ראיון עם סטודנטים "מתמודדים" באוניברסיטת תל אביב

לא יהיה זה מופרך להניח כי רבים עשויים להירתע או לחוש אי-נעימות למשמע הביטוי "חולה נפש" – בין אם מדובר באבחנה רפואית, בקללה עסיסית, או במחמאה בלשון סלנג למי שמפגין תחכום יתרה.

בקורס החדש שנלמד באוניברסיטת תל אביב, "מי מפחד ממחלות נפש", מטעם היחידה למעורבות חברתית ותכנית "עמיתים" שמטרתה לקדם החלמה של אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית באמצעות השתלבות בקהילה, שואלים אם כן מהו הביטוי "הנכון" לתיאור מי שפגיעות בריאותו הנפשית היא חלק מזהותו: האם בכל זאת "חולה נפש"? או שמא "מתמודד עם מגבלה נפשית", שנבחר בסופו של דבר? כבר מהמפגש הראשון מבינים הלומדים בכיתה כי שינוי השיח ושימוש בלשון שיש בה יכולת לראות את האדם מעבר למגבלה, יש בהם כדי לשנות עמדות – אחת ממטרותיו המרכזיות של הקורס.

דרך נוספת לשינוי עמדות ולניפוץ דעות קדומות שהשתרשו – ויתכן שבמידה רבה של אי-צדק – בתפיסה הציבורית לגבי מחלות נפש, היא על ידי ייזום פרויקטים משותפים בין הסטודנטים לבין המתמודדים. בהקשר זה, כמשתתפי הקורס, אנחנו החלטנו לחבור יחד ולהכין כתבה זו, שבה ראיינו את סיגל ודן (שמות בדויים): שני סטודנטים מהאוניברסיטה המתמודדים עם מגבלה נפשית. שמענו מהם על החוויה האישית שלהם וראינו בכך הזדמנות מרתקת להכיר את הנפש שמאחורי האנשים שלומדים לצדנו כאן בקמפוס, יום-יום.  

***

"בחרתי ללמוד באוניברסיטה באחד מהמקצועות התחרותיים ביותר," מספר דן (26). "עוד לפני שנרשמתי, ידעתי שהתחרותיות לא תעשה לי טוב בגלל המגבלה הנפשית, אבל לא תארתי לעצמי עד כמה. פה לראשונה גיליתי שחוץ מדיכאון, אני גם סובל מחרדת בחינות ומתקשה לסיים לקרוא חומרים לפני בחינות. על לתרגל פתירת מבחנים ישנים לא היה מה לדבר בכלל. לקח לי שעות, שבמהלכן לא הפסקתי לבהות בדף ולבכות."

דן מוסיף כי נוסף לדיכאון, הוא מאובחן גם ב-OCD. לדבריו, "בקורסים מסוימים בתואר יש כמויות חומר בלתי-נתפסות שקשה מאוד לזכור בעל פה והבחינות הן בספרים סגורים. אם לסטודנט רגיל קשה לצלוח קורסים כאלה, אז מקל וחומר שלסטודנט מתמודד. ה-OCD גורם לכך שאני עשוי לשנן את אותו הדף במשך יום שלם עד שהוא נחרט לי באופן מושלם בזיכרון, במקום לנסות 'לכסות' כמה שיותר חומר. אני מתקשה מאוד לעמוד בזמנים ולא מצליח 'לדחוס' את כל כמויות החומר של הסמסטר במעט הימים שהפקולטה מקצה לנו ללמידה – לפעמים יומיים או יום וחצי בין מבחן למבחן, עם מחברות של מאות עמודים. לשמחתי, את קורסי החובה בספרים סגורים כבר סיימתי, ומאז אני לא מתקרב אליהם יותר. עם זאת, אני חושב ששיטות הלימוד שמחייבות שינון הן לא רק מיושנות, אלא מזיקות גם לאנשים כמוני שמתמודדים עם קושי רב באירגון ובעיבוד נתונים בזמן קצר ומגבירות את החרדה לשיא. ללא תרופות הרגעה והמון עידוד מההורים לא הייתי מסוגל לעבור את הבחינות."

מה שמדהים לגלות על דן, זה שהוא שומר על ממוצע 90 יציב ומזהיר מזה כארבעה סמסטרים, בפקולטה שבה קיימת חובת תיקנון ממוצע קשוחה.

