זיכרון גורלי

האם ייתכן שיש קשר בין תפיסת המרחק למצב הרוח שלנו? האם יש מילים מסוימות שגורמות לנו להסס ולמה אנחנו שוכחים את כל החומר של המבחן בשניה שרגלינו דורכות מחוץ לכיתה?

על השאלות האלה מנסה לענות פרופ' דניאל אלגום מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, בעזרת ניסויים בבני אדם (בהסכמה כמובן) – ומגלה תשובות מעניינות ולא צפויות. "תחום התפיסה נחקר בעבר כתהליך המרת אנרגיה פסיבי; כלומר, תהליך פשוט כדוגמת הראיה", מסביר אלגום. "העין קולטת אובייקט כלשהו, מעבדת את התמונה ומשם האות עובר למוח, שמפרש אותו באופן 'אובייקטיבי'. אותו תהליך מתרחש באוזן ששומעת, ביד שחשה וכן הלאה". לעומת זאת, תהליך הקשב הסלקטיבי הוא תהליך בו אדם מתמקד בפרט הרלוונטי למצב בו הוא נמצא – לדוגמא, אדם בהתייחסו למכונית: במידה ובכוונתו לחצות כביש, הוא יבחן את מהירותה וקרבתה של המכונית ביחס אליו, אך לעומת זאת, אם ברצונו לקנות מכונית הוא יתעניין דווקא במחירה, איכותה וכן הלאה. תהליך הקשב הסלקטיבי ותחום הרגשות נחשבו בעבר כתהליכים נפרדים, המתרחשים באיזורים שונים במוח, והמדענים לא קישרו ביניהם לבין תפיסת המרחב עד לעשר השנים האחרונות. רק לאחרונה התברר הקשר בין תהליכים אלו, והם נחקרים כיום באמצעים שונים.

בכדי להוכיח את קיום הקשר בין תפיסת המרחב לרגשות, נלקחה קבוצת נבדקים לאחד הגשרים בקמפוס, אשר גובהו כחמישה מטרים, והם התבקשו לאמוד את גובהו כאשר הם עומדים בראשו. הנבדקים נחלקו לשתי קבוצות – חלק מהנבדקים הסתכלו למטה וראו רצפת בטון קשה, והאחרים ראו תחתם כר דשא שנפרש. התוצאות הראו הבדל ברור בין הנבדקים – אלה שהיו מעל קרקע קשה אמדו כי גובהו של הגשר  הוא כמטר יותר מגובהו האמיתי, בעוד שאלו שראו את הדשא העריכו דווקא כי גובהו דווקא נמוך מכך. "זוהי בעצם תפיסה לא מודעת של תוצאה או פוטנציאל נזק", מסביר  אלגום. אדם מפרש נחיתה על בטון ככואבת וקשה ולכן תפיסת הגובה שלו משתנה. מחקרים נוספים מראים גם את הקשר של פחד גבהים המשפיע ישירות על תפיסת מרחק מהקרקע.

 את הקשר בין אמוציות לקשב הסלקטיבי, ניתן לזהות גם בניסוי פשוט אותו תוכלו לבצע בעצמכם ממש עכשיו. הסתכלו על המסגרת, ונסו להגיד (אפשר גם בלב) את הצבע בו כתובות המילים.

אדום כחול ירוק צהוב שחור ורוד

צהוב כתום ירוק ורוד אדום כחול

 זהו מבחן פשוט הנועד להראות כי לקונפליקט בגירוי יש משמעות רבה על זמן תגובה של בני אדם. פרופ' אלגום בחן וואריאציה של מבחן זה, בה מוצגות מילים בעלות משמעות רגשית (רצח, טרור, מוות) לצד מילים נייטרליות (שולחן, כסא, מנורה) – מודפסות בצבעים שונים. הניסוי הראה כי בדרך כלל, התגובות לזיהוי צבע הדפוס איטיות יותר עבור המלים השליליות מאשר עבור המלים הנייטרליות. המילים עם המשמעות הרגשית יכולות להלקח מעולמו הפרטי של הנבדק – לדוגמה, לילד שמרטיב יינתנו מילים כמו סדין, פיג'מה ושירותים, או לאדם בעל רקע צבאי ינתנו מילים כגון יריות, דם, קרב וכדומה. לפי זמן התגובה לצבע הדפוס ניתן לאבחן את מצבו הרגשי של הנבדק. עם זאת,  במבחן מתגלה שוני בין תנאי המעבדה לחיים האמיתיים; האינטואיציה אומרת שבחשיפה לגירוי שלילי, תגובתו של אדם תהיה מהירה ואף אינסטינקטיבית, אך במבדקים אלו נרשמה דווקא עליה בזמן התגובה, כלומר היסוס. "ההשערה הראשונית שלנו הייתה כי הנבדקים במעבדה נדרשים לבצע פעולה של הושטת יד כגון לחיצה על מקש או מגע במסך, כך שקיימת התקרבות לגירוי השלילי. זוהי בעצם פעולה הנוגדת את האינסטינקט להירתע, ולכן אנחנו אומרים שההאטה (או ההיסוס) היא המחיר של ההתקרבות". כדי לבחון טענה זו, תוכנן ניסוי דומה, אך הפעם עמדו הנבחנים על משטח אלקטרוני (דומה למשטחי המשחקים עליהם ניתן לרקוד) וניתנה להם ההזדמנות גם להתרחק מהגירוי. הפעם התוצאות היו דומות לחיים. בהנתן גירוי שלילי והוראה להתקרב, זמן התגובה היה איטי בהרבה מאשר כשניתנה הוראה להתרחק. כך בעצם הוכח כי אדם פועל לפי אינסטיקנט באופן לא מודע.

