שבוע בלי פייסבוק

כתבנו לקח על עצמו את המשימה הקשה להתנזר מפייסבוק למשך שבוע אחד. מהר מאוד הוא הבין שזה לא הולך להיות קל

פייסבוק (shutterstock)
פייסבוק (shutterstock)
8 בנובמבר 2017

שכחתי את יום ההולדת של אימא, עבירה שבקרב יוצאי פולין דינה הוא אנחות מלאות אכזבה למשך שלוש עד ארבע ארוחות משפחתיות. עכשיו, אני לא בנאדם ששוכח ימי הולדת, במיוחד לא כאלה בעלי חשיבות אסטרטגית גבוהה. אני לא שוכח ימי הולדת מהסיבה הפשוטה שמזמן לא נאלצתי לזכור אותם. גם אני, כמו רוב האנשים שאני מכיר, רגיל לקבל בתשע בבוקר הודעה מהפייסבוק "מה קורה אחי? לשניים שלושה אנשים יש יום הולדת היום. תעשה ג'סטה תרשום להם משהו שבלוני". מה לעשות שיום ההולדת של אימא נפל בדיוק בסופו של שבוע ללא פייסבוק.

"אני נותן לך אתגר" אמר לי העורך שבוע קודם "תרחיש אימה, פייסבוק נפל ואתה עכשיו מסתדר בלעדיו שבוע. ותכתוב יפה, זה עולה לפייסבוק אחר כך". עאלק תרחיש אימה. אני, ממרומי העשור הרביעי לחיי, בוגר טלפון החוגה, שיחות גוביינא, מודם טלפוני והגעה לבית של חבר מבלי לתאם מראש, אני לא באמת צריך פייסבוק בחיים. גם מה כבר אני אפסיד? תמונות של לא חברים שלי שותים בירה בברלין? עוד פוסט של מישהו שחושב שפייסבוק הוא עורך דין, סוכן נדל"ן, מארגן חתונות ומומחה עולמי להתחממות גלובלית? אז נכון, עדת העוקבים שלי תאלץ להתמודד עם שבוע שלם בלי תמונות חדשות של הבת שלי עושה דברים רגילים אבל אני תמיד יכול לצפות בתמונת "הילדה מלטפת תרנגול" בסוף השבוע.

אימוג'י
אימוג'י

בוקר ראשון לאתגר, את האפליקציה מחקתי מהטלפון וישבתי לקפה הראשון של היום. האצבע רצה על המסך מצד לצד בחוסר מנוחה. לוקח לי חמש דקות ושלוש פתיחות וסגירות של ynet לפני שאני מבין מה האצבע מחפשת. זה המקום שפייסבוק שובה אותך, כאשר המוח עדיין לא התעורר או מחפש דקה להתחבא מהמציאות. לחיצה קטנה והנה חיים של אנשים אחרים, הנה מה שהם חושבים, תרפרף, תרפרף, תן לייק לחבר, אימוג'י כועס לממשלה. המוח לא מתאמץ, הפנים נשארות חסרות הבעה והזמן רץ. עד שיגמר הקפה, עד שתסיים בשירותים, עד שהאוטובוס יגיע, עד שהשיעור יתחיל ועד שהוא יגמר. איזה מזל שאין לי פייסבוק, אני חושב לעצמי, עכשיו אני יכול לעשות משהו משמעותי עם הזמן המת שלי. אני מוצא את עצמי שוב פותח וסוגר את ynet.

לייק, פייסבוק (צילום: shutterstock)
לייק, פייסבוק (צילום: shutterstock)

 

יומיים ראשונים עוברים בלי תקלות. החיים מספקים מספיק עיסוקים כדי שהמחסור בפייסבוק לא יורגש ושתחושת הזחיחות מהמעשה הרדיקלי שלי תתחיל להשתלט. כאשר אתה יותר טוב מכולם, זה חשוב שאנשים אחרים ידעו את זה. זו הסיבה שאתם יודעים על כל הטבעונים, אתאיסטים, פמיניסטיות, רצי מרתון ואנשים שבדיוק חזרו משבוע בברלין. "אה את בפייסבוק?" אני שואל חברת מעבדה שלי "אני כבר מזמן (יומיים וחצי והמונה רץ) מחקתי את הדבר המיותר הזה". זה אתגר לא פשוט להסתכל על בנאדם אחר מנקודה של עליונות תוך כדי הימנעות מהצצה בפיד שלהם שפרוס על מסך של 32 אינץ'. "באמת תהיתי למה לא הגעת אתמול" היא עונה ובברכת "נו טוב" יוצאת מהחדר. מכירים את זה שמגרד לכם בגב בדיוק בנקודה הזו שאי אפשר להגיע אליה אבל רק ליתר בטחון אתם גם נמצאים באמצע שיעור וזה אמצע הקיץ והמזגן לא עובד? "לא הגעתי לאן?" אני שואל חדר אדיש וטלפון ריק מנוטיפיקיישנס.

ואז הגיע היום הגורלי. ואז הוא עבר מבלי ששמתי לב מה שהפך אותו בדיעבד להיות כה הרה גורל. "שמעתי שהעלבת את אימא" שלחה לי אחותי ממרומי מושבה בעמק הסיליקון שבקליפורניה. פה חשדתי. אני הרי ידוע ביכולתי ליצור זעם, אכזבה, תשישות ומורת רוח כללית בקרב המעגל המשפחתי הקרוב, אבל להעליב את אימא? אני יודע יותר טוב מזה. ההבנה נחתה עלי בזמן ניסיונות להשיג מידע ממי שהפכה בבת אחת להיות האחות המועדפת. כמו האדם הבוגר שאני התמודדתי עם המשבר בדרך היחידה שאני מכיר – להכניס למשוואה את הבת הפעוטה שלי. היינו באמצע הטייק השלישי של "היום יום הולדת לסבתא" כאשר העורך התקשר לשאול אם אני יכול לסכם את השבוע הזה במשפט. אל תנסו את זה בבית.