איך בעצם הגעת לממוצע ציונים מרשים כמו שיש לך, בהינתן המגבלה?

"ברגע שחוויתי תקופת בחינות אחת שהייתה מהגיהנום, שעוררה אצלי את כל הקשיים שתיארתי, החלטתי להקפיד שלא להעמיס על עצמי. אני משתדל לקחת פחות קורסים מהמקובל בסמסטר – גם במחיר של הארכת התואר; לא משתתף בפעילויות אקדמיות-חברתיות שיש בפקולטה, על אף שהרבה אומרים שחשוב לעשות אותן 'בשביל קורות החיים' ומעדיף להתמקד בבריאות שלי: לעשות יוגה. לשיר בבוקר בדרך לקמפוס. ללכת לפסיכולוגית פעם בשבוע. אחד הדברים שלפעמים מנחמים אותי, הוא שאני יודע שהרבה מהעוסקים בתחום שלי נכנסים בעצמם לדיכאון ממנו בשלב כזה או אחר – כי כמה כבר אפשר לשבת במשרד עד השעות הקטנות של הלילה ולקרוא מסמכים משמימים?" הוא אומר בחיוך.

ובכל זאת – התחרותיות לא תעלם, וכך גם הדרישות התובעניות ממך, בסוג המקצוע שבחרת. מה אתה חושב על זה? איפה המגבלה הנפשית פוגשת אותך בתכנון לטווח הרחוק או בשיקולים בבניית הקריירה?

"כאדם שמתמודד עם מגבלה נפשית, אני לא נוטה לדבר עליה עם חברים לספסל הלימודים או לשתף את המרצים ואת המתרגלים, במטרה לבקש הקלות כלשהן. להפך: אני מנסה כמה שיותר להתמודד בגבולות 'המצוי', מתוך הבנה שכך גם תראה השגרה המקצועית שלי. יחד עם זאת, בבחירות מקצועיות, אני תמיד שואל את עצמי איפה יהיה לי הכי נעים, גם אם זה חורג מגבולות ה'רצוי'. זו שאלה שחברים 'רגילים' שלי לא שואלים את עצמם אף פעם. אני לפעמים נבוך לראות מהצד כיצד אנשים מסתערים על כל הצעת עבודה שנראית זוהרת וש'עושה רושם', גם אם היא מנוגדת לדיני העבודה, פוגעת בצרכים הבסיסיים כמו לישון או לאכול כמו שצריך וכרוכה בלחץ שוטף. ההתמודדות עם המחלה לימדה אותי להיות אדם שעושה פשרות מקצועיות. גם אם אבחר לעבוד במשרד ש'נחשב' פחות מאחרים, אבל מאפשר לי לנשום בסוף היום – כך אעשה."

האם תחזור מתישהו לתואר נוסף? אם כן, מה יכול למשוך אותך בשנית לקמפוס?

"מבחינתי אני כל החיים באוניברסיטה. אני מתמודד באוניברסיטה של החיים עצמם ולומד על עצמי ועל העולם דרך ההתמודדות עם מגבלה נפשית. לומד להבין אנשים, סיטואציות ולפעמים גם לפענח התנהגויות ביום-יום שזרות לי אבל רגילות לכולם. תואר אקדמי הוא דבר תובעני, קשה ולא מותאם לאנשים עם מוגבלויות או עם מחלת נפש. האוניברסיטה שלנו לא מתקדמת עם העולם ולא מציעה מספיק קורסים באמצעות למידה מרחוק באינטרנט או בקבוצות דיון קטנות, שנותנות לי להרגיש בנוח להתבטא. אחזור רק אם אדע שיש לי אפשרות ללמוד בתנאים שמאפשרים לי לשמור על אורח החיים שאני מקפיד עליו."

