מסע בנווה שאנן
האם דברים שרואים מכאן לא רואים משם? כך נראה "יום בחיי" הסטודנטים שגרים בלב שכונת נווה שאנן
"נווה שאנן? אתה רציני? אני חושב שמאז שהייתי בן 11 והלכתי עם ההורים שלי לקנות שם נעליים לא הייתי שם. לפי מה שאני יודע מסוכן שם לא פחות מהפאבלות של ריו, רק הומלסים, נרקומנים, זונות ומהגרים מחוסרי עבודה. אני לא חושב שגרים שם סטודנטים." כך אמר לי אחד מחבריי כשסיפרתי לו שאני הולך לכתוב כתבה על סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב אשר מתגוררים בשכונת נווה שאנן, אחת מהשכונות הבעייתיות, הקשות והמורכבות ביותר שקיימות בישראל.
נווה שאנן השוכנת כיום למרגלותיה של התחנה המרכזית החדשה הוקמה לאחר מאורעות תרפ"א (1921). כתוצאה מהפרעות, יהודים רבים תושבי יפו חיפשו פתרונות דיור בתל אביב הסמוכה. חלקם החליטו להתיישב בשכונת נווה שאנן וחלקם התיישבו בשכונת נורדיה, שלימים נבנה על מרבית משטחה דיזנגוף סנטר. קצת קשה להבין את הבחירה של אותם יהודים יקרים שהעדיפו את נווה שאנן על מרכז תל אביב, אבל את זה קל לעשות בפרספקטיבה של כמעט 100 שנים.
בשנותיה הראשונות הייתה נווה שאנן שכונה שרבים מתושביה היו ממעמד הפועלים. אולם עם השנים, בעקבות הזנחה של הרשויות, הפכה השכונה לשטח הפקר ולמוקד עוני ופשיעה. ולמרות כל זאת, מתגוררים היום בשכונה עשרות סטודנטים אשר לרובם מוענקות מלגות על ידי עיריית תל אביב, האוניברסיטה ואגודת הסטודנטים במסגרת ההחלטה לקידום דיור בר־השגה בתל אביב. מישהו אמר ג'נטריפיקציה?
מבט על כתבות שנעשו בכלי התקשורת השונים מראה תמונת מצב קשה ומסוכנת לגבי המציאות היום־יומית בשכונה. כתב חדשות ערוץ 2, אוהד חמו, מדווח במהלך כתבה שערך על נווה שאנן, שמלווה אותו מאבטח. מה שלא נדרש עבורו, לדבריו, בג'נין ובשכם.
בעקבות אלו, ובעקבות העניין, החלטתי לצאת ולפגוש את הסטודנטים המתגוררים בשכונה על מנת להתרשם משגרת יומם. את הערב הראשון שלי באזור אני מתחיל במקום הכי בטוח, תחנת המשטרה בגינת לוינסקי, לשם אני מגיע בעקבות "מפגש תושבים" בנושא ביטחון אישי בשכונה. נוכחות הסטודנטים במפגש די דלילה ורוב הנוכחים הם תושבים המתגוררים בשכונה זמן רב. מטרת הפגישה היא היכרות בין המפקד החדש של סיירת הביטחון העירונית לתושבי השכונה. התושבים הוותיקים מספרים לו על סף דמעות מציאות מייאשת, בה הם לא יוצאים מביתם בשעות החשיכה. "אני עובר עם האופניים בדרך הביתה ומכל פינה מציעים לי סמים", מספר אחד מהם. כשמסתיים המפגש, אני עוד מספיק לשמוע תושבת מבוגרת מבקשת מאחד השוטרים שייקח אותה הביתה בניידת כי היא מפחדת.
סיפורה של דנה
לאחר כל הדברים ששמעתי אני יוצא לרחוב לוינסקי עם חשש מסוים. קבעתי עם דנה, סטודנטית המתגוררת בשכונה, במעלה הרחוב שם נמצא המרכז להעצמת נשים אריתראיות, בו היא מתנדבת במסגרת המלגה. בדרכי אליה אני מוצא את עצמי דרוך ומוכן לכל צרה שלא תבוא. כאשר אני פוגש אותה ליד מרכז ההתנדבות אני משתף אותה בתחושותיי ושואל אותה אם גם היא מרגישה כך כאשר היא הולכת בשכונה או שאני קצת מגזים? "בחודש הראשון שעברתי לכאן, חזרתי מבילוי והייתה הפסקת חשמל ברחוב שלי. פתאום קפץ עלי בן אדם ותפס לי בחזה, צעקתי כל כך חזק עד שהוא נבהל וברח. מאז אני מסתובבת עם תרסיס פלפלים בתיק."
