סטנדאפיסט במלכוד

הסיפור הזה מתחיל בבר אפלולי בשכונת פלורנטין, אני יושב כאן, מעשן סיגריות זולות ומחכה למרואיין שלי – שמועה הגיעה לאוזניי שסטנדאפיסט מחוכם, שנון ומסוקס שאני מעריץ, סהר חי, לומד גם הוא באוניברסיטת תל-אביב. הוא אמנם בתחילת דרכו אבל אנשים רבים (ההורים שלו) צופים לו עתיד מזהיר בתחום הקומדיה. אני נזכר בשירה של דנה ברגר "מחכה לו", ודמעות עולות בעיניי. למה היא הייתה חייבת ללכת להישרדות? ועוד להפסיד?

הוא נכנס לבר בפתאומיות. מעילו הארוך והאפור ספוג מים, ומבעד לחלונות המעופשים אורות הרחוב אופפים אותו בהילה מוזרה. "יורד גשם בחוץ? בספטמבר?" אני זורק לו בחיוך. "אני אשאל כאן את השאלות," הוא עונה לי בחדות. "האמת היא שאני אשאל את השאלות, פשוט כי אני המראיין." אני עונה לו. "סליחה," הוא משיב, ומזמין לעצמו מיץ אוכמניות. "עם וודקה?" שואלת המלצרית. "עם אוכמניות. וקש. וקצת קרח ממים מינרליים." הוא לוקח לגימה גדולה מהכוס ונאנח בכבדות. "יום קשה?," אני שואל. "דלקת בדרכי השתן." הוא משיב. אנחנו מתחילים בראיון:

אז, איך הגעת לעשות סטנדאפ?

התחלתי מלצפות כמובן, בעיקר בהופעות בטלוויזיה. בערך מגיל 16 חלמתי לעשות את זה. אזרתי אומץ לעלות לבמה רק בגיל 23.

מי ההשפעות הכי גדולות שלך?

אז קודם כל, ובערך כל סטנדאפיסט שני יגיד לכם את זה – לואי סי.קיי. הוא די המציא את הסטנדאפ מחדש בעולם, וכנראה הכי גדול שהיה באזור בזמן האחרון. ג'רי סיינפלד כמובן. אם מדברים על ישראל אז תום יער, שחר חסון, דניאל חן. כמובן שיש עוד המון, וזה בלי להיכנס לתחום הקומיקאים, שזה משהו אחר.

מה ההבדל בין סטנדאפיסט לקומיקאי?

סטנדאפיסט עולה לבמה לבד, בלי אביזרים, ובדרך כלל הוא ידבר לקהל ישירות, ועם חומרים שהוא כתב בעצמו. קומיקאי זה יותר בקטע של מערכונים, חיקויים, לפעמים הם יעלו בזוג או יותר. בכל מקרה, אלו שני תחומים שהרבה פעמים חופפים.

אז יש הרבה כסף בסטנדאפ? אתה ממליץ לסטודנטים?

פחח. ממש לא. בעיקר ברמה שלי, שהיא התחתית של התחתית, אתה מופיע בעיקר בבמות פתוחות, ואף אחד לא משלם לך. זה גם לגיטימי כי אתה לא יכול להבטיח שתצליח להצחיק את הקהל. משם אתה לאט לאט מטפס, כשהשאיפה היא בסוף מופע שלם באורך מלא, מה שיכול לקחת כמה שנים טובות של עבודה. כמעט כל השמות הגדולים שאתה מכיר התחילו ככה.

והאינטרנט לא משנה את הסיפור הזה?

האינטרנט אולי משנה את הדרך שבה אתה מגיע לקהל, או הקהל מגיע אלייך, אבל בסוף אין תחליף לניסיון שלך על הבמה. זה מערך כישורים שאתה מפתח עם הזמן – איך לקרוא את הקהל, איך להגיש בדיחה במצבים שונים ולפי מצב הרוח שלך, ואיך לצאת מהתרסקות.

התרסקות?

בגדול התרסקות זה סלנג אמריקאי, crashing, או bombing, זה כשסטנדאפיסט נכנס ללופ בו הוא לא מצליח להצחיק. כשזה מתחיל הוא נלחץ ואז עוד יותר קשה לו, הקהל קולט את זה ומשם הדרך לשתיקה מביכה בהופעה קצרה מאוד. זה קורה גם למקצוענים ברמות הכי גבוהות, אבל הם יודעים לצאת מזה. בבמות הפתוחות אתה תראה המון מקרים כאלו.

קרה לך?

הו, בהחלט. הרבה פעמים. באחת ההופעות הבאתי לקהל בחורה שיצאתי איתה חודש. אני מניח שבגלל שהיא באה הרגשתי צורך להוכיח משהו, ונלחצתי. התרסקתי שם על הבמה בצורה מזעזעת. כמה ימים אחר כך היא פשוט שלחה לי הודעה שזה נגמר.

נשמע טוב – אין כסף, זה מלחיץ, לפעמים אפילו משפיל – למה שתרצה לעשות דבר כזה?

אני מניח שזה התחיל כסוג של מנגנון הגנה שכזה, כדי להתגבר על ביישנות. היום זה כבר חלק ממני – יש לי צורך פנימי להצחיק אנשים. בסוף, צחוק מחבר בין אנשים, אפילו אם הם לא רוצים. גם אם אתה שונא מישהו אבל צחקתם ביחד, יש ביניכם איזה חוט מקשר חזק.

יש קשר בין זה לבין להיות סטודנט?

האמת שכן. אני חושב שהלימודים נתנו לי בסיס להרבה בדיחות, גם, בוא נודה בזה, החיים הסטודנטיאליים מצחיקים, וגם עצם הלמידה. כשהידע שלך גדל אתה מסוגל לראות דברים באור שונה. כמובן שלא צריך אוניברסיטה בשביל זה, אבל זאת אחלה דרך.