***

סיגל (24), המתמודדת עם דיכאון פסיכוטי, מעמיקה בשיחתה איתנו יותר על הקשיים החברתיים שבלמידה בתואר. "הקושי לדעתי לרוב חברתי. כשאתה חי עם דיכאון, יש לך דימוי עצמי נמוך, ואתה לא ממהר לפנות לאחרים וליצור קשרים. זו אמונה שאתה לא יכול להשיג חברים, שמגשימה את עצמה עקב הרתיעה. אתה נשאר בפנים בודד עם המחשבות שלך ולא מצליח ליצור קשרים. למזלי היו אנשים טובים מסביבי שמצאו בי תכונות מעניינות ויצרו איתי קשר. הקושי שלי הוא בעיקר ברמת הלקום בבוקר. הרבה פעמים קשה להתעורר, בידיעה שמתחיל עוד יום עם עומס לימודי, של לחץ וחרדה חברתית. למזלי המשפחה עוזרת לי בהשכמה."

ואיך המשפחה שלך הגיבה כלפי ההחלטה שלך לפנות בכלל ללימודים אקדמיים?

"במשפחה התגובות היו מעורבות. אמא שלי חששה והייתה מאוד מגוננת, פחדה שאני אתאכזב, או שאמרה לי: 'גם אם זה ייקח לך 5 שנים, זה לא נורא'. אבא שלי האמין בי. שאר הסובבים אותי קיבלו את זה ושמחו לראות אותי מעמיקה בתחום ידע שאני מתעניינת בו."

לסיגל יש מסר למתמודדים אחרים בקמפוס, בנוגע לסוגיה שחשוב להכיר: מיצוי זכויות. "אל תפחדו לגשת לביטוח לאומי ולמצות את הזכויות שלכם, כי יש למחלקת השיקום כלים לעזור לסטודנטים מתמודדים. מאז שהוכרתי על ידי האוניברסיטה כמתמודדת, אני מתפקדת היטב. נתנו לי הארכת זמן כדי למנוע סטרס, וגם יש לי סייעת אקדמאית שאני נפגשת איתה פעמיים בשבוע, ככה שאם אני לא רוצה לעבוד על הדברים לבד, היא יושבת לידי ורואה איך אני מתקדמת וזה נותן לי מוטיבציה להשקיע ולהראות את הביצועים שלי כסטודנטית."

מה עוד היית רוצה לומר למי שמתמודד כמוך?

"הבנתי שכרגע מתגבשת קבוצה של סטודנטים מתמודדים שרוצה לספק בילוי משותף על מנת להכיר אחד את השני ולהעלות בעיות ואני מתכננת לפגוש אותם ולראות איך זה. גם אם נראה לכם שאתם לבד בהליך האקדמי תזכרו שקודם כל יש עוד אנשים כמוכם שהגיעו רחוק למרות הקשיים שלהם, ואתם לגמרי לא לבד. כל חבר ובן משפחה יכול להוות מסגרת תומכת. אני מניחה שלא כולם התברכו בבני משפחה קשובים מאוד או בחברים טובים, אבל גם במהלך הלימודים אתה מכיר אנשים וזו סביבה מאוד מודעת. לא כולם אטומים בהכרח."

את מרגישה שווה בין שווים?

"לפעמים אני מרגישה שאני לא מתאימה חברתית. חושבת שאולי לא יאהבו אותי, אבל בשורה התחתונה אני לא חושבת שאני לא ראויה להערכה. אני עוברת הרבה קשיים בשביל התואר הזה כמו שכל סטודנט אחר עובר ואני מפרגנת לעצמי ככל האפשר…"

***

סיגל ודן הם אמנם רק שניים מתוך עשרות מתמודדים נוספים הלומדים בקמפוס, אך השיחות איתם, פותחות לדעתנו צוהר חשוב לחוויית ההתמודדות בקמפוס ובסביבה האקדמית בכלל באופן מאיר עיניים ומלמד. על אף הפגיעות והקושי הכרוכים שבהתמודדות עם המגבלה בתוך סביבה שמגבירה מטבעה לחצים ומודדת את הבאים בשעריה על בסיס ציונים והישגים לימודיים, קשה שלא להתרגש מהדרך של כל אחד מהם ומהניצחונות הקטנים שלהם מדי יום ולאורך התואר. אנו מקווים כי חשיפת שני הסיפורים של סיון ודן והעלאתם על כתב תשמש כחומר למחשבה למי שטרם היה מודע לסוגיה ולפתרונות האפשריים לטיפול בה במסגרת האקדמיה – הן למתמודדים והן לסובבים אותם.

 

*הכבה נכתבה על ידי משתתפי הקורס.