אמנם היא עברה קבלת פנים שכונתית מאוד לא נעימה, אך לדבריה, היא מייחסת את הדריכות שלה לעצם היותה אישה, ומספרת לי שגם כאשר התגוררה במרכז תל אביב היא לא הייתה שקטה בזמן שחזרה בשעות לילה לביתה. "בתור גבר אין לך סיבה לחשוש", היא מרגיעה, בעודנו עומדים מחוץ למרכז להעצמה נשית, ממתינים לרכזת הפעילות שתגיע לפתוח את המקום, כשלידינו מתחילות להיאסף מספר נשים אריתראיות עם ילדיהן הקטנים. דנה מספרת לי שהפעילות במקום מתחלקת לשתיים: בזמן שחלק מהמתנדבים מעשיר את האימהות בלימודי מקצועות פרקטיים למיניהם כמו יישומי מחשב בסיסיים או שיפור השפה העברית והאנגלית, חלק אחר של המתנדבים מתפקד כבייביסיטר.
לאחר כחצי שעה של המתנה מצלצלת רכזת הפעילות ומעדכנת את דנה, שלא תספיק להגיע לפתוח את המקום כיוון שנתקעה בדרך. הנשים שהמתינו איתנו מקבלות את הבשורה וממשיכות לדרכן. דנה מספרת לי שזה לא קרה לה אף פעם, ובדרך כלל המרכז עובד ללא דופי. אנחנו מחליטים לצאת לסיבוב בשכונה. ברחוב צ'לנוב אנחנו חולפים על פני זונה שיצאה למשמרת הלילה שלה. "בשלב מסוים מתרגלים לזה ומבינים שזה חלק מהצבעוניות של המקום", אומרת דנה. במהלך הטיול שלנו דנה מראה לי את ה"צימר", בר הופעות הנמצא ברחוב הגדוד העברי ואת ה"אלבי", בית הקפה שהפך טרנדי לאחרונה, השוכן באותו רחוב. מרענן לחשוב שבכל זאת ישנם מקומות בילוי לגיטימיים לסטודנטים המתגוררים בשכונה, למרות המציאות המייאשת שהצטיירה בפניי בתחילת הערב. לפני שאנחנו נפרדים אני שואל אותה אם היא הייתה מתגוררת בשכונה גם ללא המלגה? לשאלתי היא משיבה שחיפשה דירה באזור בלי קשר למלגה מכיוון שהיא אוהבת את זמינות התחבורה הציבורית ואת הקרבה לפלורנטין. "אני גם מאוד אוהבת את הרחוב בו אני גרה, הוא מלא עצים ומשרה אווירה פסטורלית", מסכמת דנה.
סיפורה של ענת
למחרת בבוקר אני נפגש עם ענת, המתגוררת עם בת זוגה בבניין חדש בשכונה, וכמו שהוא, לא היה מבייש אף בניין דירות בשכונת מגורים בורגנית ומנומנמת. הבניין כולל חניה, לובי נחמד עם שומר שמאכלס אותו בשעות הלילה וחברת אחזקה שדואגת באופן רציף לניקיון הבניין. ענת מספרת לי שרוב דיירי הבניין הם מהקהילה הגאה ולכן הם קוראים לבניין ה־"מלרוזגייז". אני מצטרף לענת ולכלבה שלה לטיול היומי שלהן. אנחנו מטיילים במדרחוב נווה שאנן ואני ממש מרגיש הבדל בין התחושות שליוו אותי בלילה לבין אלה שביום. הרגשה של טיול במקום אחר בעולם, המון בתי עסק שונים ומגוונים של האוכלוסייה הזרה המתגוררת בשכונה, מדוכני אוכל ועד לחנויות מוסיקה, וכל אלה לצד הסוחרים המקומיים המעטים שנשארו במדרחוב. ענת מספרת לי שבשעות הלילה היא מעדיפה לא לעבור במדרחוב אבל שבשעות היום אין כל סיבה לפחד. "וסתם שתדע", היא מוסיפה נקודה למחשבה, "זה המקום שבו אני מרגישה הכי בנוח ללכת עם חברה שלי יד ביד."
היא מאוד אוהבת את השכונה, האוכלוסייה הזרה באזור לא מהווה מבחינתה שום מטרד, אבל מה שכן מפריע לה הם הנרקומנים. בשטח נטוש הנמצא בסמוך לבניין בו היא מתגוררת, מתגודדים לעת ערב נרקומנים. פעם אחת היא נתקלה בנרקומנית שרועה מחוץ לביתה כאשר מכנסיה מופשלים, מזריקה למפשעתה. מבחינתה זו הבעיה העיקרית בשכונה.