זיכרון לפי צורך

תחום נוסף שחוקר פרופ' דניאל אלגום הוא הזיכרון הסלקטיבי שכולם מכירים.  שאלו את עצמכם, לדוגמה, איזה יום היום ונסו לאבחן כמה זמן לקח לכם להזכר בכך. אנבא את התוצאה: בהנחה ואתם קוראים את העיתון ביום ראשון (במיוחד אם בבוקר), סביר להניח כי שלפתם את התשובה בזריזות. כנ"ל לגבי חמישי לקראת אחר הצהריים. מצד שני, אם היום שני, שלישי או רביעי- כנראה שחשבתם על זה שניה או שתיים. מה זה אומר? ישנה תופעה שנקראת "שכחה מודרכת". ההסבר הפשוט לתופעה הוא שהמוח עושה רענון לעצמו כל הזמן. מידע רלוונטי נשמר והשאר נשכח, כך שהעובדה שהיום יום ראשון היא קריטית לנו בהרבה מאם היום שני או שלישי, מהסיבות הברורות. יתר על כן, מידע ש"אבד" כביכול, יכול לחזור בנקודת זמן מתאימה, וטענה זו אכן נבדקה על עובדים במשרד להם אין מקומות חניה קבועים. כשנשאלו בהיסח דעת היכן חנו את האוטו, תשובות נשלפו במהרה בבוקר (לאחר שהגיעו) ואחר-הצהריים (לקראת עזיבה). באמצע היום לעומת זאת, זמן התגובה היה ארוך יחסית. כלומר, כשלאדם לא חשוב איפה החנה את הרכב – הוא פשוט לא זוכר!

ה"שכחה המודרכת" נבדקה בהרחבה בקרב מרצים באקדמיה. אלו נשאלו האם הם זוכרים את הסטודנטים אותם הם מלמדים. חיוך סרקסטי יעלה על פני סטודנט הקורא שורות אלה, שכן מרצים באוניברסיטה בקושי מזהים את פרצוף הסטודנטים במסדרון, אך תתפלאו לשמוע כי מרצים אשר ממשיכים עם הכיתה בקורס שנתי (כלומר נבדקו בין הסימסטר הראשון לשני), זכרו פנים ושמות של סטודנטים בכיתתם. לעומתם, מרצים של קורסים סימסטריאליים זכרו פחות. אפקט השכחה המודרכת משחק כאן תפקיד חשוב; ניסוי זה מוכיח כי מרצים אשר "משימתם הושלמה", כלומר לא תהיה להם אינטראקציה נוספת עם הכיתה, "בחרו לשכוח" את פרצופי הסטודנטים כיוון שאין להם צורך בכך עוד. ניתן להשליך זאת על התופעה הנפוצה של שיכחת החומר ברגע בו ישבננו עוזבים את הכסא בחדר הבחינה ורגלינו פוסעות לכיוון היציאה. אלא אם הקורס היה מעניין במיוחד, או שהוא היה מבוא ישיר לקורס המשך, מבחינת המוח שלך – אינך צריך אותו עוד והוא מעדיף לפנות מקום למידע חשוב יותר, או לחילופין – להתאוורר (לטובתך!).

נתון מעניין נוסף נחשף בניסוי המשך הבוחן מורים בבתי ספר. הניסוי דומה לזה של המרצים באקדמיה, כשהחלוקה הייתה למורים הממשיכים עם אותה כיתה לשנה הבאה ולמורים שאינם ממשיכים (יוצאים לשבתון, הכיתה מסיימת ללמוד וכו'). באופן מפתיע, כל המורים זכרו את כל שמות התלמידים שלהם, ללא קשר להמשך האינטראקציה ביניהם, בסתירה מוחלטת לאפקט השכחה המודרכת. "ההבדל בין המורים למרצים האקדמאים הוא שלמורים קיימת רשת אסוציאציות בנוגע לתלמידים שלהם", מנמק פרופ' אלגום. "תלמידי בית הספר יושבים במקומות קבועים, המורים מכירים את ההורים שלהם ולפעמים גם ישנם אחים שלומדים באותו בי"ס. האינטראקציה היא אישית ועמוקה, וזה משהו ששכחה מודרכת אינה מוחקת". המסקנה המתבקשת: כשאתה מפתח קשר רגשי ויוצא בתחושה שעוד לא מיצית ("משימתך עוד לא הושלמה" כדבריו של אלגום), יישמרו כל הפרטים הקטנים בזכרונך בין אם תרצה ובין אם לאו.

המסקנה ברורה – בני אדם אינם יצורים אובייקטיבים. כולנו מונעים ממערכת של רגשות וזכרונות סובייקטיבים המשפיעים על תפיסת העולם הכללית שלנו. אם נלך ברחוב ביום חם, היעד יראה לנו רחוק בכמה עשרות מטרים ממרחקו האמיתי, ולעולם נזכור דווקא את מספר הטלפון של ה"יפה יותר" ולא את השאלה הראשונה מהמבחן של אתמול. וכן, זה לא באשמתכם – ככה נוצרתם.