה, למרות שעם ‏רדת החשיכה הם חשים דריכות מסוימת ויודעים שיש אזורים מסוימים שעדיף לא להיקלע אליהם.
עם זאת, הסיפוק שראיתי בעיניהם של הסטודנטים מהפעילות החברתית ומההתנדבויות השונות ‏השאירו בי את הרושם שזו שיגרת יום סטודנטיאלית מאתגרת, כמו שאומר תומר, ששווה לקחת בה ‏חלק. ‏