וכמו דנה, גם ענת מתנדבת במרכז להעצמת נשים אריתראיות. "כלסבית, העצמת נשים מאוד מדברת אליי." לצערי לי לא יצא לי להיכנס ולחוות את המקום, אבל ענת מספרת על בעיית היגיינה קשה, על מקום מטונף ושורץ מקקים, על נשים קשות יום שסובלות מאלימות במשפחה. לאור המראות הלא שגרתיים אליהם היא נחשפה, הרגישה ענת צורך לתרום לשירותי המרכז ולהעביר בו גם שיעורי סריגה.
בהמשך הטיול אנחנו מגיעים לגינת לוינסקי, שם אנחנו צופים בילדים מלוכסני עיניים וכהי עור משחקים יחדיו כדורגל במגרש השכונתי כאשר הם צועקים אחד על השני בעברית. במקביל, על ספסל לידי אני מבחין בנרקומן בשעת מעשה, כאשר תחנת המשטרה בה ביליתי אמש נמצאת מרחק נגיעה מאיתנו. בהחלט מציאות סוריאליסטית שתיתכן רק בשכונת נווה שאנן.
סיפורם של תומר ונדב
אני נפרד מענת וממשיך בדרכי לתומר, סטודנט לספרות ולמוסיקה המתגורר בשכונה. לעומת ה־"מלרוזגייז" של ענת, המציאות אצל תומר קצת שונה. הוא מתגורר בחדר על הגג בדירה מחולקת עם מטבח משותף. כאשר אנחנו עולים במדרגות ספיראלה צפופות לחדרו, מקבל את פנינו וילון המשמש כדלת ביתו. החדר די קטן ומכיל מזרון, שולחן, מקרר קטן, ספרים ואוסף תקליטים ישן. תומר מראה לי את הגג רחב הידיים של דירתו הצנועה ומספר לי שלקח את הדירה בעיקר בגלל גודלו של הגג, אך לפני שעבר, לא ידע שאליה וקוץ בה והגג המושלם יספק לו מכת עכברים שיסתננו למיטתו בזמן שהוא ישן. בינתיים הוא מנסה למצוא פתרון לצרה ומתנחם בעובדה שהוא משלם סכום כסף מועט עבור מגורים בתל אביב.
אני מצטרף אל תומר למכבסה השכונתית, שם מקבל את פנינו היילה, הבעלים האריתראי של המכבסה. תומר מגיש לו את סל הכביסה ומספר לי שכל התענוג עולה לו שלושים וחמישה שקלים כולל גיהוץ וקיפול. בהחלט שווה. מהמכבסה אנחנו ממשיכים לגינה הקהילתית בה מתנדב תומר. הגינה הקהילתית היא יוזמה של תושבי השכונה, כשהמתנדבים דואגים לתחזוק וטיפוח הגינה בכדי ליצור סביבה שנעים לבלות בה. כאשר אני מדבר עם תומר על המגורים בשכונה הוא מרבה להשתמש במילה "מאתגר" ואומר שהוא מעדיף את השכונה עם כל קשייה על פני מגורים במקום "משעמם", לדבריו.
גם נדב, אותו אני פוגש למחרת, מסכים שהשכונה היא לא מקום משעמם. נדב מתנדב בספריית לוינסקי, שם הוא מלמד את כל מי שחפץ עברית ואנגלית. הספרייה נמצאת בגינת לוינסקי והיא מנסה לספק אלטרנטיבה תרבותית בתוך הג'ונגל האורבני. נדב מספר שלא פעם הוא שם לב שהילדים המקומיים שמגיעים לפעילויות בספרייה מכירים את הנרקומנים בשמות ומציקים להם, בדיוק כפי שכולנו הכרנו בילדותנו את הפריק השכונתי. אני מצטרף לנדב לקניות במכולת הודית, שם אני מגלה שהשכונה היא גן עדן לטבעונים. הוא מאוד אוהב לקנות במכולת הזאת מכיוון שהוא מוצא שם דברים מיוחדים שמאפשרים לו לחיות אורח חיים טבעוני כמו קמח עדשים ממנו הוא מכין חביתות. נדב שם לב שאני נלהב ממגוון המצרכים במכולת המתאימים למטבח הטבעוני וממליץ לי בחום על מסעדה אתיופית בשם "טנאת".
כמעט כל הסטודנטים שדיברתי איתם סיפרו לי שהם מרגישים די בטוחים לגור בשכונה, למרות שעם רדת החשיכה הם חשים דריכות מסוימת ויודעים שיש אזורים מסוימים שעדיף לא להיקלע אליהם.
עם זאת, הסיפוק שראיתי בעיניהם של הסטודנטים מהפעילות החברתית ומההתנדבויות השונות השאירו בי את הרושם שזו שיגרת יום סטודנטיאלית מאתגרת, כמו שאומר תומר, ששווה לקחת בה חלק.